אולי עכשיו זאת שעה שאני אומרת-'באלי להעיר את המחשבות,זה לא הוגן שהן ישנות ואני ערה.
אז מה אם השעה כזאת מאוחרת שאפילו הירח כבר עוד מעט נוטש את השמיים,אז מה.'.
אני נושמת ארוכות,פותחת את המחברת שלי ומתחילה לכתוב-
'נראלי שלא סיפרתי לעצמי אף פעם מי אני.
מישום מה אני חוששת מהדף האחרון של המחברת העשירית והאחרונה שלי.
הוא יהיה דף של השלמה,דף של סיום תקופה בחיים ודף של פנייה להתחלה חדשה.
אני לעולם לא נותנת לעצמי להאמין לאותן גיטרות שמשתפות פעולה עם חוזרים בתשובה.
ממתי נהייתן כל כך כנועות לאורות שלהם?
זה מעצבן אותי שהחיים נפתחים בשאלה ובסוף התשובות חוזרות כל אחת למקומה.
ו,מילא חוזרות אבל למה עם כל כך הרבה אורות?
למה החיים האלו כל כך מסודרים לפי סדר כרונולוגי שהיוצר בוחר?
שקע לתקע וחיבור למטען ודוריטוס בחבילה צהובה והכל בטעם טבעי..הכל כל כך נראה טבעי.
רמזור ירוק ואז כתום ואז אדום לבערך שמונה שעות,אולי הזמן נוצר בשביל שהנהגים יחשבו מסלול מחדש.
לכל דבר יש מקום וזמן ורגע בעולם.
שחר תמם?כן גם לה יש,כאילו,היא תגלה את זה בזמן הקרוב אם היא תרצה וגם אם עדיין לא.
בעצם,אם עדיין לא,היא תגלה את זה בזמן היותר רחוק אבל מה זה משנה,היא תגיע לשם בסופו של דבר.
שחר שחר שחר.'
אני מסיימת לכתוב את עצמי להיום,המחברת שלי מוצפת דברים.
יש בי רצון עז לקום איתה ביחד ולקנות סוכריה לי ולה,למחברת,ולאכול את הסוכריה שקניתי לי וגם את הסוכריה שקניתי לה ולקרוא את כל העמודים וכל החריטות וכל הדיו בעט שנגמר סופית כשפגש את דפי המחברת החומה שלי.
אבל זה עדיין לא קורה.
אני קמה מהריצפה,מסיטה את הלתלתים הצידה,נותנת לי להתחמם בתוכם.
היד שלי נשלחת לחלון,מסיטה את הוילון הכחול בקלילות וברגע אחד נפרשת אלי כיפת שמיים זוהרת מלאה בכוכבים ובסודות ובילדות קטנות מלאכיות שגם מחבבות את שעת הרצון הזאת שבה הא-ל משגיח מין החלונות ועל החלומות.
אני אוהבת לדבר אל הירח אבל עכשיו זה לא הזמן.
יש סוסים שמחכים שאגיע אליהם בבוקר.
לרכב עם גיא בסוסים זה נשמע טוב.
אין לי מושג איך ולמה הסכמתי להצעה הזאת אבל בסופו של דבר הבנתי שזה קורה כשהרגשתי את שניי כרטיסי הרכיבה נוחתים לי על הידיים וגם את העיניים של גיא ראיתי,נוחתות לי על הלב.
גיא הוא איש טוב.לא חבר.איש.
אין לי חברים.
בעצם,יש לי אבל מי שבדרגת חבר,נקרא אצלי איש.
יש משהו תמים וטהור במילה איש.
נקי כזה,בלי דיעות והתנהגויות קדומות.
אתה איש ואני איש ועוד אחד איש ועוד אחד איש וביחד זה יוצר מעגל של אנשים.אנשים עם לב ורגש ואכפתיות.
כזה הוא גיא.
איש עם לב ורגיש ואכפתי.
המחשבות מוליכות אותי אל המיטה,אני מכבה אותן סופית אחרי נשיקה קטנה למחברת ונשיקה קטנה לבורא המחברות.
כמה טוב שיש מחברות.
הבוקר מתחיל במדף האמצעי בארון,אחרי חיפוש של חולצה מכופתרת משובצת בגוון של רוכבים וטייץ השחור.
חצאית אני שמה היום,כן.קצרה,בהחלט כן.
מגף שחור על רגל ימין ומגף שחור על רגל שמאל,תנועה לא מוסברת לסידור התלתלים ואני בחוץ,לא לפני שאני מתבוננת לרגע ב,ש-ד-י שעל המזוזה הכחולה הדבוקה בצד הדלת.
הוא איתי תמיד.
בורא המזוזות.
גיא מחכה לי באוטו,אני נכנסת ושקית ממתקים מחכה לידו על המושב שלי,אני מרימה גבה.
"לא נאה לך לראות שקית ממתקים?",הוא מצחקק ומתופף קלות על ההגה.
"לא נאה לי שאנשים קונים אותי בממתקים",אני קובעת,הוא מופתע.
גם אני.
"מה יש שחר?למה את חושבת שאני קונה אותך בממתקים?",גיא עוזב את ההגה,מסתכל עלי.
אני עוצרת קצת את הנשימה ומפנה לאט את הראש הצידה.
מפנה עוד קצת לכיון החלון ופתאום מסובבת את הראש לצד השני ומסתכלת לו על הידיים.
"אני לא חושבת.בעצם כן.",אני עונה בלי שום חשק,הוא לא מבין כלום.
"שחר",גיא מחליק יד על השיער שלו,מלטף את ההגה חזרה.
אני מנסה להסתכל לו בעיניים.
"את רוצה רכיבה או שלא?",הוא באמת שואל.
אני מעריכה אותו על הכבוד הזה שלו.
הוא איש כל כך טוב.
אמרתי שאיש אצלי זה דרגת על?
אני מתבוננת רגע,נסגרת מעט.
"לא יודעת מה אני רוצה".אני עונה באיטיות, נושמת חזק,משחררת אנחה כבדה ואת כל השברים שכל הזמן גרים לי בלב.
די כבר,הם נמאסו עלי מידי.אני רוצה להיות קלילה.
"תחשבי על זה רגע שוב?",הוא מבקש.
אני חושבת.
הוא מחכה,מפעיל שיר בווליום שקט,זה עוזר לי להריץ מחשבות.
פתעום דמעות יוצאות.
גדולות.
עגולות.
כל מילה שיוצאת מהשיר,מגלפת לי עוד חומה מהלב.
זה משחרר.
גיא רואה אותי ומסיט את הפנים הצידה,נותן לי להיות לבד אבל הוא איתי ביחד.
הדמעות האלו שדורשות חיבוק מרחוק,רוצות מגע בלי מגע,
אהבה בלי יצרים.
אהבה,אהבה פשוטה,אהבה עצמית כזאת טובה,רגועה,משהו שמזכיר קשת צבעונית בענן לבן בחודשים של הסתיו או אולי שמש נעימה ביום של חושך,משהו מעיר לנשמה עייפה.
גיא סוגר את השיר ומשלים אותו בקול שלו.
יש לו קול נעים,זה מרגיע.
"לחפש מאיפה באנו..
ולחזור בסוף תמיד להתחלה",
הוא שר,שר בקול שקט,יציב,פותח את שקית הממתקים,חוטף חמצוץ וממשיך..
"למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה.
מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו
להגיד שהגענו
תמיד לזכור לרגע לעצור
ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו.."
(רייכל)
"ולהודות גם על ההליכה הלאה",גיא מוסיף.
הוא מתניע.
אני נושמת.
אנחנו נוסעים.
..
גיא מגיע אל הסוס,מלטף אותו מעט,מסרק לו את השיער בעזרת האצבעות.
"אתם זוג?",האחראי הזה של החווה שואל בביטחון שנייה לפני שאנחנו פונים אל עומק היער עם הסוסים ושנינו עונים-"לא".
הוא מובך,מגרד מעט בגב ואנחנו מצחקקים לעצמנו.
למה אי אפשר להנות מהפשטות,מהכלום,מהבלי מסגרת של זוג או חברים או משהו מגביל בסגנון זה.
אנחנו אנשים,אנשים שרוצים לרכב ולהרגיש מעט את דהירת הסוסים,את נשימת הצמחים הירוקים שמשתרכים ביער.
אנחנו נוכיח שאפשר להינות לכאורה מהכלום,מהחוסר מסגרת.
טוב לנו לגלות את הלבד,בשקט שלנו..
הדהירה והרכיבה האיטית ו,"את ממש נראת מלכה על הסוס הלבן שלך".פעם ראשונה שאני מקבלת את זה ולא מתכנסת בעצמי.
השמש נוטה לאמצע השמיים ויורדת אחרי לא הרבה זמן,מפנה את עצמה לקבל אותנו ואנחנו יורדים מהסוסים,קושרים אותם לאחד העצים ונכנסים עוד לעומק היער.
גיא אוסף מעט זרדים ומקלות שנמצאים לו על הדרך,אני בודקת שהמצית נמצאת לי בכיס.
היא נמצאת בכיס.
הוא כמו מיומן מכווץ כמה אבנים לכדי גוש אחד,מכניס את הזרדים והענפים פנימה,מדביק את המצית לזרדים והאש מתחילה להיתפס,לתפוס צורה,להאיר.
אני מתחילה להתעורר.
השקט שביער,לבד עם זוג סוסים וזוג לבבות שמכורים לאש כתומה,גורמים לי לשחרר את עצמי מעצמי.
בחיים לא הייתי עם איש לבד בשנה האחרונה.
הייתי רק לבד עם עצמי או לבד עם בר אבל היא משהו אחר, או עם מליוני פרצופים וזוגות נעליים דופקות על ריצפת הבר או משתרכות מהרחבה של הכותל לכיון שער ציון.
או מחפשות בית.
כולם מחפשים בית,מחפשים מקום להניח עליו את הראש,מקום לנשום בתוך כל המיקסר הזה שנקרא חיים.
ופתאום החיים האלו מגיעים.
מגיעים בצורת אש וסוסים ומצית לא לסיגריות שורפות.
החיים האלו מעט מגיעים מממתקים בתוך שקית שקופה של 'יש חסד' ושל מדורה בוערת בתוך אבנים קרות ושל אדמה.מלא אדמה.
אנחנו יושבים כל אחד בנפרד על הפשמינה שלי,נמצאים,מסתכלים על האש.היא בוערת.
"את יודעת מה מוזר בעולם הזה?",הוא אומר פתאום,עוצם עיניים.גבו שעון על העץ.
"מה?",אני שואלת.
"סתם..אנשים מחפשים לחיות..כל הזמן מחפשים איך מגיעים לחיים,איך מגשימים חלומות,איך יוצרים אהבה עצמית.
נראלי פשוט דרוש פה שיחרור..אבל שיחרור לא מוגדר.
משהו כזה שפתאום מגיע..כאילו..אולי..",הוא מסתכל על האש,מהורהר,מוסיף עוד אבן אחרונה למעלה.האש מראה עוד מעט סימני חיים ונכבת סופית.
"נו זה פשוט מישום מה",
אני מתבוננת גם באבנים החרוכות מהאש ופתאום שולפת הרצאה ממחסן המילים החיוביות שלי,נשבת בקיסמן.
אני קמה,סוחבת את הפשמינה עלי,קושרת אותה לרגע על הראש שלי ומתקדמת חזרה לעבר הסוס.גיא גם קם, הולך אחריי.
"תדע לך,כל הקסם בעולם יוצא מימך",אני זורקת לחלל היער,טיפה בקול.
"אנשים רודפים אחרי החיים כדי לחוות מעט את תחושת הקסם, כמו במלחמה הם רצים ולא מספיקים לקבל את שרביט הניצחון.
פעם היה כוח לרוץ כמו בתופסת,להבין את כללי המשחק,לרצות לעמוד על הבמה ולקבל מדליית ניצחון.
היום נדמה שנגמר קצת הכוח והרצון חזר לשרוץ במגירה ליד מחברת החלומות הנטושה",אני לרגע עוצרת.עוצרת ממש.מתבוננת בעצים שמולי,כאילו לוקחת תנופה.
"תדע לך!",אני ממשיכה,פתאום רצה,מחייכת אל השמיים ופורשת ידיים מרחוק לחבק את הסוס הלבן שלי.
הוא רץ אחריי,פורש גם ידיים,מתגלגל מצחוק ממש.
"יום יבוא ואתה ואני נבין שאין לנו מה לרדוף עוד אחרי הקסם,
הקסם פשוט אנחנו!!".
.
(@דף תלוש @להיות בשמחה!!!)
אז מה אם השעה כזאת מאוחרת שאפילו הירח כבר עוד מעט נוטש את השמיים,אז מה.'.
אני נושמת ארוכות,פותחת את המחברת שלי ומתחילה לכתוב-
'נראלי שלא סיפרתי לעצמי אף פעם מי אני.
מישום מה אני חוששת מהדף האחרון של המחברת העשירית והאחרונה שלי.
הוא יהיה דף של השלמה,דף של סיום תקופה בחיים ודף של פנייה להתחלה חדשה.
אני לעולם לא נותנת לעצמי להאמין לאותן גיטרות שמשתפות פעולה עם חוזרים בתשובה.
ממתי נהייתן כל כך כנועות לאורות שלהם?
זה מעצבן אותי שהחיים נפתחים בשאלה ובסוף התשובות חוזרות כל אחת למקומה.
ו,מילא חוזרות אבל למה עם כל כך הרבה אורות?
למה החיים האלו כל כך מסודרים לפי סדר כרונולוגי שהיוצר בוחר?
שקע לתקע וחיבור למטען ודוריטוס בחבילה צהובה והכל בטעם טבעי..הכל כל כך נראה טבעי.
רמזור ירוק ואז כתום ואז אדום לבערך שמונה שעות,אולי הזמן נוצר בשביל שהנהגים יחשבו מסלול מחדש.
לכל דבר יש מקום וזמן ורגע בעולם.
שחר תמם?כן גם לה יש,כאילו,היא תגלה את זה בזמן הקרוב אם היא תרצה וגם אם עדיין לא.
בעצם,אם עדיין לא,היא תגלה את זה בזמן היותר רחוק אבל מה זה משנה,היא תגיע לשם בסופו של דבר.
שחר שחר שחר.'
אני מסיימת לכתוב את עצמי להיום,המחברת שלי מוצפת דברים.
יש בי רצון עז לקום איתה ביחד ולקנות סוכריה לי ולה,למחברת,ולאכול את הסוכריה שקניתי לי וגם את הסוכריה שקניתי לה ולקרוא את כל העמודים וכל החריטות וכל הדיו בעט שנגמר סופית כשפגש את דפי המחברת החומה שלי.
אבל זה עדיין לא קורה.
אני קמה מהריצפה,מסיטה את הלתלתים הצידה,נותנת לי להתחמם בתוכם.
היד שלי נשלחת לחלון,מסיטה את הוילון הכחול בקלילות וברגע אחד נפרשת אלי כיפת שמיים זוהרת מלאה בכוכבים ובסודות ובילדות קטנות מלאכיות שגם מחבבות את שעת הרצון הזאת שבה הא-ל משגיח מין החלונות ועל החלומות.
אני אוהבת לדבר אל הירח אבל עכשיו זה לא הזמן.
יש סוסים שמחכים שאגיע אליהם בבוקר.
לרכב עם גיא בסוסים זה נשמע טוב.
אין לי מושג איך ולמה הסכמתי להצעה הזאת אבל בסופו של דבר הבנתי שזה קורה כשהרגשתי את שניי כרטיסי הרכיבה נוחתים לי על הידיים וגם את העיניים של גיא ראיתי,נוחתות לי על הלב.
גיא הוא איש טוב.לא חבר.איש.
אין לי חברים.
בעצם,יש לי אבל מי שבדרגת חבר,נקרא אצלי איש.
יש משהו תמים וטהור במילה איש.
נקי כזה,בלי דיעות והתנהגויות קדומות.
אתה איש ואני איש ועוד אחד איש ועוד אחד איש וביחד זה יוצר מעגל של אנשים.אנשים עם לב ורגש ואכפתיות.
כזה הוא גיא.
איש עם לב ורגיש ואכפתי.
המחשבות מוליכות אותי אל המיטה,אני מכבה אותן סופית אחרי נשיקה קטנה למחברת ונשיקה קטנה לבורא המחברות.
כמה טוב שיש מחברות.
הבוקר מתחיל במדף האמצעי בארון,אחרי חיפוש של חולצה מכופתרת משובצת בגוון של רוכבים וטייץ השחור.
חצאית אני שמה היום,כן.קצרה,בהחלט כן.
מגף שחור על רגל ימין ומגף שחור על רגל שמאל,תנועה לא מוסברת לסידור התלתלים ואני בחוץ,לא לפני שאני מתבוננת לרגע ב,ש-ד-י שעל המזוזה הכחולה הדבוקה בצד הדלת.
הוא איתי תמיד.
בורא המזוזות.
גיא מחכה לי באוטו,אני נכנסת ושקית ממתקים מחכה לידו על המושב שלי,אני מרימה גבה.
"לא נאה לך לראות שקית ממתקים?",הוא מצחקק ומתופף קלות על ההגה.
"לא נאה לי שאנשים קונים אותי בממתקים",אני קובעת,הוא מופתע.
גם אני.
"מה יש שחר?למה את חושבת שאני קונה אותך בממתקים?",גיא עוזב את ההגה,מסתכל עלי.
אני עוצרת קצת את הנשימה ומפנה לאט את הראש הצידה.
מפנה עוד קצת לכיון החלון ופתאום מסובבת את הראש לצד השני ומסתכלת לו על הידיים.
"אני לא חושבת.בעצם כן.",אני עונה בלי שום חשק,הוא לא מבין כלום.
"שחר",גיא מחליק יד על השיער שלו,מלטף את ההגה חזרה.
אני מנסה להסתכל לו בעיניים.
"את רוצה רכיבה או שלא?",הוא באמת שואל.
אני מעריכה אותו על הכבוד הזה שלו.
הוא איש כל כך טוב.
אמרתי שאיש אצלי זה דרגת על?
אני מתבוננת רגע,נסגרת מעט.
"לא יודעת מה אני רוצה".אני עונה באיטיות, נושמת חזק,משחררת אנחה כבדה ואת כל השברים שכל הזמן גרים לי בלב.
די כבר,הם נמאסו עלי מידי.אני רוצה להיות קלילה.
"תחשבי על זה רגע שוב?",הוא מבקש.
אני חושבת.
הוא מחכה,מפעיל שיר בווליום שקט,זה עוזר לי להריץ מחשבות.
פתעום דמעות יוצאות.
גדולות.
עגולות.
כל מילה שיוצאת מהשיר,מגלפת לי עוד חומה מהלב.
זה משחרר.
גיא רואה אותי ומסיט את הפנים הצידה,נותן לי להיות לבד אבל הוא איתי ביחד.
הדמעות האלו שדורשות חיבוק מרחוק,רוצות מגע בלי מגע,
אהבה בלי יצרים.
אהבה,אהבה פשוטה,אהבה עצמית כזאת טובה,רגועה,משהו שמזכיר קשת צבעונית בענן לבן בחודשים של הסתיו או אולי שמש נעימה ביום של חושך,משהו מעיר לנשמה עייפה.
גיא סוגר את השיר ומשלים אותו בקול שלו.
יש לו קול נעים,זה מרגיע.
"לחפש מאיפה באנו..
ולחזור בסוף תמיד להתחלה",
הוא שר,שר בקול שקט,יציב,פותח את שקית הממתקים,חוטף חמצוץ וממשיך..
"למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה.
מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו
להגיד שהגענו
תמיד לזכור לרגע לעצור
ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו.."
(רייכל)
"ולהודות גם על ההליכה הלאה",גיא מוסיף.
הוא מתניע.
אני נושמת.
אנחנו נוסעים.
..
גיא מגיע אל הסוס,מלטף אותו מעט,מסרק לו את השיער בעזרת האצבעות.
"אתם זוג?",האחראי הזה של החווה שואל בביטחון שנייה לפני שאנחנו פונים אל עומק היער עם הסוסים ושנינו עונים-"לא".
הוא מובך,מגרד מעט בגב ואנחנו מצחקקים לעצמנו.
למה אי אפשר להנות מהפשטות,מהכלום,מהבלי מסגרת של זוג או חברים או משהו מגביל בסגנון זה.
אנחנו אנשים,אנשים שרוצים לרכב ולהרגיש מעט את דהירת הסוסים,את נשימת הצמחים הירוקים שמשתרכים ביער.
אנחנו נוכיח שאפשר להינות לכאורה מהכלום,מהחוסר מסגרת.
טוב לנו לגלות את הלבד,בשקט שלנו..
הדהירה והרכיבה האיטית ו,"את ממש נראת מלכה על הסוס הלבן שלך".פעם ראשונה שאני מקבלת את זה ולא מתכנסת בעצמי.
השמש נוטה לאמצע השמיים ויורדת אחרי לא הרבה זמן,מפנה את עצמה לקבל אותנו ואנחנו יורדים מהסוסים,קושרים אותם לאחד העצים ונכנסים עוד לעומק היער.
גיא אוסף מעט זרדים ומקלות שנמצאים לו על הדרך,אני בודקת שהמצית נמצאת לי בכיס.
היא נמצאת בכיס.
הוא כמו מיומן מכווץ כמה אבנים לכדי גוש אחד,מכניס את הזרדים והענפים פנימה,מדביק את המצית לזרדים והאש מתחילה להיתפס,לתפוס צורה,להאיר.
אני מתחילה להתעורר.
השקט שביער,לבד עם זוג סוסים וזוג לבבות שמכורים לאש כתומה,גורמים לי לשחרר את עצמי מעצמי.
בחיים לא הייתי עם איש לבד בשנה האחרונה.
הייתי רק לבד עם עצמי או לבד עם בר אבל היא משהו אחר, או עם מליוני פרצופים וזוגות נעליים דופקות על ריצפת הבר או משתרכות מהרחבה של הכותל לכיון שער ציון.
או מחפשות בית.
כולם מחפשים בית,מחפשים מקום להניח עליו את הראש,מקום לנשום בתוך כל המיקסר הזה שנקרא חיים.
ופתאום החיים האלו מגיעים.
מגיעים בצורת אש וסוסים ומצית לא לסיגריות שורפות.
החיים האלו מעט מגיעים מממתקים בתוך שקית שקופה של 'יש חסד' ושל מדורה בוערת בתוך אבנים קרות ושל אדמה.מלא אדמה.
אנחנו יושבים כל אחד בנפרד על הפשמינה שלי,נמצאים,מסתכלים על האש.היא בוערת.
"את יודעת מה מוזר בעולם הזה?",הוא אומר פתאום,עוצם עיניים.גבו שעון על העץ.
"מה?",אני שואלת.
"סתם..אנשים מחפשים לחיות..כל הזמן מחפשים איך מגיעים לחיים,איך מגשימים חלומות,איך יוצרים אהבה עצמית.
נראלי פשוט דרוש פה שיחרור..אבל שיחרור לא מוגדר.
משהו כזה שפתאום מגיע..כאילו..אולי..",הוא מסתכל על האש,מהורהר,מוסיף עוד אבן אחרונה למעלה.האש מראה עוד מעט סימני חיים ונכבת סופית.
"נו זה פשוט מישום מה",
אני מתבוננת גם באבנים החרוכות מהאש ופתאום שולפת הרצאה ממחסן המילים החיוביות שלי,נשבת בקיסמן.
אני קמה,סוחבת את הפשמינה עלי,קושרת אותה לרגע על הראש שלי ומתקדמת חזרה לעבר הסוס.גיא גם קם, הולך אחריי.
"תדע לך,כל הקסם בעולם יוצא מימך",אני זורקת לחלל היער,טיפה בקול.
"אנשים רודפים אחרי החיים כדי לחוות מעט את תחושת הקסם, כמו במלחמה הם רצים ולא מספיקים לקבל את שרביט הניצחון.
פעם היה כוח לרוץ כמו בתופסת,להבין את כללי המשחק,לרצות לעמוד על הבמה ולקבל מדליית ניצחון.
היום נדמה שנגמר קצת הכוח והרצון חזר לשרוץ במגירה ליד מחברת החלומות הנטושה",אני לרגע עוצרת.עוצרת ממש.מתבוננת בעצים שמולי,כאילו לוקחת תנופה.
"תדע לך!",אני ממשיכה,פתאום רצה,מחייכת אל השמיים ופורשת ידיים מרחוק לחבק את הסוס הלבן שלי.
הוא רץ אחריי,פורש גם ידיים,מתגלגל מצחוק ממש.
"יום יבוא ואתה ואני נבין שאין לנו מה לרדוף עוד אחרי הקסם,
הקסם פשוט אנחנו!!".
.
(@דף תלוש @להיות בשמחה!!!)
)
