אני נכנסתי להריון שנה ושבע חודשים לאחר החתונה, באופן טבעי לגמרי. משתפת קצת מהתהליך שאנחנו עברנו, אולי זה יוסיף לך...
בשנה הראשונה השתדלתי לא להילחץ בכלל, וסה"כ די נהנינו מהזמן לבסס את הזוגיות בצורה רגועה, נהנית לסיים את הלימודים בלי תינוק ללא חופשת לידה. משלב מסויים כן היה לי קשה ביום של קבלת המחזור, אבל הרגעתי את עצמי שעד שנה זה בסדר ואין מה להילחץ, ושבינתיים נתמקד בליהנות מהזמן שלנו.
אחרי שנה הבנתי שכן צריך להתחיל לעשות בירור, היה קשה נפשית, ביררנו עם מכון פוע"ה על רופא מומלץ והגענו אליו להתחיל בירור. בפעם הראשונה הוא שלח לבדיקות דם של פרופיל הורמונלי, אבל בדיוק באותו חודש היה איזה שיבוש במחזור (מן הסתם בגלל הלחץ) והוא הגיע אחרי שלושה שבועות, וכשחזרתי לרופא הוא אמר שבכלל אין ביוץ ורצה להתחיל מיד טיפול רפואי (איקקלומין), אני התעקשתי לבדוק שוב ולא להסתמך על חודש שמתנהג שונה מתמיד, ואכן בבדיקה החוזרת הכל היה מצוין ותקין. בשלב הבא הוא הפנה לבדיקת זרע, ופה קצת התעכבנו ולא מיד ביצענו את הבדיקה.
ואז איכשהו בעלי החליט לברר אם אנחנו עושים את החיבור (של האישות) כמו שצריך, והחליט לדבר עם רב במכון פוע"ה, והסתבר שפה בעצם היתה הבעיה, ההדרכה שהוא קיבל לפני החתונה היתה לא מספיק טובה, והוא לא מספיק ידע מה הוא צריך לעשות, ובעצם אף פעם לא עשינו את זה כמו שצריך עד הסוף.
אחרי שגילינו את הבעיה ציפיתי שניכנס מיד להריון, אבל זה לקח עוד כמה חודשים, והגיע בדיוק בחודש שהכי פחות ציפיתי להריון (ממש כבר חישבתי מתי המחזור יגיע ומתי תהיה הטבילה ואיך נסתדר איתה כי היא היתה אמורה לצאת בזמן לא נוח, ואז המחזור פשוט לא הגיע וכשבדקתי גיליתי הריון....).
ב"ה היום אנחנו עם שלושה מתוקים, כולם בהריון טבעי ובקלות.
אני חושבת שמהשלב שהתחלנו לברר, נהיה לי הכי קשה לקבל מחזור כל חודש. תמיד זה היה יום של משבר והרבה בכי, ואז בעלי היה מנסה לעודד אותי אבל גם לו היה קשה.
מה שעזר לי היה קטע יפה של הרב קוק שפעם למדנו ומאוד נגע בי, והייתי מבקשת מעלי לקרוא אותו ביחד כל פעם כדי להתחזק ממנו-
"תכלית התפילה- לגדל כוחות הנפש בציורי קדושה ואמת.
לעומת תכליתה של התפילה, והשגת המבוקש שבאה על ידה, לגדל כוחות הנפש בציורי קדושה ושלמות ולהוציא שלמותה אל הפועל, דרכי הציורים האלה רבים ורחבים, ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ, וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל בסידור חכמתו העליונה, מצב החסרון המזדמן המצריך את התפילה. ולפעמים תתאחר התקבלות התפילה, כפי מה שלא הספיק אותו הציור הרוחני הדרוש, להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גווניו, עד שיהיה נשנה ונכפל כמה פעמים. על כן האדם שלא נענה, עליו לחזור ולהתפלל, ולא לאמור נואש, חלילה, כי הקצור קצרה ידו יתברך מפדות, אלא שבחכמתו העליונה הוא חושב מחשבות ליתן לאדם אחרית ותקווה, ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחיות ושלמות חשובה.
והנה כך היא המידה באדם, כשהוא עושה פעולות ואינו בא בהן למטרתו מתחלש לבבו, אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו, אלא שלפי רוממות המטרה צריך הוא ריבוי פעולות, לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. על כן אמר 'קווה אל ה', והתקווה היא בעצמה מידת שלמות, ויסוד התקווה הוא מעלת השלמות הראויה להימשך מכשרון הפעולות הקודמות לה, ולפי ערך היסוד הזה של הנהגת תכלית פעולת התפילה, תדע נאמנה כי בכל ציור של תקווה לה', נתקרבת יותר אל המטרה, אלא שלא הגיעתך עדיין, לפי שלא השלמת עדיין, על כן 'חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה' ".
תודה!