לפני החתונה אצל מדריכת כלות מומחית בעזרת השם הכל יהיה טוב,

כמובן גם שהבחור ילך למדריך ירא שמיים,עם כל הכאב שבדבר ויש המון

כאב,לחשוב רק איך להיות טובה ובעזרת השם הכל יתהפך לטובה,המון

אנשים אין להם לצערנו שלום בית,אבל הילדים כן עשו מאמץ אדיר והצליחו

בגדול,שיהיה לך שנה טובה ומתוקה ותצליחי בכל התחומים אמן.

אבל לא תמיד אנשים הם אותו דבר בחוץ ובבית 

מה שבעיקר חשוב זה איך את צמחת מזה

איפה זה עומד אצלך בנפש

איך את מתמודדת עם הסיטואציה

ואיזה מודל תרצי לקחת לבית שלך 

מפאת פרטיות אני לא מתייגת- אם תרצי אוכל לקשר אותך לניקית נשואה שחוותה התמודדות דומה 

אולי היא תוכל לתת לך כוחות.

בהצלחה רבה בהתמודדות בדרך !

מסכים מאוד עם דבריך.

שמעתי רעיון כזה פעם מחבר שהיו לו חששות (ללא בסיס, סתם סעקבות החשפות למצבים כאלו) של

'מה יקרה אם הזוגיות שלי לא תצליח' וכדו', ואמרו לו שדווקא אצלו הפחד הזה יגרום לו להשקיע את כל כוחו בזוגיות ולכן מסתבר שדווקא לו יהיה יותר טוב..

ולדעתי זה נכון מאוד, אדם שגדל במציאות מורכבת מבין כמה זה קשה ולא טוב ויעשה הכל כדי לא להגיע לאותו מצב.

אם לא סעיף 4 הייתי חושב שאת אחותי שכותבת פה, בחיי

אבל כמה דקות אני אכתוב על זה. אני עם חבר בפלא'

כל המריבות בבית וההערות השפיעו על הביטחון העצמי, 

ותמיד יש לי חשש גדול ליפול על מישהי כעסנית ולא מכילה או שלא מדברת בנחת שתחזיר לי את כל מה שסבלתי עד עכשיו.

ויש חוסרים נפשיים שמה לעשות - הייתי אמור לקבל מבית בריא ולא קיבלתי. 

מצד שני בגלל שאני מכיר את המקום הזה וכמה אנשים זקוקים לאהבה לפעמים

אני תמיד משתדל מאד להקשיב לאנשים, להבין אותם, להחמיא להם על הצלחות. 

עם כל החששות והשריטות,

אני מאמין וכולי תקווה שעם האחת המתאימה נוכל לרפא אחד לשני את הלב. 

אבל זה ממש לא הסיפור הכי מורכב שקיים

גם אנשים שהגיעו מבתים הרבה פחות "נורמליים", אבל הם עצמם אנשים טובים, זכו להקים בית נאמן.

אני מאמין שאנחנו לא מסוגלים לשער תוצאות פסיכולוגיות של אירועים. אישיות זה דבר כל כך מורכב, שלעולם לא נדע מה השפעה של מה. ולכן מהבחינה הזאת לא מפריע לי בכלל.

מה שכן -

אם בפועל את יודעת על עצמך שיש לך בעיה עם זוגיות, או משהו דומה - זה מרתיע, גם אם להורים שלך יש זוגיות טובה

אם הקשר עם המשפחה, או אי-הקשר - במידה ותבחרי בזה - יהיה כזה שישפיע על החיים שלכם יחד - זה משהו שצריך לקחת בחשבון

אבל כפי שכבר בטח כתבו לך, יש אנשים שדווקא מתוך המציאות הזו בנו את אישיותם ומתוך כך את ביתם בצורה נפלאה ומעוררת השתאות.

מכירה כמה וכמה בתים כאלה, ומדהים לראות את רמת המודעות של בני הזוג, הנכונות לעבודה ועוד.

מי את?

אילו מידות יש לך?

אילו שאיפות יש לך?

אחרי שתעני על זה -

את חושבת שמישהו ירצה להתחתן עם משהי עם מידות ותכונות כמו שלך?

היא לא באה לפרוק את הכאב על המשפחה שלה, אלה את הכאב על איך שיראו אותה.

להגיד לה שלכולם יש מורכבות, זה בדיוק הסיבה שהיא לא צריכה לחשוש מאיך יראו אותה, וממילא אין על מה להצטער על כך.

מסכים עם רימיינדר

אני חושבת שלפחות לפי מה שהיא פירטה פה, הכרתי אישית אנשים עם סיפורים הרבה יותר קשים.

זאת התגובה האחרונה שלי בדיון,  לא חושבת שיש טעם להמשיך לדון בזה, מה גם שזה לא מכבד את הכותבת או אחרות במצב שלה שקוראות.

הבהרתי את דעתי בנושא כבר כמה פעמים.

אלו שני דברים שאי אפשר לנתק בניהם.

כל אחד בונה בכוחותיו שלו את התדמית שלו ומחליט איך לספר את סיפור חייו.

היחס שלה למשפחה שלה ולמציאות שהיא חיה בה משפיע בהכרח על היחס שלה לסביבה.

חלק מהסיפור הזה - מה מקומה של המשפחה שלי בתוך עולמי? וכל אחד צריך למצוא תשובה לשאלה הזאת שתהא טובה עבורו.

תהליך של השלמה עצמית עם המצב הוא בהכרח מביא גם בטחון עצמי שפותח הזדמנויות.

סתכל על התגובה של @ענבל -

מממ - לקראת נישואין וזוגיות

לפעמים שמנסים להגיד לאדם שלא יקח ברצינות את החסרון שהוא רואה זה יכול פעמים באמת להעצים את הבנאדם וזה יכול לפעמים להוסיף כאב על כאב.

היא אמרה שהיא לא היחידה. כלומר לא ישפטו אותה על זה

עצם החשש משפיטה כשלעצמו הוא העניין.

כשאדם מספר לעצמו את הסיפור שיקדם אותו - כבר ממילא פחות אכפת לו מה ישפטו אותו.

אני לא רוצה להוסיף כי זה נושא רגיש.

משפחה שמסתייעת מהרווחה היא שונה ממשפחה שלא זקוקה לכך.

בלי ספק שהכוונה שלך טובה, אב לא נראה לי שזה מה שכדאי לה לשמוע עכשיו.

יש עניין לחוש את המציאות כמו שהיא ולא לנסות טשטש אותה ע"י השוואות.

היא חווה עכשיו סוג של אובדן ביחס למשפחה שהיא היית רוצה לגדול לתוכה למשפחה שהיא נמצאת בה כעת.

התחושה הזאת, שהיא ממש לא נעימה היא שלב חשוב להתקדמות אישית.

ולאחר מכן - לאחר הפנמה של השלמה (סוג של( עם האובדן) - צרייך לא לעשות השוואות לחברה!

כי מה שמתאים לאדם שלא גדל במשפחה כזאת לא מתאים לאדם שגדל במשפחה כזאת.

לא כדאי להתנחם מעצם העבודה שלכולם יש קשיים.

מה שבאמת יכול לנחם - זאת התמודדות טובה עם הקושי הקיים מול הבנאדם ברגע זה.

אם נחשוב על מישהי שנמצאת במצב קשה והצליחה לעלות ממנו - זה וואו! זה הכי ראוי להערכה. ולא סתם בשביל הכפיים. זה באמת בונה קומה בבנאדם שתשפר את האיכות חיים שלו.

כדאי בהחלט להפסיק להתמש בדמוי השלילי בתור מיתוג.

בהחלט כדאי להקפיד על זה וחשוב שהעלת את זה.

השימוש בהצמדת טייטלים לאנשים הוא בחלט לא כ"כ חיובי.

לוקח את זה מדבריך.

אבל ההשוואה לאחרים בכל זאת נשמעת לי מוזר. 

בס"ד

אבל עברתי סיפור יחסית דומה. 

מעבר לסיפור הזה אני גם עם הפרעת חרדה ועוד שלל דברים שהיו עלולים לגרום לאנשים לפסול אותי. 

היום אני נשואה כבר שנתיים וחצי, בעלי שמע על כל הדברים האלה כבר בדייט הראשון והחליט שזה לא מפחיד אותו. 

אני חושבת שמה שחשוב באמת זה ההתמודדות שלך עם המצב, איך את הצלחת להתרומם למרות ואולי אפילו בגלל הקושי, ואיך את תופסת את המציאות שלך. יש גברים שלא פוחדים מהתמודדות עם מורכבויות, צריך פשוט למצוא אותם. 

אל תשכחי גם שלכל אחד יש תיק, כשאנחנו באים לבחור בן זוג אנחנו באים לבחור עם איזה תיק אנחנו מוכנים להתמודד. יש בהחלט כאלה שלא ירצו את התיק שלך, אבל יש גם כאלה שאת לא תרצי את התיק שלהם וחשוב לדעת את זה. הסיבה העיקרית בעיניי שאת צריכה לשפר את ההסתכלות שלך על עצמך בגללה, היא שלא תסכימי לכל אחד כי את לא מאמינה שמישהו טוב ירצה. את חייבת להאמין שגם את יכולה למצוא, שאת בהחלט ראויה לבעל מדהים ונפלא, שעם כל מה שיש לך את עדיין יכולה להביא איתך לנישואין המון ושמי שיתחתן איתך יזכה גם בדברים טובים. 

מקווה ממש שתמצאי את האחד שלך ושהוא יהיה הכי הכי נכון לך.

ב"הצלחה רבה!

אני בפרטי אם תרצי פירוט ספציפי

אהבתי שסיפרת על עצמך הכל בדייט ראשון...

הלואי ולי היה את האומץ הזה לחשוף הכל

זה מאוד מאוד משתנה. (כמובן שצריך לומר בהתחלה, אבל עדיין יש הבדל בין ראשון לשלישי וכו')

ואז אני אוכל להחליט מתי נכון לספר.   

הבעיה שכרגע אין לי בכלל את האומץ הזה, אלא הכל נובע מחשש לאבד ורצון חזק להיות נאהב.

אתה מבין אחי..

ובד"כ להטיח את כל השק בפנים כבר בפגישה הראשונה, עלול להיות כבד מידי. הוא\היא בכלל לא מכירים אותך, אבל הם כן, כעת, מכירים כל מיני דברים שליליים בלי שום מושג באיזו פרספקטיבה לראות אותם. וכך, יתכן שגם מישהו\מישהי מתאימים יפרדו בגלל שהם נבהלו ("למה מגיע לי כל הטוב הזה"). לעומת זאת, אם מחכים מעט לשלב שמכירים מעט יותר (שזה מאוד מאוד משתנה), ו"פורשים" את מה שרוצים לומר בצורה יותר נעימה לאוזן, המדויט\ת יודע בדיוק את אותו מידע, אלא שהוא שהוגש בצורה יותר נעימה ולא "נפל" עליו. הוא\היא גם יכירו אותך יותר וידעו לשים דברים בפרספקטיבה מתאימה.

יובהר, בשום פנים ואופן לא להסתיר. אבל יש דרכים לומר דברים שלא כל אחד מסוגל לשאת בצורה ישירה. 

במקרה שיש דברים שאדם פחות בטוח בעצמו ופחות שלם איתם - לא כדאי לחשוף על ההתחלה.

דברים שאדם שלם איתם ובטוח לגביהם - כל עוד זה לא משהו חריג ממש - מבורך לא להתבייש ולפתוח על ההתחלה.

בס"ד

תראה, אני פשוט הייתי בנקודה שכבר אמרתי שחלאס, לא רוצה להתבחבש במחשבות האם מישהו ירצה אותי או לא, פשוט אומרת הכל על הדייט הראשון וככה חוסכת לי אנרגיה וזמן. במקרה הפעם הראשונה שעשיתי את זה גם יצאה לי טוב

אני כן רוצה להדגיש שסיפרתי הכל אבל לא מהצד הרגשי [לפחות לא מבחינתי, הוא הרגיש כאילו שפכתי את ליבי ורק אחרי החתונה גילה כמה זה לא נכון]. סיפרתי שהיו ויש לי קשיים חברתיים, את הפרטים הטכניים על ההורים שלי, את זה שבזמנו לקחתי כדורים נגד חרדה, דברים כאלה. לא סיפרתי איך אני מרגישה עם זה, מה הוביל לכל זה וכו', התמקדתי בעיקר בפרטים שעל פני השטח. 

כן ראוי לציין גם שהוא היה חבר שלי בפייסבוק אז הוא קצת ראה דברים שכתבתי והחליט שזה שווה לו את זה. זה לא אומר שהוא לא נבהל לפעמים [למשל כשבדייט שלישי אמרתי לו שאני רוצה למנוע היריון בהתחלה. לא הרגע הכי מדהים שלי] אבל הוא כן הבין והחליט שמעניין לו, שכיף לו, שהוא מרגיש בנוח איתי ושזה לא מספיק חשוב בשביל לחתוך את הקשר. 

אגב, אני כן הייתי עושה את זה גם אם זה לא היה מצליח איתו. פשוט כי אני בן אדם די ישיר וכנה וכי נמאס לי מאנשים שחותכים על דברים כאלה אז מעדיפה לא לצאת עם כאלה מלכתחילה. על הכדורים הפסיכיאטריים רציתי בכלל שיגידו לו בשלב ההצעה אבל שכחתי לומר לשדכן. בסוף באמצע הדייט הראשון אמרתי לו שאני הולכת לעשות משהו אבל שלא ייבהל. הוצאתי את הכדורים מהתיק, הסברתי לו מה הם, לקחתי אחד וזהו. 

קיצור, מקווה שהובנתי.

זה לא עסקים פה.

היא עברה ועוברת את מה שהיא עוברת, בע"ה היא נבנית מזה ולומדת מהטעויות של ההורים שלה כדי לא לחזור עליהם.

לכאורה זה נראה חיסרון, אבל להפך- זה יתרון! דווקא מתוך הקושי, היא עם הרבה יותר מודעות של מה נכון ומה לא נכון לעשות בקשר זוגי ובחינוך ילדים, אפילו יותר ממי שגדל בבית "נורמלי" ..

היא שווה בזכות מי שהיא, היא לא צריכה לתת פיצוי על שומדבר ולא להתנצל על כך. הקב"ה שם אותה דווקא במשפחה הזאת לא סתם, זה חלק בחייה שה' מכוון ובע"ה רק לטובתה.

הפורום הזה מלא בשאלות "האם לספר לה שאני...", "באיזה שלב מספרים לו שאני..." וגם "נפגשנו, איך מבררים פרטים אודותיו". אז כן, האהבה מכסה על הכול, והקב"ה מזווג זיווגים, אבל צריכים להיערך גם למציאות יותר שכיחה, שבה המדויט אפילו בתת-מודע מתחיל לעשות חשבון: "מצד אחד, יש לה הורים פרובלמטיים. מצד שני...", ולדאוג לצד השני הזה.

ניקח מצבים שכיחים יותר: מצד אחד, "במקום שבו בעלי תשובה עומדים וגו'", מצד שני, כלה דתייה טיפוסית רוצה שבסדר המשפחתי המורחב האורחים מהצד של החתן לא יבואו עם כיפות של בית מלון ולבוש לא הולם.

מצד אחד, מי שמתגייר, מקבל נשמה חדשה, מצד שני, לא כל אחד/אחת ימותו על חמות גויה

וכן הלאה, וכן הלאה.

בלי לקשר לזה שזה ציני - זה גם לא נכון.

נכון - לכל אחד יש יתרונות וחסרונות. כל אחד.

אבל זה לא מונע את העובדה, שבסופו של דבר - חיבור אמיתי לבנאדם קורה שהוא נוגע לך בלב.

לא שהוא מרשים אותך עד כמה הוא תותח.

אחרי שתיים שלוש פגישות הרושם החיצוני שאתה מתאר מתסמס. 

של אנשים שמוותרים על משהו בשביל יתרון חיצוני.

עוד לא פגשתי מישהי שתצא עם מישהו עם פער גילאים של 20 שנה רק בגלל הכסף שלו, אם היא לא חיפשה מבוגר מלכחילה.

עוד לא פגשתי מישהו שמפריע לו הורים פרמיטיבים ויצא עם מישהי רק כזאת רק כי היא יפה.

עוד לא פגשתי מישהו שיצא עם מישהי לא יפה בעניו רק כי היא חכמה.

אתה בהחלט יכול לפגוש אנשים שמתלבטים ולפעמים גם הסכימו לוותר על יתרון חיצוני בשביל משהו משמעותי

הוא מבוגר ממני ב20 שנה אבל הוא היחיד שאני מרגישה שמבין אותי

ההורים שלה פרמיטיבים, אבל אני אוהב אותה וכיף לנו יחד

יש לנו חיבור מדהים, אבל חיצונית משהו מפריע לי

כל הדברים שבאמת חשובים, כמו חיבור, שיח טוב, תקשורת וכו' המון אנשים מוכנים לוותר על הרבה דברים בשביל להשיג אותם ואני מכיר כמה דוגמאות:

- בחור שלא שומע הצעות בנות עם ילדים, אבל ברגע שישב לשיחה אם אמא לשנים בגלל החיבור שלהם הוא החליט לנסות.

- מישהי שלא הייתה מוכנה לצאת עם מעשן, ואחרי שפגשה אותו והוא סיפר לה על כך בדייט השני, הם בסוף התחתנו.

ויש עוד המון דוגמאות לא רק עבורי...

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה