בסוף חודש תשיעי כל רגע צריכה ללדת. ויש משהו שמפריע מאוד, בבקשה תעזרו לי לדון לכף זכות.. ולא לצפות בכלל לדברים מהסוג הזה.
אז ככה, זוג צעיר, תינוק ראשון למשפחה. ההורים של בעלי וההורים שלי באותו מצב כלכלי. מצב טוב ברוך ה'.
אבל ההורים של בעלי קמצנים מאווד. לא חסר להם כלום והמצב שלהם מצוין. אבל כשזה מגיע אלינו לא עוזרים לנו כמעט בכלום ומקטינים ראש. במיוחד עכשיו עם התינוק שבדרך. לא שואלים מה צריך, מה יש ומה אין. ההורים שלי קנו לנו כמעט הכול (לא ביקשנו, הם יודעים שזה יקל עלינו במיוחד שבעלי אברך והם גם מאוד מאוד שמחים ומתרגשים אז נהנים מזה).
מצד שני, ההורים של בעלי ממש לא שואלים אם יש משהו קטן שיכול לעזור. לא שואלים כדי שלא נבקש. וזה פוגע ומאכזב. כל הזמן אומרים כמה הם מחכים ומתרגשים אבל כשזה מגיע לעזרה כלכלית הם טומנים את הראש בחול. וגם אם עוזרים במשהו קטן יכולים לחשוב שקנו אותנו או לזכור את זה ךהרבה זמן קדימה.
אני יודעת שלא חייבים לנו כלום, והלוואי שלא נצטרך את העזרה שלהם אף פעם. אבל עדיין, כואב לי שנוח להם לזרוק את הכול עלינו ועל ההורים שלי. ואז בנוסף לזה גם לנסות כל פעם "ללמד" אותנו ולהעיר הערות על איך צריך להתנהל כלכלית. כאילו שאנחנו לא יודעים.
אני עובדת ותמיד עבדתי וחסכתי את הכסף בעצמי וקניתי מה שאני צריכה בכוחות עצמי. המחשבה הזו לא מגיעה מפינוק. פשוט מתחושה שלא אכפת להם מאיתנו בפן הכלכלי.
המנטליות שלהם ושל ההורים שלי מאוד שונה. והם קמצנים ברמה קשה. ברמה שאני אומרת לעצמי מזל שבעלי לא יצא ככה כי אלה חיים אומללים במיוחד כשיש כסף.
איך לא לחשוב על זה ולא להתאכזב? ההורים שלי עוטפים אותנו ומקלים עלינו מאוד, עוזרים לנו לבנות בית של תורה בנחת. ואילו הם רק מלחיצים את בעלי וכל פעם מדברים איתו שלא נבזבז כלום ונחסוך כמה שאפשר. מי נתן לכם את הזכות להעיר על כסף כשאתם בכלל לא שואלים מה מצבנו?
בקיצור קשה לי עם זה. וקשה לי שבעלי רואה שההורים שלי נותנים הכול ולא מבקש קצת מההורים שלו שיתנו יד.
אולי זה ההורמונים של סוף ההריון למרות שתמיד הפריעה חי המנטליות שלהם אבל עכשיו זה פשוט מעצבן.
איך להרגיע את עצמי ולא לחשוב על זה??
אז ככה, זוג צעיר, תינוק ראשון למשפחה. ההורים של בעלי וההורים שלי באותו מצב כלכלי. מצב טוב ברוך ה'.
אבל ההורים של בעלי קמצנים מאווד. לא חסר להם כלום והמצב שלהם מצוין. אבל כשזה מגיע אלינו לא עוזרים לנו כמעט בכלום ומקטינים ראש. במיוחד עכשיו עם התינוק שבדרך. לא שואלים מה צריך, מה יש ומה אין. ההורים שלי קנו לנו כמעט הכול (לא ביקשנו, הם יודעים שזה יקל עלינו במיוחד שבעלי אברך והם גם מאוד מאוד שמחים ומתרגשים אז נהנים מזה).
מצד שני, ההורים של בעלי ממש לא שואלים אם יש משהו קטן שיכול לעזור. לא שואלים כדי שלא נבקש. וזה פוגע ומאכזב. כל הזמן אומרים כמה הם מחכים ומתרגשים אבל כשזה מגיע לעזרה כלכלית הם טומנים את הראש בחול. וגם אם עוזרים במשהו קטן יכולים לחשוב שקנו אותנו או לזכור את זה ךהרבה זמן קדימה.
אני יודעת שלא חייבים לנו כלום, והלוואי שלא נצטרך את העזרה שלהם אף פעם. אבל עדיין, כואב לי שנוח להם לזרוק את הכול עלינו ועל ההורים שלי. ואז בנוסף לזה גם לנסות כל פעם "ללמד" אותנו ולהעיר הערות על איך צריך להתנהל כלכלית. כאילו שאנחנו לא יודעים.
אני עובדת ותמיד עבדתי וחסכתי את הכסף בעצמי וקניתי מה שאני צריכה בכוחות עצמי. המחשבה הזו לא מגיעה מפינוק. פשוט מתחושה שלא אכפת להם מאיתנו בפן הכלכלי.
המנטליות שלהם ושל ההורים שלי מאוד שונה. והם קמצנים ברמה קשה. ברמה שאני אומרת לעצמי מזל שבעלי לא יצא ככה כי אלה חיים אומללים במיוחד כשיש כסף.
איך לא לחשוב על זה ולא להתאכזב? ההורים שלי עוטפים אותנו ומקלים עלינו מאוד, עוזרים לנו לבנות בית של תורה בנחת. ואילו הם רק מלחיצים את בעלי וכל פעם מדברים איתו שלא נבזבז כלום ונחסוך כמה שאפשר. מי נתן לכם את הזכות להעיר על כסף כשאתם בכלל לא שואלים מה מצבנו?
בקיצור קשה לי עם זה. וקשה לי שבעלי רואה שההורים שלי נותנים הכול ולא מבקש קצת מההורים שלו שיתנו יד.
אולי זה ההורמונים של סוף ההריון למרות שתמיד הפריעה חי המנטליות שלהם אבל עכשיו זה פשוט מעצבן.
איך להרגיע את עצמי ולא לחשוב על זה??
)