אני חושבת שזה בסדר שפעם ב לא תהיה לו את השבת המושלמת.

אם הם לא מתנהגים אליו יפה, זאת סיבה הגיונית לוותר, אבל אם רק משעמם לו או אין לו עם מי לדבר - שיקח ספר או משהו.
 

גם אני לא מוצאת את עצמי בכל מיני מפגשים חברתיים / משפחתיים מהצד של בעלי, ואמנם הורדתי תדירות אבל פעם ב כשחשוב לו, אני יושבת עם עצמי וקוראת או עם הילדים.

בכל מקרה אל תוותרי על זה, גם אם הוא לא מגיע, תסעי עם הילדים.

ותדברו מראש על הדברים הבוערים ותחשבו איך אפשר להמנע מהם/להסתדר איתם.

זה בהחלט חבל לוותר.. סהכ זה משפחה שלך, וגם אם לא תמיד הכל מושלם צריך להסתדר ולהפגש..

לא כמאבק כוחות או אטימות לרגשות שלו

ממ שלא

אבל בעיני אם זה חשוב לך מאוד כמו שתיארת

את צריכה לדבר גם את זה

בלי האשמה

לומר שאת זקוקה לזה שזה מאוד מאכזב אותך לפספס ולא להיות חלק

ושאת מבקשת ממנו כן להגיע הפעם

אבל שתשמחי שתחשבו יחד מראש מה יכל להקל

ושיבקש מה בוא זקוק ממך כדי להרגי שטוב יותר ותמשחי לעזור לו

ככה אני ביתי עושה לפחות

מאמינה שבקשר זוגי לא נכון לוותר בכזה לב חצוי בלי לנסות לפחות לדבר את הצורך

אבל באופן מחבר ולא מפריד 

אלא לחשוב מראש על פתרונות

ספרים לחדר

שתקבעו מראש נגיד מתי הולכים לישון שלא תיתקעי בשיחות וילך לישון לבד

תקבעו שיוצאים יחד לסיבוב

אחרת לא הבנתי את הסיפור…

אפשר פעם בשנה לעבור שבת לא מהנה.

באותה מידה שהיא לא יהנה אם תסעו, את לא תהני להישאר בבית.

אבל כנראה שיש פה משהו שפספסתי, אולי תתני עוד קצת רקע… המשפחה שלך שיכת למגזר שונה מהמגזר שלכם?

הוא סופר חברתי

איפה שתשימי אותו הוא יסתדר חוץ מעם אופי מאוד ספציפי של אנשים

ומה לעשות המשפחה שלי היא בדיוק האופי הזה...

הם כבר בנו עליו סטיגמה כזאת והוא נכנס אליה תמיד אז זה יותר קשה.

זה עוד יותר מתסבך אותי, כי אני יודעת שהוא יכול להיות כוכב האירוע תוך שניה, אז למה אתה לא מתאמץ על זה יותר?

אבל הוא באמת לא מסוגל כרגע.. הוא היה נראה ככ כנה ואמיתי כשדיברנו

אין דבר כזה לא מסוגל.

בצבא אומרים- אין לא יכול

יש לא רוצה.

בחור צעיר, בריא בנפשו, מיוחד במינו וסופר חברתי כמו שאת אומרת- יתכבד ויתגבר על עצמו בדבר שחשוב כל כך לאישתו.

אפילו לכי לבד.

שילך למשפחה שלו ויהיה שם מסמר ההשבת.

לצערי אין לי שום הערכה לאמירה- לא יכול.

אם חייל יכול לשכב במארב בלבנון בקור ובבוץ שעות ארוכות,ואם נשים יכולות לתפקד חודשים ארוכים לבד כשהבעל במילואיןם אז גם בעלך יכול לעשות שבת עם משפחתך.

ומחילה על ההשוואה.

עם הקושי שלו. את מרגישה שזה רק מול המשפחה שלך או שזה דפוס שלו באופן כללי שמקומות המוניים שהוא לעיתים לא מוצא מקום בטוח בסיטואציה כזו

אני מציעה שכן כדאי ללכת לשבת אבל זה ידרוש ממך להיות איתו במחשבה עליו ולדאוג לו לכל מה שהוא שצריך כדי שהוא לא ירגיש לבד

אל תדרשי ממנו להביא לו תעסוקה כי זה לא העניין

אלא לתת לו הרגשה שהוא לא יהיה 'רואה ובלתי נראה'

תייצרי לי הרגשה של ביטחון במהלך השבת שהוא לא לבד ריגשית, ומנטלית שיש לו מקום, תכניסי אותו בשיח, תדאגי לו שיהיה לו נוח, אוכל וכד'

תני לו הרגשה שאת רואה אותו והוא חשוב לך

מידי פעם תשאלי אותו- למזוג לך לשתות? להביא לך משו טעים?

תדברו. תסבירי לו שאת רואה אותו, ומבינה כמה קשה לו, אבל זו הזדמנות נדירה וחשוב לך להיות עם המשפחה שלך. תחשבו על דברים שיקלו עליו שם. אולי לבקש את החדר הכי צדדי או אפילו לישון בדירה נפרדת? אולי שישתתף רק בסעודות עצמן ובכל המסביב יסתגר? אולי שיקנה לעצמו ספר חדש?

זה שזוגיות מעל הכל לא אומר בעיניי לוותר על עצמך ועל כל מה שחשוב לך בשבילו. גם את חלק מהזכויות הזו,  ואם זה יתפוצץ בסוף גם תריבו...

תתכונני לבוא עם נשימה עמוקה, ולהיות סבלנית מעבר לרגיל ולהכיל את הקושי שלו, ועם זה לא לוותר על המשפחה שלך ועל מה שחשוב לך 

קוראת את מה שאת כותבת ומרגישה שהכעס מתחיל לפעפע בי. הכעס על בעלך.מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.

יופי טופי שהוא איש מיוחד.הכי קל להיות מיוחד ורגיש במקום המתאים לך.אם אנשים שחושבים כמוך, שנעים לך בחברתם, שהם במנטליות שלך וכו...

אדם נמדד גם בדברים אחרים.אדם שיודע לצאת מאזור הנוחות שלו למען האחר.שרואה ורוצה בטובת אישתו ומוכן לוותר על רווחתו לשבת אחת.שרואה כמה אישתו נותנת יחס טוב למשפחתו.

אדם מיוחד נמדד גם ביחס שהוא נותן לבני משפחתה של האישה שהוא אוהב.ושהם גידלו אותה למענו.

הרי לא מדובר חלילה במשפחה של עברייני צמרת, אוכלי טריפות ונבלות.

זו המשפחה של אשתו.

הוא אדם בוגר.

יהיה לו משעמם? שימצא תעסוקה.

לא רוצה לשבת ולדבר איתם? שישאר בחדר.

ששבת אחת יעשה למען אשתו.

את מתוקה כל כך, לא רוצה שיסבול....

מבינה שהוא אדם צעיר.

אם הוא יסבול זו בחירה שלו.

שיעבוד על מידותיו.

את- חייבת להיות שם.

את באמת מיוחדת.

מאחלת לך הרבה הצלחה.

מחילה אם הייתי בוטה.

אפשר לנסח אחרת

התנצלתי מראש על המילים שהן חריפות.אבל גם המצב שהוא מעמיד אותה הוא מאוד מאוד קיצוני.ולפעמים צריך להעמיד מראה מול הפנים ולקוא לילד בשמו.זה באמת לא כל כך יפה והתנצלתי מראש.

מספיק קשה לה עכשיו עם הסיטואציה.

היא לא צריכה שיסבירו לה למה לכעוס על בעלה. את זה היא כבר מבינה בעצמה.

למה את חושבת שזה עוזר שתוסיפי עוד מילים חריפות נגד בעלה? גם אם את מתנצלת שאת בוטה, בסוף את כותבת מילים חריפות, והשאלה הם זה באמת מוסיף פה משהו...

יש דקויות שזה עניין של סגנון, אבל לא ראיתי מילים מתלהמות שאינן ראויות מצד עצמן.

ולגבי זה שהיא ממילא כועסת עליו, תראי למשל מה אפונה כתבה,

כשמסתכלים עח כל הדינמיקה של הקשר

בעל- משפחה מורחבת,

הכף תמיד נטה לכיוון מסויים וזה כנראה לא סתם, ולכן גם הפעם לא בטוח ש"הכעס" בהודעה הפותחת, יחזיק מעצמו בקונפליקט בסופו של דבר.

ולכן דווקא נראה לי שיש מקום לתת תמונת מצב מבחוץ כדי לחזק את העמדה הנפשית ולא לוותר עליה כמו שבד"כ בסוף קורה.

(לגבי המונח עצמו של כעס מצד עצמו הוא שלילי, אבל כעס שמביא לידי בירור ואמת בסופו של דבר יכול להיות חיובי, כלומר התחושה הראשונית היא אמנם כעס, אבל אפשר להפוך את הכעס למנוע שמזיז את הגבינה בסופו של דבר)

לק"י

מצטטת: "מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.

יופי טופי שהוא איש מיוחד..."

אפשר היה לכתוב את זה בצורה אחרת.

אני לא מרגישה נעים לדון על התגובה הזו באופן ספציפי ככה בפומבי.

באופן עקרוני אני חושבת שכשמישהי כותבת על קושי מול בעלה - אפשר לשקף לה איך זה נראה מבחוץ (כמו שהרבה פה כתבו), אבל לא הייתי כותבת למישהי אחרת כמה אני כועסת על בעלה, כי בעיני זה לא מה שיועיל להם.

בכל מקרה, נראה לי אפשר נעצור את הדיון פה.

גם את ההסתייגות וגם את עצירת הדיון

וגם @יעל מהדרום

לק"י

ולפותחת- אני מסכימה פה עם כולן, שאל תוותרי על השבת.

שימצא מראש תעסוקה ושיהיה כל השבת בחדר אם זה מה שנוח לו.

אבל כן הייתי משחררת אותו משבת כזו.

שיסע לחבר רווק,או להורים שלו....

לאן שעושה לו טוב.

או מבקשת מפורש שיבוא לעשות לי טובה.

האמת שממש מבינה אותו כי זה דומה ליחסים שלי עם הצד של בעלי,

וכן זה נפשית ממש קשה לו ולך וזה משאיר משקעים אבל אם באים עם הכנה מראש הכרה בקושי והבנה בלי צפיות ליצור מקום של הכלה,אפשר למזער נזקים.

ובסופו של דבר אי אפשר כל פעם לברוח ולהמנע ממפגשים כאלו ואחרים.כן אפשר ללמוד להפיק לקחים לא לברוח מהבעיה אלא להתמןדד איתה פעם במלא זמן.

ומה שחשוב שהוא ירגיש שיש לו גיבוי מלא ממך ולא משנה מה יקרה או מה יעשה או איך אחריח יגיבו.

המשפחה שלו

לא האיש לאישה

ולא האישה לאיש

אלא אם כן יש מקרה קיצוני ביותר

אני מאמינה שצריך להתאמץ בשביל המשפחה של בן הזוג, וזה צריך להיות הדדי
 

אם לא נוח לו הוא יכול להביא ספרים או לישון הרבה או דבר אחר

אבל לגיטימי מאוד מאוד שתרצי להיות באירוע כזה של המשפחה שלך

נקודה שכדאי להתעכב עליה -

נשמע שאת ממש לא מסוגלת לשאת את הקושי שלו

ומרגישה חייבת לרפד ולמנוע ממנו את הקושי.

אם הוא אומר שיהיה לו קשה -

או אפילו אולי יהיה לו קשה, 50 50 כמו שכתבת -

את כבר באכזבה על התכניות שמשתנות.

קשה לך לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלך -

בודאי שקשה, כי בחוויה שלך זו אשמתך, כי מתפקידך למנוע ממנו את הקושי ולרצות אותו.

ברור שככה את לא יכולה להיות אמפתית...

שימי לב לרגע לפני

שניה לפני שאת מוותרת או מחפשת פתרון לעזור לו ולרצות אותו ולדאוג שיהיה לו טוב -

איך את מרגישה?

יש שם איזה רגע של חוסר נוחות, חוסר ודאות, פחד,

יש שם משהו קשה ולא נעים

משהו שאת לא רוצה לפגוש

ואת ממהרת לברוח ממנו עם ויתור, פשרות או כעס.

מציעה לך לחפש את הרגע הזה

לתת לו להיות, לא לברוח

לשהות בו

להתבונן מה יש בפנים

לתת לרגש הזה להציף אותך

לזהות אותו בשם

לחפש את המחשבה שעומדת מאחוריו

להבין מה הרצון המהותי שמניע אותך באירוע הזה (ובאחרים).

כדאי לעשות את זה בכתב...

באופן כללי לתגובות כאן, וספציפית גם לתגובה הזו.

תנסי לעשות את ההפרדה בין הקושי שלו, לבין האחריות שלך למצוא פתרון.

או בין הקושי לבין תחושת האשמה שזה מעלה בך.

ברור שאת רוצה שיהיה לו טוב, אבל אנחנו לא אחראים על השמחה או האושר של בני הזוג שלנו.

וכמובן שנרצה לא לעשות דברים שייפגעו בהם או יגרמו להם אי נוחות, אבל זה עדיין לא הופך את זה לאחריות שלנו.

לי בהתחלה היה קשה עם המשפחה של בעלי

זה מאוד העציב אותו והוא ניסה לחשוב איך לגרום לי להרגיש יותר בנוח

אבל בסוף בסוף, השינוי הגיע מעבודה שעשיתי עם עצמי, מאחריות שלי על המצב.

ואת יודעת מה, אפילו אם לא היה שינוי, זה גם בסדר. ואפילו אם אני לא תמיד מרגישה בנוח, זה גם בסדר. זה מספיק חשוב בשביל להשקיע בזה. לא תמיד אנחנו מרגישים בנוח בכל סיטואציה. החיים לא מושלמים.

אז אותו דבר כאן, בהנחה שאין משהו חריג שעומד מאחורי חוסר הרצון של בעלך להגיע לשבת, זה לא נורא. באמת. זה לא נורא שתהיה לו שבת פחות כיפית.

זה לא נורא, וזה בוודאי לא אחריות שלך. בטח אחרי כל הוויתורים שלך.

לא תמיד הכל מסתדר כמו שאנחנו רוצים, לא תמיד לבן הזוג תמיד הכי נוח ונעים. אנחנו נעשה מה שאפשר בשביל שיהיה טוב, אבל אם זה לא אפשרי - זו לא אחריות שלנו ולא אשמתנו.

ואני כן אגיד אופן כללי, אני לא יודעת מה בדיוק הסיפור בין בעלך לבין המשפחה שלך, אבל לצד זה שאת מוותרת לו כדי שמרגיש בנוח, חשוב ממש לחשוב איפה הגבול כדי שלא תוותרי על עצמך ועל המשפחה שלך.

קשר עם משפחה זה דבר חשוב, מכל מיני בחינות.

זה יכול להיות עוגן בזמנים מאתגרים, זו שייכות, זה כיבוד הורים (וסבתות) ועוד הרבה דברים.

כדאי לשים לב שבשביל הנוחות שלו, את לא מוותרת לגמרי גם על כל מה שהמשפחה בשבילך.

והוא מסוגל לשרוד 30 שעות במקום שלא בא לו בטוב.

שיביא ספרים, שישלים שעות שינה, שינשום עמוק לפני הארוחות ויהנהן בנימוס לאנשים וישתדל להגיע למינימום שיחות שיעשו לו רע.

אבל לוותר לגמרי נשמע לא סביר. ממה שאת מתארת אתם גם ככה בקושי אצל המשפחה שלך. עזבי שניה מה קורה עם המשפחה שלו - את המשפחה שלך הוא לא פוגש הרבה.

אז יפה שהוא מעדיף לא לפגוש אותם בכלל. אני הייתי גם מעדיפה לזכות בלוטו ולא לצאת לעבוד. אבל החיים הם לא רק מה שמעדיפים, והוא ממש מסוגל להתגבר על זה.

אבל חשוב לי להדגיש-

זה ממש מסוכן לזוגיות ההקרבה שעשית עד עכשיו

זה עלול להתפוצץ בצורה מאוד כואבת

ולמעשה זה מתחיל להתפוצץ לפי התיאור של הבכי והכאב שאת חווה עכשיו

לדעתי תעצרו את זה עכשיו!

הוא לא סובל ואת לא סובלת

שניכם מתמודדים יחד

ומנסים לגשר על הפערים

לא רק בעלך רגיש כלפי הצד שלך גם את רגישה לגבי הצד שלך וחשוב להתייחס לזה לא פחות מהחשיבות שניתנה לרגישות שלו

גם אצלינו בעלי לא הכי מתלהב מפגשים משפחתיים בצד שלי והיו לא מעט מקרים שבאתי לבד ואם היה נחוץ בעיני שיגיע עדכנתי אותו שזה חשוב והוא התמודד, גם אם זה היה לשבת בצד, הכל בסדר, המשפחה שלי למדה לקבל אותו ככה, באהבה.

גם בשבתות משפחתיות הוא הביא לו ערימת ספרים או מצא לו חברים באזור שהשבתות התקיימו ונפגש איתם

התחתנתם זה אומר שמתמודדים גם עם מצבים לא הכי נעימים, לא רק בהקשרים משפחתיים יכולים להיות סתם ארועים שלך הם חשובים ולו לא אבל הוא יעשה זאת בשבילך וכן ההפך

לא יתכן שיהיה רק צד אחד שיקריב

בעיני זה הכח של זוגיות שרואים אחד את השני גם אם לא עושים הכל ביחד כל הזמן, מאפשרים לכל אחד מהצדדים להתפתח ולעשות דברים שהוא אוהב ככל שניתן.

בעיני חובה שתתקיים פה שיחה זוגית שבה אתם רואים איך אתם מתמודדים יחד לא רק לגבי השבת הזו אלא בכלל לגבי ביקורים ומפגשים בצד שלך

(ויכולים להיות מצבים שבהם לא תגיע חג או חוה"מ לצד שלו כי תבלו עם הצד שלך, הם משפחה לא פחות...)

בהצלחה

מאחלת לכם לצמוח יחד מהמצב הזה🙏🏻

זה ממש מעורר השראה

לגבי השאלה וואלה האמת שלדעתי את לא צריכה שוב לוותר.

זה לא נשמע שהוא סובל שם כי מישהו פוגע בו כי ממש רע לו אלא כי הוא פחות מוצא את עצמו שם ופחות יהיה לו מה לעשות ואולי יהיה לו קצת משעמם.

ולדעתי זה ממש בסדר והוא ממש יכול להתמודד עם זה שבת אחת.

כמות הפעמים שאני עשיתי דברים כאלה בשביל בעלי והוא עשה דברים כאלה בשבילי היא לא יכולה להיספר כמעט... וזה חלק מהדברים שעושים בשביל הזוגיות ודווקא לדעתי פה את ממש לא צריכה לוותר והוא יכול להסתדר שבת אחת והכל טוב...

ב"ה שיש עדיין את האפשרות לעשות ככה שבת מורחבת איתה.

זה מביא המון נחת לראות את הצאצאים יחד, שמחים ונהנים אחד עם השני. וגם כיבוד הורי-הןרים וגם סבתות לא חיות לנצח.

וזה גם פעם בכמה שנים, מניחה שבין לבין זה מפגשים קצרים יותר. אפשר להתמודד. לא חייב להנות (בעלך), אבל ברור שלא למנוע ממך.

תלכי! אפילו בלעדיו.

ואם הוא בא תעשו סימן. נניח שהוא נוגע לך בברך כשהוא רוצה ללכת.

(אצלנו היה קושי ממש של סבתא והאיש שלי. לא היה לו כיף, אבל היינו מגיעים אליה לקצת גם רק שנינו, גם לו היה חשוב לכבד אותה).

שני הצדדים מובנים

הוא לא רוצה להיות שבת שלמה במקום שלא נוח לו

ואת לא רוצה להפסיד בגללו

אממה את לא חייבת להפסיד כי את יכולה לנסוע לבד

זה אמנם פחות נעים

אבל גם אם הוא יגיע

לו יהיה פחות נעים

אני תמיד נוטה לתת לאנשים לבחור ולא לכפות

אז הייתי מעדיפה לנסוע לבד

(יש נטיה לחשוב שבזוגיות הפתרונות מגיעים מויתורים

בעיניי רוב הפתרונות מגיעים מהבנת המצב של שני הצדדים ובחירת הפתרון המתאים ביותר)

בשבילך

לא יקרה לו כלום

חי ושלם ובריא

שבת כזו להפסיד?? פעם בכמה שנים?

שיתגבר על החששות

לא הייתי מכילה את זה 

שהמחשבה שלך:

"תמיד אני מוותרת והולכת לצד שלו, שפעם אחת הוא יוותר"

זה לא עובד ככה.

אנשים הולכים אחרי ההרגל.

אם אין לו מספיק חיכוך עם המשפחה שלך, ההקרבה שלו להיות איתם יותר גדולה למעשה, כי זה לצאת יותר מאיזור הנוחות שלו.

אז שחררי את המאזניים,

הן לא שוות, ובדיוק בגלל זה קשה מאוד לאזן אותם.

עכשיו נסתכל רק על השבת הזאת בלי כל הרקע.

יש לך הזדמנות פז לפגוש את המשפחה שלך אבל את חוששת שבעלך לא ימצא את עצמו שם.

האם הוא לא אדם מבוגר מספיק בשביל להתמודד עם שבתות "שהוא לא מוצא את עצמו"

ובכלל, מה זה אומר לא מוצא את עצמו?

תפרקו את החשש:

חושש שלא יהיה לו עם מי לדבר?

חושש שהילדים שלכם יתחרפנו?

בעיות צניעות?

בעיות פרטיות?

כשרות?

קדושת שבת?

לכל בעיה אפשר למצוא מענה, אבל חשוב להבין שהוא ילד גדול ויכול להתמודד.

לדוגמה,

מה היה עושה אם היה צריך להתפנות על ילד לבי"ח חילוני לגמרי בשבת?

מה היה עושה אם היה נתקע בחו"ל?

מה היה עושה בצבא עם חבר'ה שהוא "לא מוצא את עצמו"?

אנשים מצאו את עצמם גם בתוך המנהרות של עזה..

כלומר, אין דבר כזה שאדם מבוגר "לא מוצא את עצמו"

עם הכל אפשר להתמודד. צריך רק להבין למה מראש להיכנס לזה- ופה את זאת שצריכה לעמוד מול המראה ולפתח שריר ולעמוד על שלך.

(אם ההכנות מלחיצות אותו כדאי לעשות זאת בצנעה)

טיפים פרקטיים:

לברר מראש על בית כנסת בסגנון שלו בקרבת מקום

אם יש בעיות כשרות, לקחת על עצמך לבשל/ לקנות את האוכל העיקרי שאפשר לשבוע ממנו

להביא הרבה נשנושים לחדר: קרקרים, עוגיות, פירות, פיצוחים..

לדאוג לתעסוקות: ספרי קריאה, משחקים, עלוני שבת וכד'

אם יש חוסר פרטיות קיצוני כדאי לבדוק דירת אירוח באיזור.

אם יש בעיות צניעות: אפשר להפריד בין הארוחות לבין הזמן החברתי.

כלומר ברכת המזון אחרי האוכל העיקרי. ואח"כ מוציאים עוגות ופיצוחים ועושים פעילויות חברתיות, ובזמן הזה לא כולם חייבים להיות נוכחים.

אם יש הרבה חילול שבת (טלפונים של המשתתפים, טלויזיה וכו') אז לבקש מראש ואפילו להציע לכתוב כללים חברתיים לשבת.

חוץ משמירת שבת, יש ערך גדול מאוד בשבת משפחתית נטולת טכנולוגיה..

אם עושים כללים, תכניסו רשימת תפקידים לשבת ותכניסו גם דברים מצחיקים כדי להקליל.

אם כלום לא עוזר, בכנות, הייתי נוסעת בלעדיו. לא הייתי מוותרת על ההזדמנות שהילדים שלי יפגשו את המשפחה שלי, וגם בשבילי, מותר מדי פעם להעדיף את טובתי האישית, ומי שלא מצליח להשתלב בתוכנית, לא חייב להצטרף. זה לא שאת עושה את זה בתדירות גבוהה, הכל טוב.

סביר להניח שגם לי היה מאוד קשה לזרום לשבת כזו, מטעמים אחרים אבל בכל זאת.

אני מציעה שתתפצלו והאמת והשלום אהבו

שייסע להורים שלו או משהו. לא הייתי רוצה שבעלי יפסיד בגללי וזה פתרון שהייתי מציעה

בעומק הדברים אני מניחה שהיית רוצה שהוא יהיה שם בשבילך ויירתם למה שחשוב לך וכדאי לדבר על זה. אבל בפרקטיקה - לבחור את המלחמות

החלטות טובות יקרה❤️

שאם זה מאד חשוב לך. תדברו על זה.

מצידך תגידי שאת לא רוצה לוותר על ההזדמנות, במיוחד שאין הרבה כאלה כמעט

ואתם תעשו יחד מה שאפשר שירגיש בנח, או שלפחות לא יסבול. תבקשי ממנו לבוא לקראתך ולהתכונן כבר עכשיו.

זוגיות זה שניים ואי אפשר שרק צד אחד יוותר... 

קודם כל אמירה כלפיי עצמך- הייתי מעדיפה שבעלי ייהנה ויבוא איתי בשמחה, אבל לאור המצב אני מבינה שהןא יצטרך להקריב מהנוחות שלו. אני מאמינה בו שהוא יוכל להסתדר.

וגם כלפיו- להגיד לו שמבחינתך אתם זוג, ושאת מצפה ממנו להזיז הצידה את התחושות השליליות, ולבוא למענך.

שאת רוצה שהוא ייהנה, אבל לא יכולה להבטיח לו את זה.

אני חושבת שזה יפה מאוד שאת מרגישה אותו ומתחשבת בו,

אבל תחשבי מה יקרה אם באמת לא תסעו.

את מאוד תעלבי ותכעסי, והאמת שבצדק.

כי בצדק את אומרת- זוגיות זה מקום שבו אני מוכן לספוג דברים על מנת שלבן הזוג שלי יהיה טוב.

וזה צריך להיות הדדי, כי אם זה לא הדדי, יש תחושה קשה של פגיעה, של אכזבה, ושל חוסר יחד.

בקיצור, לא ללכת זו אופציה שיכולה להשאיר חותם שלילי על חייכם הזוגיים, ולא כדאי

אני אומרת לך לא לוותר על השבת כי את לא תסלחי לו על זה בחיים.

מה כן אפשר לעשות?

להכניס לפרופורציה. להגיד לו , תהיה מוכן 'לסבול' עבורי 25 שעות, כשמתוכן 10 שעות לילה, ו5 שעות תפילה, ועוד שעה לנוח בצהריים? בשבילי?

להביא דברים שיעזרו בשעות הקשות, מה כ''כ נורא שם? שעמום? אז להביא תעסוקה, ספרים וכד'.

מדברים אליו לא יפה? לדאוג להתרחק מהגןרם המעצבן כמה שאפשר.

ובכל לי, להסביר לו שזו המשפחה שלך, וכמה שקשה, זה המקום שלך ואי אפשר להתנתק ממנו! כי זה מנתק אותך מעצמך . אל תתקפלי אבל גם לדעת בחן ובחכמה! אני מאמינה שאישה חכמה יכולה לגרום לבעלה לשנות את דעתו בתבונה. לא בכוחניות ולא בהתרסה. בהצלחה גדולה!!

קראתי לעומק.

כולן פה כתבו לא לוותר ולנסוע..

דיברנו שוב והוא לא הבין בכלל למה אני מעלה את הנושא, מבחינתו סיכמנו שלא ניסע ודי.

ניסיתי להציע את החדר הנידח, תעסוקה, אוכל שנביא וכו,

אמרתי שזה חשוב לי.

הוא אמר שאין מצב שניסע, הוא רוצה להתחבר למשפחה אבל שבת זה גדול עליו והוא ינסה בפעמים אחרות, קצרות יותר והמוניות פחות.

אמרתי לו שזה מאכזב אותי כי אני מגיעה לכל אירוע שיש ולא עושה פרצופים למרות שלא תמיד נוח לי ולא תמיד זה פשוט (גם בסוף תשיעי או אחרי לידות).

אז הוא אמר "את אלופה, מה זה קשור אליי?" וחתךאת השיחה.

בקיצור, לא יודעת מה לעשות. יהיה לי קשה לוותר בלב שלם. יש בי צד ילדותי שאומר להתעקש ולתת לו להסתדר אבל אני לא בטוחה שזה באמת דבר נכון לעשות.

אוי ה' 

מה נכון לכם.

אבל בגישה שלי - למדתי שנכון לוותר רק אם זה בלב שלם, או אם אפשר להכיל את זה.

ואין דבר שאני שונאת יותר מלריב, אבל יש דברים, שצריך לריב עליהם.

רוב הזמן זה ממש לא נצרך

אבל אני כן חושבת שיש פעמים, שנכון גם לצעוק (לא מילולית, במובן של לשים קו אדום)

ממה שאני קוראת, קשה לך להגיע למצב של עימות.

ואני מבינה, כי גם אני כזו.

אבל דווקא לכן, אני חושב שיש מקרים מיוחדים שבהם מותר להתעמת.

לא תמיד נכון לוותר על עצמנו.

ושוב, אני לא יודעת מה נכון לך.

אבל דווקא בגלל שזו משפחה, וזה נושא מהותי בעיניי, ולא יכול להיות שאדם לא יהיה חלק מהמשפחה שלו בגלל בן הזוג.

זו נקודה שאני, כן הייתי מתעקשת עליה.

הוא לא מבין למה פתחת את זה שוב?

כי את לא מסכימה. כי זה חשוב לך עכשיו.

כי את לא רוצה לוותר על זה. כי את רוצה להיות חלק.

כי סיכמתם שתסעו ומאוד מאוד מאכזב אותך לבטל.

ואפשר להחזיר את השאלה אליו - מה אתה מציע?

אני רוצה להיות חלק. איך זה אפשרי?

האמירה שלו שאין מצב שתסעו, בעיניי קצת לא הוגנת.

ואם את תגידי שאין מצב שלא תסעו?

לא שאני חושבת שזה טוב.

אבל הטלת ווטו היא לא דבר נכון בעיניי, וכמו שלו מאוד מאוד קשה להגיע, מותר שגם לך יהיה מאוד מאוד קשה לא להגיע. ואני לא יודעת מה יקרה בסוף, אבל בעיניי הוא לכל הפחות צריך להבין את זה. את המחיר שאת משלמת

את זה שזה לא ברור מאליו בכלל

ואני לא חושבת שזה ילדותי להתעקש

במיוחד אם את בדרך כלל לא מתעקשת

אולי את יכולה לכתוב לו אם זה לא עובד בדיבור?

ושאלה נוספת - יש מקרים שבהם דעתך כן מתקבלת? או שאת תמיד מוותרת לו?

כי זה גם נקודה שצריך לחשוב עליה

ויתורים זה חשוב במערכת זוגית, אם זה בסך הכל מתאזן והדדי. אם לא, זה לא תקין וכדאי לתת גם על זה את הדעת

לק"י

וכן הייתי מסבירה לו, שמבחינתך לא סגרתם לא נוסעים. ולך זה חשוב.

וכו' וכו'.

שהוא המחליט ואת המשכנעת. הצעת מלא פתרונות וזה לא עזר, את אלופה אבל הוא חתך את השיחה. *מבחינתו* סיכמתם כבר שלא נוסעים, למרות שלא נשמע שהיה סיכום כזה אלא שהוא פשוט אמר שהוא לא רוצה.

אני מאד מסכימה עם כל מילה של תקומה. לפעמים צריך לעצור ולהתעמת. להגיד לו תשמע הצעתי פתרונות, אבל זה היה כיוון, מבחינתי אני נוסעת עם הפתרונות האלה או בלעדיהם. 30 שעות לא יהרגו אף אחד, גם אם זה המוני ולא איך שרצית ולא איך שתכננת ולא איך שהכי הכי נכון ומדןיק לך. לא הכל צריך להיות מדויק לנו בחיים. גם לך לא מדויק לוותר על המשפחה שלך פעם אחר פעם.

זה גם לא רלוונטי אם את מקריבה או לא, אם היה לך נוח עם המשפחה שלו במאה אחוז אז לגיטימי להתנתק מהמשפחה שלך?

נשמע שיש פה איזה בלבול, ולטווח הארוך אני ממש ממליצה לכם על איזשהו יעוץ או טיפול זוגי בנושא (וכן, להתעמת כדי להגיע לשם אם הוא לא מרגיש צורך כי מבחינתו הכל אחלה. אם יהיה שינוי זה בדרך שלו ובזמן שלו והוא לא מרגיש מחוייב לכלום), אבל בטווח הקצר להציב עובדה. סיכמנו ונוסעים. קשה לך? תדייק את הקשיים ותמצא להם פתרונות. אדם בוגר אמור להיות מסוגל לזה

זה נשמע שיש ביניכם דינמיקה כזו שהוא כבר רגיל שבהקשר כזה שקשור למשפחה שלך דעתו מתקבלת ואת מוותרת, ולכן ברור לו גם פה שברגע שהוא אמר שלא מתאים לו, אז אין פה יותר דיון.

אבל הפעם את במקום אחר.

וגם אם יש לך את היכולת לוותר, את מרגישה שהפעם זה לא יהיה בלב שלם אלא כי את לא יכולה לכפות עליו לנסוע.

אני חושבת שמה שהייתי עושה פה זה קודם כל זמן של בירור מול עצמי (עדיף לדעתי בכתב. אם את רוצה ויכולה להשקיע אז אפשר גם מפגש אימון חד פעמי, יש לי מישהי מהממת שאני יכולה להמליץ עליה - פשוט כדי לעזור לעשות פה בירור אמיתי, היא שואלת את השאלות ואת עונה הכל, אבל זה ממש עוזר לארגן את המחשבות ולהגיע להרבה תובנות.. ואם לא מתאים - אז אפשר גם עם עצמך בכתב, לשאול שאלות שיעזרו להבין בצורה יותר נקיה מה באמת חשוב לך בשבת הזו, למה זה חשוב לך, וכו').

ואחר כך הייתי כותבת לבעלי מכתב, שמסביר למה מה שהיה עד עכשיו לא מתאים לי כרגע, והפעם אני לא מוכנה לקבל את ה'וטו' שלו נגד הנסיעה.

יש לו צרכים, יש לו קושי בשהות עם המשפחה, אבל גם לי יש צרכים, וגם לי יש קושי לוותר על השבת הזו. ואי אפשר לקבוע ברגע שהצרכים שלו גוברים פה.

(היתרון במכתב זה שהוא מאפשר לך לחשוב על הדברים ולנסח בצורה מתוכננת יותר מאשר בע"פ, ומחייב אותו 'להקשיב' עד הסוף בלי לקטוע באמצע. אבל אפשר גם בע"פ).

ואז לדבר על זה. להשתדל לבוא לא ממקום מאשים, כן ממקום שמבין את הקושי שלו, אבל גם ממקום שאני יודעת שיש פה משהו שחשוב לי ואני רוצה ומאמינה שהוא יכול לוותר מעצמו בשביל לשמח אותי.

ואז אפשר לנסות לחשוב על פתרונות מעשיים, ומה יעזור לעבור את השבת הזו הכי טוב שאפשר, למרות הקושי שהיא יוצרת.

ומזכירה שאפשר וכדאי גם להתפלל על זה. להתפלל שתצליחי לדבר איתו כמו שצריך, להעביר לו את התחושות שלך בצורה שהוא יצליח לשמוע אותך באמת, ולהתפלל שתצליחו להגיע לפתרון טוב ולעבור את השבת הזו בשמחה...

עכשיו זה מרגיש כמו משבר זוגי, אבל אם תצליחו אותו כמו שצריך, זה רק יוסיף לחוזק של הזוגיות שלכם. הרבה פעמים קשיים זוגיים קשורים לעניינים סביב המשפחה המורחבת, אבל כשלומדים לתקשר את זה ביניכם ולעבור את זה ביחד, זה יכול להיות גם מקפצה לזוגיות...

בהצלחה!💗

זה נשמע מעצבן בטירוף!

זה קורה לעתים קרובות שדעתך לא נשמעת ולא נספרת בבית שלכם?

בעיני, זה באמת לא מאוד קשור לזה שאת זורמת לנסוע הרבה פעמים למשפחה שלו, הרי כתבת שאת מסתדרת איתם. אז מהבחינה הזו יש צדק מסוים במה שהוא שאל איך זה קשור אליו.

אבל העיקר הוא, שמישהו שמבחינתך מאוד מאוד חשוב לא ראוי אפילו לדיון, הייתי משתדלת להבהיר שתשובה כזו 'למה את מעלה שוב את הנושא' מתאימה (אולי) לאבא שמנהל דיון עם הבת שלו, לא בין איש לאשתו. את מעלה את זה שוב לדיון כי זה חשוב לך מאוד, ואם זה חשוב לך את מצפה שזה יהיה חשוב לו.

מצטרפת לרעיון לומר לו שכמו שעבורו חשוב להשאר בבית, לך חשוב לנסוע, ומה הוא מציע?

ובאופן פרקטי, מצטרפת להסעה לנסוע בלעדיו. 

זה לא צד ילדותי

זה אמיתי

את לא רוצה לוותר על הרצונות שלך כפי שכנראה קרה עד עכשיו והוא כנראה לא רגיל למצב שאת עומדת על שלך אז הוא לא מבין למה את מנהלת דיון על זה כי אם הוא לא רוצה אז נגמר הדיון.

הדיון פה הוא לא על הדרך שבה הוא יתחבר למשפחה שלך אלא שאת רוצה ליסוע לשבת הזו ואת מנסה למצוא את הדרך שתהיה לו הכי נוחה בשביל זה.

חשוב שלא תוותרי על העמדה שלך

זה לא אומר שצריך להלחם או לפגוע זה אומר שצריך למצוא את הדרך שתהיה מיטיבה עבורכם יחד

לצערי,ממה שאת כותבת, והלוואי ואני טועה, נראה שעד כה הזוגיות שלכם הייתה בנויה על הויתור שלך,

אני משערת שזה לא רק בנושא הזה כי הוא אפילו לא רואה צורך בדיון, מבחינתו אם  הוא לא רוצה זה אומר ששניכם החלטתם, הוא לא מצליח לראות את הצורך שלך ואת זה שפתחת דיון מה שאומר שאת לא רגועה עם ההחלטה.

הוא ענה לך על הדוגמאות שהבאת לו שאת אלופה וזה נכון! וחשוב שהוא יראה איך זה קשור אליו כי הדוגמא שהבאת משקפת לו שלא תמיד הכל יהיה נוח אבל זה יהיה נכון לבניין הזוגיות.

היכולת שלך להתעקש על הדיון הזה ולא לוותר על עצמך היא נקודה משמעותית בזוגיות שלכם ובעיקר יש פה פתח משמעותי עבור עצמך, שלא תבטלי את מי שאת, את לא ילדותית והעמדה שלך היא חלק משמעותי מהבית. אם תרגישי צורך נראה שכדאי ללכת ליועצת בתחום שתוכל לחזק אותך בעניין.

בהצלחה

הדיון הזה חשוב לצמיחה הזוגית שלכם ומאחלת לך שתגדלו מזה🙏🏻

ומסכימה עם עוד מילים קשות שנכתבו עליו אבל מבינה שזה לא מקדם אתכם.

נראה שהרגלת אותו לטוב עם כל הויתורים שלך והגיע הזמן לעשות לזה סוף, בדרך יפה או פחות.

גם אם את בטוב עם המשפחה שלו, אני הייתי מתחילה לחתוך את הביקורים שם שיבין כמה זה כואב.

ולגבי שבת, אם הוא מתנהג בצורה ילדותית, פשוט תסעי

גם בלי להכין שבת ושיסתדר. הוא ילד גדול. 

התעקשות שלוחצת על השני לעשות משהו שהוא לא רוצה

זו לא דרך נכונה

זה לא אומר שצריך לוותר בהכרח אלא לפעול בצורה שמייתרת את ההתעקשות כמו לנסוע לבד

נשמע שהאופציה הזו בכלל לא קיימת בשיח שלכם (ולא קיימת בשיח של הרבה זוגות בתחילת דרכם)

האופציה להתפצל כשאין הסכמה או כשיש קשיים לצאת ביחד

ממש חוסכת הרבה קונפליקטים ובעיות

וגם נשמע שהוא יותר מחליט ממך

לא רואה סיבה להסכים לזה

הדעה והצרכים שלו

לא יותר חשובים 

חושבת, שבזוגיות רצוי שיהיה יותר מאשר רק "חיה ותן לחיות"

שזה בעצם הגישה שלך, ממה שאני מבינה אותה.

ואני מסכימה שלהתפצל זו אופציה

ואני מסכימה שלהכריח מישהו לעשות משהו בכוח לא מוביל לדברים טובים, ולא כדאי בזוגיות

ועדיין יש מקום ליותר מאשר רק "לא להפריע" אחד לשני

ומותר גם לפעמים להיות במצבים של חוסר נוחות אחד מול השני, או חוסר הסכמה

לא כל חוסר הסכמה הוא אסון

ודווקא נכון לדעת להתנהל גם בתוך מרחב שבו בני זוג לא מסכימים על כל דבר, אבל יודעים להכיל גם חוסר הסכמות בתוך המרחב הזוגי.

זה מאפשר יותר, כשאפשר גם לא להסכים ועדיין להחזיק זוגיות טובה

אבל

יש הרבה נושאים אקוטיים יותר מאשר נסיעה זוגית

אם מבזבזים אנרגיה על דיונים בנושאים פחות חשובים

לא תשאר אנרגיה להתנהלות נכונה בנושאים חשובים

הלוואי וזוגיות היתה פשוטה כמו חיה ותן לחיות

יש הרבה נושאים שבהם אין פתרון ביניים וצריך ללהטט בהם במקצועיות 

חושבת שהעניין כאן זה לא הנסיעה הזוגית

אלא היכולת של כל אחד מבני הזוג להביא את עצמו בלי לחשוש

היכולת להתווכח ולא תמיד להסכים

השייכות והחיבור שלה למשפחה שלה (!) שזה בעיניי ממש מהותי כי משפחה זה הרבה מעבר לכיף. זה חיבור, שייכות, זהות, כיבוד הורים (כתבתי את זה כאן גם בתגובה אחרת)

אז כן, אולי נסיעה זוגית במקרים מסויימים היא לא משהו אקוטי

כאן ספציפית, זה מעלה הרבה מעבר. ולכן לא הייתי פשוט מדלגת על זה הלאה

(אם הפתרון בסוף זה להתפצל, אחלה. מעולה. אבל לא הייתי מתעלמת ממה שזה הציף)

את החיבור שלה למשפחה

אני רואה פה סיפור אחר

הוא מתקשה לשהות הרבה עם המשפחה שלה (מזדהה עם זה לגמרי)

והיא רוצה לנסוע לשבת עמוסה במשפחה

זכותו לסרב

וגם זכותה לרצות לנסוע

לא רואה בסירוב שלו לנסוע פגיעה בחיבור המשפחתי שלה

כן יכולה להיות בעיה אם הוא מסרב לדון בזה ומחליט עם עצמו

צריך להבין למה יש דינמיקה כזו בלי קשר לסיטואציה הספציפית הזו

זה אפשרות שהיא קשה לא פחות

כוון שכולם ישאלו מה קרה? היא תסביר להם שבעלה לא אוהב אותם?

מה היא תגיד לילדים? אבא נשאר לבד בבית? כי הוא סובל בצד שלי?

וגם שהןא יבוא לשבת ולהיות עם פרצוף חמוץ

אני היתי לא מגיעה לשבת לבד או שאני יודעת שיהיה לי פרצופים, אבל בטוח זה לא היה עובר בשתיקה ממני, היה תשלום כבד על זה כזה שיגרום לו לא לחזור על זה שוב.

מבחינתי זה ממש השפלה לא לבוא/ לבוא עם פרצופים במיוחד שלצד שלו כן מגיעים.

בטעות יצא כתגובה אליך.. ולא לפותחת השירשור

הוא יבוא וישאלו אותו/ה למה הם ממעטים להגיע? ואם ישאלו למה הוא שקט/ מסתגר בחדרו?

תמיד יהיה לאנשים טובים מה לשאול ולחטט

אם מסכימים להיות שיפוטיים של החברה

איכות החיים נשארת בסטנדרט נמוך

לא ממש משנה מה בוחרים לעשות

אבל לבוא כשרק היא בודדה , היא נשואה יחסית טריה וילדים קטנים זה יותר משפיל מכיף.

זאת דעתי

זה הרי ברור שכולם יגידו שבעלה אדם רע שלא מוכן להתגמש והיא תצטרך להגן עליו, היא תרגיש דפוק.

אלו דינמיקות מקיפות אותך בחיים

הייתי בהרבה אירועים לבד ואף אחד לא חשב להגיד לי שבעלי אדם רע

וגם לא חשתי צורך להסביר משהו ובטח לא להגן עליו

יש אנשים שחיים ע"פ מה שחושבים עליהם ומה יאמרו להם

ויש אנשים שחיים כרצונם

זו לגמרי בחירה

ואחרי 15 שנות נישואין

לבין לא לבוא לשבת כשנשואים ארבע שנים

בכל מצב יהיה לה פיצוץ. אם היא תיסע לבד הרי ברור שאי אפשר לעבור לסדר היום כרגיל אחרי שהוא לא יבוא.

ולפותחת אני חושבת שאם הוא לא בא איתך עכשיו, את לא מתקרבת למשפחה שלו לפחות שנה קדימה.

מנתקת קשר איתם, אם ישאלו תגידי שהוא עושה חרם  על המשפחה שלך,

אם את מתבישת בצד שלך כמו איזה אומללה באה לבד שהוא גם ירגיש את זה, מקווה שתצליחי לעמוד בזה, פשוט לא להגיע. לדעתי להגיד לו את זה מראש. לא תגיע אני לא מתכננת לבוא להורים בפסח/ סוכות/ שבת. אבל את צריכה לעמוד בזה

אני לא חושבת ש'להחזיר' לו יעזור במשהו. זה רק ירחיק ביניהם יותר.

אני מסכימה איתך שהפתרון של ללכת לבד לשבת זה לא כזה פתרון אידאלי, וגם לי זה מן הסתם לא היה מתאים.

ואני מסכימה שלוותר לו ולא לנסוע לשבת זה גם לא הפתרון.

אבל לא רואה שום תועלת בלהחזיר לו. המטרה פה היא לא 'לנצח' אלא למצוא פתרון שיאפשר להם להמשיך זוגיות תקינה ובריאה.

שזה נכון ליצור איזון בין הקשרים

ואם הוא פחות מגיע למשפחה שלה

כדאי גם לה להפחית ביקורים אצל המשפחה שלו

אבל בחכמה וכבוד

בלי חרמות

בלי איומים

בכל מקרה פיצוץ לא באמת מוביל למשהו טוב בזוגיות

גם אם הוא גורר אחריו תוצאה שלכאורה רצויה

שהוא לא מרגיש טוב, מעבר לזה מה שיחשבו זה שלהם.

אם נתנהל בחיים לפי "מה יחשבו" נחיה חיי סבל.

אבל כל השיח הזוגי שהוא מטיל וטו על עניין כל כך מהותי והיא צריכה להישאר מתוסכלת עם ההחלטה שלו , לא לגיטימי וצריך שינוי.
 

אני הייתי נוסעת לא משנה מה וכנראה גם משאירה לו את הילדים ונהנית עם המשפחה שלי

זה גם.

מקובל שזוגות עושים שבתות ביחד יחד עם הילדים שלהם

הזמן להיפגש עם המשפחה המורחבת הוא הרבה פעמים בשבת, כי במהלך השבוע יש עיסוקים אחרים.

אם בן הזוג שלה לא מוכן להגיע לשבתות משפחתיות שלה, אז ממילא הזמן שיש לה לבלות עם המשפחה מצטמצם.

אז נכון, לא חייב לעשות מה שמקובל.

ובעיניי זה בסדר להתפצל.

אבל אם זה משהו שחוזר על עצמו, זה מבאס.

כשמתחתנים נוצר גם קשר עם משפחה נוספת.

אז זה לא חייב להיות קשר אינטנסיבי או הדוק

וזה בסדר לא להרגיש בנוח עם משפחה אחרת

ועדיין, יש כאן בעיניי גם שאלה על אופי הקשר עם המשפחה, ומה אנחנו מוכנים לעשות בשביל שהוא יתקיים.

ויותר העניין של המקובל

האם לעשות ויתורים בחיים סביב מה שמקובל או לא

זוגיות מלאה במורכבויות

לכן זוגות עם יותר וותק מעיזים יותר לצאת מהקווים ע"מ להתמודד עם המורכבות

ועדיין ההעזה נמוכה יחסית

ובהתאם גם המצב והסטטיסטיקה של הזוגות

וזכותה של האישה גם לא לטפל בילדים, ולהחליט שעכשיו היא נופשת.

בעיניי שיח של זכותי/זכותך הוא שיח לא זוגי, שמקבע נפרדות ולא חיבור.
כשאנחנו יחד אני יוצאת מעצמי למענך,
ואתה יוצא מעצמך למעני.

לא הכל נוח ומרופד בשושנים בזוגיות. אבל המאמץ הוא הכרחי כדי לקיין אותה בכלל. אחרת זה באמת חיים של אתה פה אני שם, זכותי וזכותך, והלבבות מרוחקים

שרק היא עושה למענו

וזה נראה שזה מוצא חן בעיניו

בעיניי מהות הזוגיות היא להבין את הרצונות של 2 הצדדים ולהגיע להחלטה הטובה ביותר

אם מהות הזוגיות היא ויתורים

היא יכולה להפוך מאוסה

אם מהות הזוגיות היא הגשמת רצונות ותוספת לחיים

היא יכולה להיות מאושרת 

אם אנשים רוצים לא לפרנס או לא לטפל בילדים ובן/ בת הזוג מסכימים

אז אפשר לחיות את החלום

זוגיות לא חייבת להיות זו שמגבילה וחוסמת חלומות אלא יכולה להיות זו שעוזרת לחלום להתגשם 

ומה עושים כשיש קונפליקט?
מהות הזוגיות היא להשלים עם זה שאני חלק מהשלם, ולא הכל זה אני.
פעם הוא עושה למעני ופעם אני עושה למענו.
וכשיש קונפליקט- מבררים אותו היטב ולעומק.

עכשיו, זה לא נשמע מהפותחת שהיא מוכנה ללכת בלי בעלה ולהיות שם לבד (ומבינה אותה).
יש אנשים שסבבה להם הלבד, ויש אנשים שסובלים. והיא כנראה תסבול ככה.
מצד שני- גם הוא יסבול אם הם יסעו.

מה עושים?
בעיניי מה שמכריע את הכף זה הנושא הזה של חשיבות המשפחה. זה גובר על חוסר נוחות זמנית. זה משהו חד פעמי, חשוב משפחתית, מי יודע לעוד כמה שנים הסבתא הזו תזכה?
ומהצד השני- הבעל יכול לצאת לבית כנסת, לטיול עם עצמו/עם אשתו כהפוגה, לקחת ספר. 
יש לו פתרונות, הוא פשוט מעדיך להיות ראש קטן ולתת לה לדפוק את הראש בקיר.

וחוץ מזה,
שהעניין פה הוא שורשי יותר. הוא כבר קבע שהם לא נוסעים וזהו. שלא בא לו ולא זורם לו. הוא אפילו לא בא עם אופציה של וויתור. מבחינתו היא זו שצריכה לוותר וזהו.
זה דפוס חשיבה בעייתי שלא רואה אותה.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שמהות הזוגיות היא לא וויתורים כמו שזה נתינה וקבלה. ומעבר לנתינה וקבלה- חובה להתנהג באנושיות, ברגישות, בכבוד ובהדדיות זה לזו. 
וכל השיח הזה של "זכותי" (שמאפיין פה את גישת הבעל) עוקר את הערכים האלו. כי בצדק מצופה ממנו לתת לה, להיות רגיש כלפיה ולנהוג כלפיה בהדדיות. ואם הוא מחליט באופן שרירותי שזכותו להטיל ווטו על השבת הזאת- זה לא זוגי ולא מתחשב 

הוא שאין לו תשובה אחת נכונה

אבל את קבעת כבר את התשובה הנכונה

כשיש קונפליקט

לפעמים מצליחים למצוא פתרון ולפעמים לא

את מצדדת בשבת

אני מצדדת בנסיעה לבד

כל אחד מדבר מרחשי ליבו

השאלה בסוף מה כל אחד עושה בחיים האישיים שלו עם הקונפליקטים הלא פתורים שלו

אם הוא מצליח להתנהל נכון ולהיות מאושר בזוגיות שלו

זו התשובה הנכונה 

מבינה אותו ממש ששבת זה גדול עליו.

לפעמים מפגש כזה זה מרגיש בלתי עביר.

ולמרות שאני ממש מבינה אותו אני עדיין חושבת שבתור זוג הוא צריך להבין שיש לו אחריות כאן.

הוא צריך להבין שזה צורך אמיתי שלך. זאת אומרת שתהיי מספיק החלטית לבוא ולומר זה שבת חשובה לי,אני צריכה להיות שם ואני אהיה שם ובאמת לבוא ממקום של זה צורך,

כי זה צורך ממשי.

לא יהיו עוד הרבה שבתות כאלה,

וחבל כי זה  מסוג הדברים שמצתברים בלב.

מה עם להתפצל בכל זאת?

למה את כל כך תלויה בהסכמה שלו?

זה כבר מעבר לשאלה של להגיע לשבת או לא.

זה עניין של הדינמיקה של קבלת החלטות בזוגיות שלכם.

אתם זוג צעיר מאוד לפניכם עוד שנים ארוכות של קבלת החלטות משותפות גם קשות.השאלה אם הוא המחליט ואת המוותרת? הוא חותך דיון כי לא נראה לו? לא מבין בכלל את הצורך שלך? וגם בסדר שלא יבין, אבל יבין שקולך ודעתך שווים לדעתו.

אני חושבת שמעבר להחלטה שלך לגבי השבת, זהו תמרור שאומר לך שאתם צריכם לברר כזוג את צורת קבלת ההחלטות שלכם ואיך אתם מתחשבים אחד ברגשותיו של השני בדברים הקשים באמת.

זה גם לא הגיוני בעיניי שאת תוותרי על שבת כזאת רק בגלל שלבעלך יהיה לא נוח.

הוא לא ילד קטן, שימצא לעצמו פתרונות (ואת יכולה לעזור לו אם ירצה) כדי שהשבת תעבור לו בצורה סבירה.

הוא לא חייב להנות, ובעיניי זה אפילו בסדר אם יהיה לו משעמם ולא נחמד.

לפעמים כזוג צריך לוותר, להתגמש וקצת להקריב בשביל דברים שחשובים לשני.

אני לא הייתי מוותרת לו אלא מתעקשת שנוסעים אבל אפשר לדון על האיך ומה יהיה ואיך לעזור לו.

ומבחינתי אין אופציה כזאת שאני נוסעת בלעדיו לשבת.

אבל שבת גדולה עליו.

אולי יש פה הפרדה שצריך לעשות:

יש את החיבור שלך למשפחה שלך, ויש את החיבור שלו למשפחה שלך, ואלה שני דברים שונים.

הוא לא חייב להתחבר למשפחה. הוא יכול לשבת בצד כל השבת ולחשוב כמה הוא לא סובל אותם. זה חבל, כמובן, אבל אפשרי.

הוא כן צריך לאפשר *לך* להתחבר למשפחה שלך.

תעשו את ההפרדה: המטרה של השבת היא לא החיבור שלו, אלא החיבור שלך. את מבקשת ממנו להיות שם כדי לאפשר לך את החיבור הזה, לא כדי לגרום לו להתחבר בעצמו.

אולי ההפרדה הזו תוריד ממנו לחץ ותאפשר לו להגיע רגוע יותר לשבת.

להתחבר למשפחה אבל לא בשבת כי זה יותר מדי.

כאילו מבחינתו זו מטרת השבת,

והוא לגמרי פספס את הרעיון שהעיקר הוא *אשתו* והמשפחה שלה ולא הוא עצמו והחיבור או החוסר חיבור למשפחה. 

יש פה דפוס תקשורת מאוד חד מצידו, דפוס שבו את נשארת המומה ופצועה לנוכח השרירותיות של ההחלטות שלו.
לפעמים אישה צריכה למתוח קצת את החבל ולהחזיק את המתיחה. להעמיד עמדה, ולהחזיק את המתח שעלול להיווצר. להחזיק את זה שהוא לא יאהב את מה שאת עושה לו.
בעיניי חשוב מאוד לייצר שיחה גם על השבת, וגם על איך מגיעים להחלטות משותפות.
מה יקרה אם תגידי- תשמע, אני לא מוכנה שנוותר על השבת?
 

גם אצלנו נוצרה דינמיקה כזאת שבדר"כ אני מוותרת, ואני (/אנחנו) מנסים ללמוד לשנות אותה. זה לא פשוט, זה גם לשנות הרגל, וגם בתור ותרנית כרונית זה לשנות מהטבע שלך.

אבל, כמו שהרבה כתבו פה, כשיש צד שמוותר באופן קבוע זה לא בריא לבית. הוויתור צריך ואפילו חייב להיות מבחירה ולא כהקרבה.

כרגע נשמע שזה הקרבה.

הקושי שלו מובן אבל הצורך שלך מובן לא פחות.

אני ממש ממש רוצה לעודד אותך להגיג הכי בכנות, שמאהבתך אותו את רוצה הרבה פעמים לוותר לו, אבל שהפעם נכון יותר שתהיי שותפה (ההוכחה לכך היא כמה שמחת כשהחלטתם שכן תהיו וישר לקחת לעצמך משימות).

בהצלחה יקרה, והלוואי שתהנה בשבת ושגם הוא יצליח להנות.

אם את תוותרי על השבת זה לא יביא שלום בית ביניכם.

את תוותרי ותשארי עם צער, תסכול וכעס על בעלך ואני די בטוחה שלא תשכחי את המקרה לעוד שנים רבות.

האם יש עוד סיטואציות שדעתך לא חשובה ולא רלוונטית?

למה זה כ''כ ברור לו שדעתך אינה חשובה?

אני חושבת שאת חייבת לא לוותר, ולו כדי שידע שגם את קיימת במערכת הזוגיות הזאת ולא רק הוא.

אם הוא לא מוכן, תסעי בלעדיו. אף אחד לא יכול להכריח אותך לעשות משהו בניגוד לרצונך, את ילדה גדולה ואם כ''כ קשה לו הוא יכול להישאר בבית. 

יקירתי!!!!!

את לחלוטין לא תינוקית.

להיפך!!!

את מכירה את עצמך ומכירה את הצרכים שלך ולגמרי מגיע לך להיות בקשר רציף עם המשפחה שלך.

איתו או בלעדיו אבל ברור שאת לא תוותרי. ואם לא שייך בכלל שזה יהיה בלעדיו אז שיתגבר ויבוא.

שימי לב שאין מישהי אחת שהגיבה לך אחרת וכנראה שזה מה שנכון.

אולי תשקפי לו את השרשור הזה ותבהירי לו שהצורך שלך הכרחי ונומלי לגמרי 

עוד דבר אחד,

ממה שאני רואה סביבי, לא להסתדר או פחות להתחבר למשפחה של הצד השני, זה לא דבר כל כך חריג.

לא שדיברתי עם המון אנשים, אבל כן מדיבור בין חברות וכו'

להרבה אנשים יש פער בינם לבין המשפחה של בן הזוג

ועדיין, הם מגיעים יחד עם בן הזוג לאירועים משפחתיים.

באיזו תדירות? לאיזה אירוע?

משתנה.

אבל זה כן משהו שקורה ועושים

ואני לא בעד לעשות דברים רק כי ככה אחרים עושים

ואני כן חושבת שכל זוג צריך לבנות דברים לפי מה שנכון ומתאים לו

אבל אני כן כותבת את זה כחיזוק נוסף בשבילך, כי אולי את צריכה גם ביטחון לאישור שאת בסדר.

אז את בסדר. והרצון שלך הוא הרבה יותר מלגיטימי

והרבה משפחות יש קושי ופער בין בן הזוג למשפחה של הצד השני

ובחלק מהמקרים זה באמת מביא לקונפליקטים

ובחלק מהמקרים לומדים להסתדר ולמצוא איזשהו פתרון

ובחלק מהמקרים גם רבים הרבה סביב העניין, ואחרי זה בסוף גם מוצאים פתרון

והפתרון לא תמיד נוח ומושלם, ולא תמיד אומר שבן הזוג שזו לא משפחת האם שלו ירגיש הכי בנוח בעולם.

אבל זה כן נושא נפוץ (ונפיץ) שהרבה זוגות באיזשהו שלב מתמודדים עם שאלות וויכוחים סביבו

ויכול להיות שעד עכשיו התאים לכם משהו מסויים (את מוותרת), ועכשיו זה כבר לא מתאים. וזה מותר ולגיטימי ולא עשית שום דבר רע.

צריך למצוא את הדרך מחדש, וזה לא תמיד כיף ונחמד

אבל אני כן חושבת שיש כאן הרבה מקום לצמוח מזה אם תצליחו.

מתפללת שכן❤️

קראתי כמה פעמים כל תגובה והתרגשתי מהלב שלכן, תודה שאיכפת לכן ככה ממישהי שאתן לא מכירות ❤️

האמת שאני כבר תקופה חושבת שמשהו בדינמיקה שלנו לא מדוייק עד הסוף. איך הייתן ממליצות להמשיך מכאן?

איך לתווך את זה בכלל לבעלי? באמת שטוב לנו ממש חוץ ממה שפחות..

לגבי השבת, ה' יעזור...

אני באמת אתבאס לא לנסוע.

הוא מצידו לא רוצה, אם אני מתעקש הוא יבוא אבל יהיה לו קשה . אני לא רוצה שיהיה לו קשה אבל כן רוצה לנסוע.

אני מרגישה שהנקודה היא שאני מתרגמת את הסירוב לחוסר איכפתיות ולכן קשה לי עם עצם הסירוב.

דיברנו שיחה מאוד כנה ואני מאמינה לו שאיכפת לו אבל עדיין קשה לי לוותר ואני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה.

לפתוח את זה.

להגיד לו שאת מרגישה שלא תמיד הגיעה שלך נספרת, ולמען האמת זה לא רק אשמתו, זו גם אשמתך, (לא בקטע רע, אלא כדי להבין מאין זה נובע).

התרגלתם שדעתו הקובעת ודעתך רלוונטית רק אם היא תואמת לדעתו. את צריכה להתחיל לעמוד על רצונות שלך, יש לך בכלל רצונות? או שתמיד רצונו הוא רצונך ועכשיו פתאום יש לך רצון חשוב וזה מוזר לכם. תתחילי לשים לב מה את רוצה, מה חשוב לך ולעמוד על זה שדעתך תיספר כמו דעתו. יתכן שבסוף תחליטו ללכת כמו דעתו, אבל שיהיה פה הקשבה, שיח, תקשורת זוגית ובסוף להגיע להחלטות.

בעיני, עכשיו זו בדיוק ההזדמנות לעבוד על זה!! אל תוותרי על השבת, אין שום סיבה שתמחקי את דעתך ורצונך, תגידי לו שגם דעתך חשובה וגם לך יש רצונות ואת תמיד מוותרת ובאה לקראתו אבל כעת את לא מתכוונת לוותר על שבת כ''כ משמעותית. בעיני לוותר עכשיו זה לוותר על המקום שלך במערכת הזוגיות ואז זה בעצם לא מערכת זוגית זה מערכת חד צדדית.

השלב הבא לדעתי זה לקבל יעוץ או טיפול מקצועי כדי לדייק את הדינמיקה. זאת הדרך היחידה שאנחנו מצאנו בשביל זה...

והיה איזה דיון שאני לא זוכרת אותו, אבל באיזשהו שלב הוא הסכים לעשות מה שרציתי. וזה לא הסםיק לי, והוא התבאס נורא, אני גם עושה מה שאת רוצה וגם את לא מרוצה? אז אמרתי לו - כן! אני לא רוצה שתעשה בשבילי! אני רוצה שאתה תרצה!

וזה הוביל אותנו להרבה שיחות בנושא הזה, ולהבנה שלי שזה בסדר, באמת באמת בסדר, לעשות משהו בשביל הצד השני, וזה בסדר לא לרצות את זה. ואם הוא מסכים זה לא אומר שאני מכשפה שמכריחה אותו (כי זה מה שהיה לי בראש התחושה של מה זה אומר אם הוא עושה בלי רצון) אלא שהוא בן זוג טוב ומוכן להשקיע. גם אם קשה לו עם זה.

לגבי לתווך לו, אני חושבת שאת קודם כל צריכה לתווך לעצמך. ולהבין, בכנות, האם הבעיה היא ביניכם, או סליחה על הביטוי - בראש שלך.

עוד דוגמא מאצלנו (סליחה..), ממש בחודשים הראשונים לנישואים הקפדתי להגיע הביתה כל ערב מוקדם כדי לאכול יחד ארוחת ערב.

בתור רווקה הייתי ממש בחורה חופשיה, יכלתי לחזור גם ב1 בלילה לדירה. ופתאום הרגשתי שאני ממש ממש כבולה. ודיברתי עם איזו יועצת נישואין, ואמרתי לה תקשיבי אני מרגישה שאני כבולה בנישואים, זה כל כך קשה לי, אין לי ערב לעצמי, ואני צריכה זמן, והידיעה שהוא יתבאס לאכול א.ערב לבד ממש אוכלת אותי.

והיא שאלה אותי אם זו ציפיה שלו שאגיע, אם הוא מבקש את זה, אמרתי לה, הוא לא ביקש אבל אני יודעת שזה יבאס אותו.

ואז היא ממש נתנה לי הרצאה, שזה פשוט כלא שיש לי בראש, והוא ממש לא קשור לנישואין, זה אך ורק ציפיה שלי שאני משליכה עליו.

האמת? היה לי קשה לשמוע באותו רגע, אבל זה גרם לי להסתכל אחרת על הרבה דברים בהמשך וממש עזר לי.

אם זה ציפיה ברורה שלו - שווה ללכת לטיפול זוגי,

אבל אם זה משהו אצלך - אז טיפול אישי זה גם טוב.

ולפעמים צריך להתחיל מסוג טיפול אחד ולעבור לשני, או במקביל.. 

לפי מה שאת כותבת -

אם את תוותרי על השבת - יהיה לך מאוד קשה.

מבחינתו זה בסדר וזה הפתרון שצריך להיות.
 

אם תתעקשי לנסוע לשבת - יהיה לו מאוד קשה.

את לא רוצה שיהיה לו קשה, ולכן לא יודעת מה לעשות.

בזוגיות לפעמים אנחנו מתאמצים בשביל בן הזוג שלנו. אבל זה צריך להיות הדדי. לפעמים לך קשה כדי לשמח אותו, ולפעמים לו קשה כדי לשמח אותך.

לא כל פעם רק צד אחד יתאמץ כדי שיהיה לשני טוב.

אם הוא מוכן לבוא אבל יהיה לו קשה - אז את תעשי מה שאת יכולה במסגרת היכולות שלך כדי לעזור לו. וגם תעריכי את ההקרבה שלו עבורך. והוא יתמודד עם זה שקשה לו, כי הוא הבעל שלך, ורוצה לשמח אותך. (וגם אם הוא יהיה עם פרצוף חמוץ, תשקפי לו את זה שאת מעריכה את זה שהוא בא איתך למרות הקושי שלו, וכמה זה משמח אותך).

זה לימוד חשוב.. ואני בטוחה שבטווח הארוך זה יעשה לכם הרבה טוב.

ואת,

את לא תרגישי רע.

אל תברחי מהמאמץ שלו

או מלשמוע כמה הוא לא מסתדר עם המשפחה שלך

או לפצות אותו כדי "לשלם" על מה שקרה.

אלא תרגישי טוב

תנשמי, תראי אותו כמו שהוא

ושקשה לו הדבר שטוב לך, וזה ממש בסדר,

ותגידי לו: "תודה רבה שהתאמצת בשבילי כל כך, זה היה חשוב לי. שימחת אותי מאד".

ואם שאלת איך לשנות את הדינמיקה בינכם- הנה בדיוק הצעד הראשון והקשה

חיבוק

הפעם אם לא תיסעו, זה לא ויתור ממקום נכון

זה ויתור ממקום לא נכון

אנסה להרחיב יותר בהמשך

ויתור נכון- מגיע ממקום שלם.

ממקום 'שבע'- יש לי את היכולת לעמוד על שלי ויכבדו אותי, אבל אני בוחרת לוותר.

ויתור שמגיע מכורח, הוא לא ויתור, הוא מגיע מכל מיני מקומות אחרים בנפש, והם לא מקדמים, לא אותך ולא את הזוגיות.

בשביל לתת משהו אני צריכה שיהיה לי אותו ביד, אני לא יכולה לתת 50 ש''ח למישהו אם אין לי בעצם את הכסף הזה.

ככה הויתור- אני לא יכולה לוותר על משהו אם אין לי אותו, אם אין לך את היכולת להחליט ללכת לשבת הזאת, את לא יכולה לוותר עליה. כי היא פשוט לא ברשותך.

אני ממש חושבת שחשוב לזוגיות שלכם שתתבונני במה גורם לך לקחת אחריות על שביעות הרצון שלו.

מה קורה אם הוא לא שבע רצון?

מה קורה אם הוא לא מרוצה?

איך את מרגישה?

הרבה פעמים הנטיה לרצות נובעת מפחד פנימי שלא ירצו אותנו או יעזבו אותנו אם יכעסו עלינו.

זה הרבה פעמים נובע מחוויות ילדות לא מעובדות.

ממש ממליצה להתבונן בזה

אני לא בטוחה על מה זה יושב, אולי על איזו 'התחשבנות' שאני מנהלת עם עצמי, מי נותן יותר ומי משקיע יותר( יאמר לזכותו של בעלי שהוא בכלל לא מתחשבן עם דברים כאלה זה לחלוטין ביני לבין עצמי) או שאני לא רוצה להרגיש חייבת. ובעיקר, לפחות אצלי, אני כאילו במובן מסוים מפחדת לקחת אחריות, להיות אחראית לכך שמשהו לא ילך טוב, שלא יהיה כיף וזה יהיה באשמתי. שוב, זה לגמרי נושא שלי עם עצמי כי בעלי ממש לא יאשים אותי במצב כזה. אולי זה גם יושב על איזה הרגשה שמה שאני רוצה לא מספיק חשוב.

ומוסיפה, עכשיו קוראת את התגובות שכבר הגיבו ורואה שזה לא נדיר, ההרגשה הזו שאני רוצה שהוא לא יוותר לי אלא ירצה מעצמו, אבל זה כן דבר שכדאי לעשות איזו עבודה עצמית עליו, אפילו לאו דווקא יהודה זוגית. אני משאירה את התגובה למרות שהיא לא מחדשת הרבה, אולי זה בכל זאת מוסיף... 

ולא להתפשר. ולא ממקום דווקאי

אלא ממקום שמגיע לך. ואם תוותרי המון בסוף זה יצא בצורה פחות יפה. אני לא יןדעת מה הדינמיקה ביניכם ומה כ"כ קשה עם המשפחה שלך.

גם אני ובעלי מגיעים ממנטליות שונה וגם לי היה קשה וגם לו. אף אחד לא ויתר על הצד שלו ולא נוצר נתק. כשמישהו רצה להגיע פחות זה נעשה בהסכמה ורצון של הצד השני( ואגב זה לא לא להגיע בכלל, זה בעיני לא תקין)

ותשקפי לו את הצד שלך, ותגידי לו אם לא נלך בכלל למשפחה שלך איך תרגיש? 

נראה שאת לוקחת על עצמך את הקושי שלו

בזוגיות לא צריך להסכים עם הכל ביחד, אלא להתמודד יחד

את כותבת שדיברתם על זה אבל המסקנה עדיין נשארה אותה המסקנה- ברור לשניכם שאת צריכה לוותר כי הוא לא רוצה.

על פניו לא נראה שניהלתם דיון איך מתמודדים עם הקונפליקט

הדינמיקה נשארה אותה דינמיקה,

הדיון לא השתנה

קשה לו וברור לשניכם שאת מוותרת

וזה מדרון זוגי חלקלק כי ברור לך שאת צריכה לדאוג לו שלא יצטרך להתמודד עם קושי גם אם זה אומר לוותר על דברים מהותיים לך, ההקרבה הזו עלולה להתפוצץ כי את אוגרת מבפנים, וחסרה פה עבודה זוגית.

בעיניי כדאי להיעזר באיש מקצוע כי נראה הדינמיקה הבסיסית עודנה נותרה כפי שהיא

זו הזדמנות פז לקחת את המקרה הזה לצמיחה משותפת 

תסמכי עליו! הוא גבר, והוא יודע להתמודד עם מצבים קשים לא פחות טוב ממך! כמובן תני לו את מלוא התמיכה בקושי אבל את לא צריכה לעטוף אותו בצמר גפן...

בסוף אני לא חושבת שהסיטואציה כאן שויוניות כי יש שבת של פעם בכמה שנים לעומת קושי של שבת אחת מתוך הרבה, ולכן בסיטואציה הזו נשמע יותר הגיוני שהוא יתגמש.

תסבירי לו את זה.

בנוסף, אם בסוף הוא "יגרר" אחרייך, זה בסדר! הוא לא חייב לבוא בשמחה ובטוב לבב. היה נחמד אם כן, לא חובה. אל תבהלי מהקשיים שלו, באמת שקטן עליו.

התגעגענו אלייך בכל ליבנו

איזה כיף שבאת .לשמחנו!!

העצה שלי - לא לבשל זה מחשל!

מאוד חשוב שהבעל לא יתרגל ואת המטבח לבדו יתפעל

איזה רעיון, ממש שגעון!

שייקח לו מנה חמה מהארון🍜

לדחוף את כל הבלגן למגירה...

ואת מה שנשאר על הרצפה,

עם רגל להכניס מתחת לספה.

ואז לשבת עם כוס קפה.

איזו עיצה נהדרת!

בזכותך אני את הבית מסדרת🧹

ולי יש עצה נדושה

ילדי החליטו פה אחד

ששבת הוא יום כה מיוחד

עד כי בגדיו גם הם קדושים

ואותם אין מכבסים 😅

מכאן למדנו בקל וחומר כמובן

שסל הכביסה יהיה לבן

כך הסל תמיד ריק ישאר

לבן וטהור כאור הנר

את קדושת השבת נרגיש כל השבוע

ואיש לא ישאל מדוע

(כי איש אלינו לא יגש,

כשהריח לאפו יורגש)

כתבת יפה ביתי הנהדרת,

את עצתך הריחנית אני בחום מאמצת🤩

ואני כאן עם עצה נפלאה לחמות

בכל פעם שכלתך אכלה כמויות

לטפי לה את הבטן בליטוף מתרגש

דמייני בוודאות ששם נכד חדש מתחדש 

את אחת הנשים המקסימות!

בטוחני שכל הנשים פה לך מודות🙏🏽

חמותי היקרה, את אשה עם נשמה

אבל האף שלך - זו ממש תעלומה

במקום לדחוף אותו לכל סיר וצלחת

תשמרי אותו בבקשה... עמוק בתוך המטפחת

יודעת את ביתי הקסומה,

שבעבר היו מוחטים את האף בממחטה?🤧

קני לחמותך אחת כזו משובצת,

בטוח שהיא מהנוסטלגיה תעשה נרגשת🥺

ואני רק בקצרה אומרת

לרבנית הצדקת-

את כה נפלאה ונהדרת!

את בנות ישראל מזככת

בכשרונך הרב לעזרה ותושיה נחלצת

בטוחני שהצלת בתים רבים בישראל

שירבו כמותך בעזרת הק-ל!!

ולבנות פה בפורום הנכבד והנורא-

עצה על הדרך, ממש בקטנה:

מי שרוצה להיות מאושרת ושמחה

תסתכל כל יום בדשא של השכנה!

כן כן זו עם המטפחת הירוקה.

תשווה גוון עלים, גובה עשבים

תמדוד את רעננות העלים

ואת יפי המטפחות

תמדוד בסרגלים

ככה אני בטוחה

מובטח לה מלא חופניים נחת ושלווה!

רעיון מקסים!

ועוד יותר, ביום נעים.

בשבילכם ארשום טיפ חשוב ומחכים

בלילה, רק אחרי שעולים למיטה

זה הזמן להיות צמאים, זו השיטה

כוס מים תזכרו לבקש

ותזכרו שצריך לפעמים להתעקש

תודה לך הרבנית הקדושה

מקווה שאני לא עושה לעצמי שום בושה

את משמחת אותנו מאוד

למשימותיך תמיד אתייחס בכבוד❣️

הצלחת לשמח את ילדי ישראל,

שאת המוח אוהבים לפעמים לבלבל😅

להיזכר שהם רעבים

אחרת איך יהיו בריאים???

סתם הטרלתי

נפלתן בעקיצה

זה לא פורים בלי שרשור ממים

שרשור ממים יפתח במהרה

בימים הקרובים או בשנה הבאה 

איזה צדקנית

זכית להעלות חיוך

על פנים של אישה גמורה מעייפות

העיצה שלי בהתאם לאווירה

אם את עייפה- תישארי ערה

ככל שהעייפות גוברת

את ערה נשארת

ככה בטוח תצברי כוחות

לעוד יום מלא באנחות

בזבוז גמור ללכת לישון

עדיף להמשיך בפורום לגלול 

חיכינו לך לרוות קצת נחת

ובזכותך בימים קשים כאלה

בא חיוך הפלא ופלא.

עצה חשובה קדושה ונוראה

לכל אמא אשה ורעיה

הזמן יקר וקצר וחשוב

ואין לבזבזו על דבר שלא ישוב

שינה, אכילה, והנאה- זה לחלשות

חבל ממש על כל הדקות

זמן לעצמך זה ממש מותרות

ואפשר להספיק המון מטלות

אז בלי להתלונן ובלי לפהק

רוצי את כל האחרים לפנק

ואל תשכחי לספר לשכנות

שלפסח את סיימת ת'ארונות

לחרטט בביטחון ומתוך מחשבה

כי כשהמוח כבר פירה מרוב הריונות ולידות

וגם העיניים נעצמות והמחשבות נודדות

אז העיקר שהחרוזים איכשהו משתלבים

גם אם תוכן של ממש הם לא מלווים

ואם המשפט האחרון היה נשמע לא הגיוני

זה כי את העצה שלי מיישמת גם אני...

אבאלה מוח פירה.. פחד...

באלי להסתובב עם שלט על הגב

זהירות מוח פירה.

כי אני עושה פדיחות על ימין ועל שמאל

אז לפחות שתהיה הכנה

שהחשק יגיע (אם אין לחץ הלכתי.. לא יודעת איך אצלכם). אני אחרי שנה לא יכולה לחשוב על עוד ילד. ולפעמים גם עד כמעט שנתיים.

ואחכ פתאום אני כן רוצה…… את בתוך הקושי של ילדים קטנים. זה הגיוני

לא תכננתי בשנים הקרובות אבל בעוד כמה שנים ארצה?

מרגיש לי שהרצון הזה לעולם לא יבוא. 

אני יכולה להגיד לך בוודאות שהזמן עושה את שלו.

לא דומה תינוק בן שנה לילד בן שלוש, מבחינת הצרכים, הטיפול, התלות, (הכסף..) וכו'..

לא הייתי מטרידה את עצמי בשאלה הזאת, זה במילא לא רלוונטי לך לעכשיו, בהתבסס שכתבת שאת עם התקן ולא תהיי מעוניינת בשנים הקרובות.

עוד שנתיים-שלוש תעשי חשיבה מחודשת ותבחני אם יש חשק ורצון או שלא.

וזה גם בסדר לחכות עוד, או לא לרצות בכלל.

בינתיים, באמת אל תטרידי את עצמך בשאלה הזאת כי זה עושה יותר נזק מתועלת. 

לי היו תחושות מאוד קשות אחרי ההריון הרביעי

ובאמת עשיתי הפסקה יותר ארוכה

באיזשהו שלב זה עבר

וזה נהפך לרצון חזק ואמיתי

אין סיבה להילחם במחשבות/הרגשות שלך כרגע.

זה בדיוק הזמן לחיות את ההווה

לעשות הכל כדי שההווה יהיה טוב יותר ונעים

זה לא שאני רוצה אבל כרגע לא..

אני מרגישה חוסר רצון וחשק לזה. חוסר רצון להיכנס לזה עוד פעם.

מרגיש לי הזוי

זה מעסיק אותי בימים האחרונים, מרגישה עוף מוזר בסביבה שכולם כל שנתיים מביאים ילד וחצי מהאנשים בכלל לא מעלים על דעתם את האופציה של מניעה

ומי שכן רק עם ''אישור'' ולפרק זמן מוגדר

אני לא שם. לא שואלת ולא לפרק זמן מוגבל. 

אבל דווקא אני רואה שהיום יש הרבה יותר מודעות לנושא המניעה

אני נמצאת בסביבה חרדית של ספרדים ליטאים וחסידים ונשים מונעות יפה מאוד כשאין כוח וחשק ומסוגלות לעוד הריון. 

בתיאוריה, ברור שיש מלא חרדיות שמונעות

בפועל - אני נתקלת רק במי שלא חחח 

אולי זה קשור לגיל שלך ושהם עדיין מאוד צעירות ועוד לא הגיעו לשלב הזה שרוצות למנוע

אבל אם אנחנו מדברות על הסביבה

נניח תביאי ילד כל שנתיים, ואז מה? יחשבו שאת סופר ומן (כשבעצם את לא, גמורה וממוטטת מבפנים)?

מישהו מהם יבוא לעזרתך כשלא תצליחי להחזיק את הראש מעל המים בגלל העומס שזה מביא לך?

הסביבה גם יכולה להתחלף

אנשים באים והולכים

ואת תשארי להתמודד עם החיים שלך וההשלכות של ההחלטות שלך.

בעז"ה אני מאמינה שתחזרי לכוחות שלך (הייתי שם ויודעת איך זה) ויש מצב שעוד שנה או יותר תרגישי רצון עז לעוד הריון.

מי שמונעת בדרך כלל

זה מי שההריונות יותר קשים לה

או בסיכון 

או צריכה קיסרי וכד'

ואלה שלא מונעות זה אלה שכל ההריונות קלים להן והן לא מרגישות אותם

כי אי אפשר לסכם ילד רק להריון ולידה, זה חיים שלמים.

וה10 חודשים של הריון קשים ככל שיהיו, הם זמניים ושוליים ביחס להשקעה של הגידול.

יש מי שמונעת כי לא רוצה עוד ילדים גם בלי קשר. זה יכול לקרות. לא על הנשים רוצות הרבה ילדים

הממוצע בחברה הכללית הוא 3 ילדים, בלי קשר לקושי. לא לכולן קשה בהכרח

יש מי שעושה שיקול כלכלי

יש מי שקשה לה נפשית

יש נשים עם אתגרי פוריות שממש לא קל להן גם בהריונות, ועדיין

יש היפראמזסיות שלא מונעות

לצמצם את זה להריון קל או לא זה לגמד את ההשפעה של ילד על החיים שלנו

של תפיסה.

יש מי שלא מונעת בדרך כלל, אלא אם כן יש סיבה טובה.

ויש מי שברירת המחדל היא למנוע, אלא אם כן רוצים עוד ילד.

זה שתי הסתכלויות מצדדים שונים של המטבע.

לפותחת @שושנושי, לנו יש שני ילדים, ברווחים יותר גדולים המקובל סביבנו. זו שאלה שמעסיקה גם אותי המון.

בפועל, הרצון לעוד ילד התעורר רק כשהקטן היה בן 3-4, וגם אחרי זה מכל מיני סיבות לקח עוד זמן עד שהוצאתי התקן.

זה כן מעורר בי שאלות לגבי עצמי, למה אני מונעת כל כך הרבה זמן שכולן סביבי כבר עם ארבעה ילדים?

משתדלת להסתכל בנושא הזה פנימה ולא החוצה.

לא בטוחה שהדרך שלי הכי נכונה

כן מאמינה שילד צריך להגיע רק מתוך מסוגלות ורצון, ולא כברירת מחדל. אבל זו ההסתכלות שלי, ואני רואה ערך גם בהסתכלות אחרת.

האם בעוד כמה שנים אתחרט?

יכול להיות.

באופן כללי, חושבת שזה נושאים שטוב להם שיישמרו בן בני זוג, ולא יהפכו לשיח ציבורי.

בכל פעם מתפלאת לשמוע נשים משתפות על זה בכזו פתיחות, וכל אחת יודעת מה המצב אצל השנייה.

היה ראוי וכדאי שכל זוג יעשה את הדיון הזה בפני עצמו, מכל מיני היבטים. (לא מדברת על התביעה שאת העלית כאן, אלא על מקרים ושיחות במציאות).

למרות ההכחשות הרבות, אני חושבת שכמות הילדים זה לגמרי גם עניין בכל השפעה חברתית. זה לא רע, אבל כדאי להיות מודעים לכך.

ובעיניי שיח פתוח בעניין, לא בהכרח תורם ליכולת לבחור בחירה אובייקטיבית ונטולת השפעות זרות.

(משפטים ששמעתי: "עדיף להביא אותם ברצף אחד אחרי השני, כדי שכל התקופה של הקטנים תהיה מרוכזת" - אולי נכון, אולי לא, אבל מה עם הפניות והנחת לגבי הילדים הקיימים? זו אמירה שמתאימה לשיח בין בני זוג, ופחות כשיח ציבורי בעיניי, שלא באמת משקף מורכבות ודיון, אלא בעיקר תורם לסיסמאות בעניין. עוד משפט - "הולך לי בקלות עם הילדים, אז אין לי בעיה להביא עוד אחד" - לא חותמת על הניסוח, אבל זה היה הסגנון. ומה עם מי שלא הולך לה בקלות? מה עם מי שקשה לה? למה זה מועיל חוץ מלעשות כווץ' בבטן?)

בקיצור, חצי פרקתי חצי שיתפתי מהגיגיי.

מבינה מאוד את התהיות שלך, שותפה להן גם, ובעיקר חושבת שכדאי לנסות כמה שיותר לסנן את הסביבה, ולהיות מודעים להשפעה הגדולה שלה עלינו

אישית ההריונות שלי ממש בסדר

ואפילו נחמד לי בחלק מהזמן

אוהבת את הלידות והגיל הפיצפון

יותר קשה לי אחכ כשהם גדלים ואני עושה רווחים ביניהם כי ככה זה טוב לבית שלנו

שיכול להיות שקל להן יותר, ויכול להיות גם שהן לא מספיק מודעות לעצמן.

יכולה לספר לך על עצמי שהלידות והגידול של שני הראשונים שלי היו קלים יחסית, והייתי בטוחה שאלד תמיד בקצב של שנה וחצי-שנתיים.

אבל אז היה לי דיכאון אחרי לידה, וקיסרי, ואז עוד קיסריים, ובשנים האחרונות גם אתגרים לא פשוטים עם הילדים. ועכשיו אני מבינה שזה לא מובן מאליו...

אז אל תהיי קשה עם עצמך❤️

אחרי שני הראשונים שההפרש ביניהם דומה לשלך,

לא היה על מה לדבר על עוד הריון,

בסוף אחרי 3.5 שנים ילדתי שוב, ואח"כ עוד פעם פער כזה

ועכשיו אחרי 5 שנים אני רוצה וזה לא יקרה,

וזה מוזר לי להיות בסיטואציה שבאמת רוצים את זה.

בשלב שלך אגב בקושי היה לי כוחות לשניים

יש ילדים שהגידול שלהם מאתגר

ונראה לי אמרתי לך את זה פעם, שההכי מאתגר שלי היום הוא ילד נחת את כל האנרגיות שלו משקיע לדברים טובים ב"ה, ממש פיצוי על הילדות שלא נשמתי שניה,

בע"ה גם את תחווי הקלה כשהם יגדלו.

גם ילדים גדולים יש להם טיפולים ועניינים אבל זה אחרת, יש עם מי לעבוד וזה לא נחווה כעומס כמו שהם קטנים.

בקיצור לא הייתי מסיקה מסקנות מכרגע על מה שתרצי בהמשך, אם האתגר פוריות לא קשור לגיל אז אין סיבה שהנושא של אם תרצי בעתיד או לא, לא צריך להטריד אותך.

אם זה כן קשור, אז כדאי לקחת בחשבון שסיכוי גדול שבהמשך כן תרצי, אם זה משפיע על ההחלטות של היום.

3 בנים

הקטן בן תיכף 4

הגדול בן 8.5

אין לי חשק לעבור את כל זה שוב.

ומבאס אותי שאני מרגישה ככה

והשעון דופק.

אבל אני לא אביא עוד ילד כשאני לא יודעת אם אהיה מסוגלת נפשית להתמודד.

אצלי החשק לא הגיע והקטנה בת 7 תכף

לא כדי להבהיל אותך או משהו. כולן מבטיחות שעוד מעט יהיה קל יותר (שזה נכון במובנים מסוימים) והחשק יגיע. אז לא לכולן הוא מגיע🤷

ומצד שני, קראתי פה על נשים שההחלטה לנסות להרות הגיעה נטו מהשכל

אני כן ממליצה לקחת פרק זמן של הפסקה כי הילדים עוד קטנים ולראות אם את רוצה בשכל ויש מחסום רגשי שצריך לטפל בו.

למרות שיש לי ב"ה ארבעה ילדים,

אבל לפעמים חושבת על זה שלא בטוח שיהיו לי כוחות להביא עוד ילדים במיוחד שההריון האחרון היה לי ממש מאתגר עם כאבים שכנראה היו סימפוזיוליס והקאות וסוכרת.

אני נתתי לעצמי את הזמן וחיכתי שאהיה מוכנה ויש רווח יחסית גדול מהילד הקטן לתינוקת אבל אני שלימה עם זה.

לדעתי תקשיבי לעצמך ותראי מה טוב בשבילך.

בהצלחה רבה!

אם היית אומרת- אני ממש רוצה אבל אני לא רואה איך אצליח, או מפחדת או משהו. אז אפשר לפרק את זה ולנסות למצוא דרך שתתאים.

אם היית אומרת- כרגע אין חשק אבל אני רוצה עקרונות ואני בסוף גיל הפוריות, זו גם מחשבה שכדאי לפרק בעיניי ולהחליט לפי מה שמתאים לך.

אבל אין חשק עכשיו, את לא יודעת אם יגיע חשק, ואין פקטור משמעותי?

לדעתי פשוט לא לחפור בזה יותר מדי. הגיוני שהחשק יגיע. והגיוני שכרגע אין. תגדלי את ילדיך ותשקיעי במשפחתך. אם וכאשר תרצו- תוכלו לחשוב על איך וגם לפעול במציאות.

כאילו, איך זה יעזור לחשוב אם תרצי בעתיד או לא?

זה ישנה את ההחלטה האם להפסיק מניעה עכשיו?

זה ישנה איזושהי התנהלות בהווה?

אם לא, אז אין מה להתבחבש בזה. (קל להגיד קשה לבצע חחח אבל זו דעתי מבחינת ההיגיון).

גם אם זה לבד.

להליכה, לקניון, לבית קפה.

הכביסות והבית יחכו (מבטיחה😅).

זאת תקופה קשוחה במיוחד כשאין למה

לחכות.

היא תעבור בסוף,

עכשיו תנסי לעבור כל יום ביומו ולמלא את עצמך במה שאפשר כרגע.

האוויר של החוץ זה מה שהכי עזר לי באופן אישי.

לק"י

זה גם נחמד.

יש כל מיני מפגשים לנשים בחל"ד.

סתםםם

אבל באמת שהיציאה עושה טוב!!

מוזמנת להתקשר אלי כשאת שם אם באלך לפטפט..

אני גם חודשיים אחרי לידה גז יש לנו הרבה משותף חחח

באמת מוזמנת!

תכתבי לי באישי אם באלך

בימים האחרונים הבת שלי (שנה וחצי) רוצה לאכול מאז שחוזרת ב2 ועד שהולכת לישון

איך יודעים מתי היא שבעה???

אם היא חוזרת ב2 הגיוני שלא נתנו להם עוד אוכל מהארוחה ב11:30-12:00, ואז היא צריכה לאכול ארוחה משביעה כשהיא חוזרת ולא רק לנשנש

היא מגיעה ואוכלת ארוחת צהריים מבושלת

אבל גם כשמסיימת אותה תמיד רוצה לאכול עוד

משחקת חצי שעה ושוב מבקשת אוכל

כל הזמן רוצה לאכול

יכול להיות שזה לא משביע אותה.

או שיש נשנושים/אוכל בטווח ראיה וזה מגרה אותה? ואז היא מבקשת לאכול גם אם לא באמת רעבה

היא נראית שבעה

זורקת שאריות על הרצפה 

מסרבת לעוד ביס

אבל אחרי כמה דקות זוחלת שוב לכיסא אוכל ומצביעה על הארונות והמקרר בדרישה

ככה כל חצי שעה

והיא אוכלת מנות מכובדות

לא שרואים עליה חחח רזה מאוד

אני שמחה שאוכלת כי באמת כדאי שתעלה במשקל

אבל זה ממש כל היום נהיה סביב אוכל

אולי זה קפיצת גדילה או משהו ויעבור?

ותנסי כשהיא מבקשת להביא לה לשתות, אולי היא מערבבת צמא ורעב.

בבוקר אוכל בדרך כלל וופלים כשהוא קם, ולפני זה הוא יונק.

אוכל 3 ארוחות במעון, ב 8:30, 11:30, 14:30.

כשהוא חוזר ב 16:00 הוא יונק.

ארוחת ערב בסביבות 17:00-17:30.

פרוסת עוגה בסביבות 18:15-18:30.

ארוחת ערב שנייה בסביבות 21:00-21:30, כשאנחנו אוכלים.

לפעמים מנשנש תוך כדי גם קצת חטיף וכד'.

אצלינו בד"כ לפני 16 מביאים להם במעון כריך קטן ופרי למי שרוצה

חחח הילדים שלי ב"ה אוהבים לאכול ובאים הביתה עם תאבון

משתדלת שתהיה קופסת פירות זמינה לזמן הזה בין החזרה מהמסגרות ועד ארוחת הערב

מנסה לחשוב רגע

אוכלת משהו קטן באיזור 7:30(בסקוויט/פריכית)

בערך 8:30 ארוחת בוקר במעון

12:00 ארוחת צהריים במעון(אני חושבת שהם לא אוכלים עוד משו באמצע)

15:00 בערך פרוסה ופרי במעון

16:15 בערך כשחוזרים מהמעון היא מורעבת הרבה פעמים ואוכלת את מה שאנחנו אכלנו לצהריים, מנה יפה ומלאה

18:00 בערך ארוחת ערב שלפעמים ארבע ושש מתאחדות אם ארבע מתאחר, ואם לא אז היא אוכלת אבל לא ארוחה גדולה.. נגיד איזה חצי פיתה או קערה קטנה של פסטה או משו כזה, חביתה לפעמים, ירק..

בקיצור לשאלתך היא אוכלת כל שעתיים-שלוש בערך ולפעמים במרווחים קטנים יותר..

כל שלוש שעות🤣

אוכלת בבוקר לפני המעון- כריך/ ירקות/ עוגיות, מה שהיא רואה ומחליטה שהיא גם רוצה.

8:30 א. בוקר במעון

12 א. צהריים במעון

15:15 כריך ופרי במעון

16:00 מגיעה הביתה ואוכלת את מה שרואה- א. צהריים שנשארה/ פרי

17:30 א. ערב

ולא צריך גם את זה וגם משלוח מנות 

לא יהיה להן זמן להנות מזה.

אבל את יכולה להכין מארזים קטנים כמו שתיארת בקופסה יפה ושיקחו הביתה בתור משלוח

אלא ביום ראשון הקרוב נגיד.. 

סמוך 

האמת שאצלנו לבת אחת החליטו שזה יהיה בשישי ולבת אחת בראשון אז זה קצת מבאס שלא יתחפשו ביחד😅

אם זה מוכן ודברים שאפשר לאכול בין לבין, מפנק ונגיש (כמו ירקות חתוכים ומאפים) ולא דברים שצריך לשבת עם צלחת (כמו נניח סלט וחביתה) אז הן לא ישכחו בטעות לאכול...

מקוריות או מחפשת משהו שיהיה זול?

כי בעיניי ארוחת בוקר זה כיף, אבל מושקע

אם זה מתאים לך, מהמם בעיניי. בצירוף פתק של פורים שמח ותודה רבה.

אבל אם את רוצה להראות הערכה, ולא לעבוד קשה, הייתי דווקא הולכת על משהו קנוי.

במיוחד אם זה צוות של גן ולא הרבה צוות, אפשר בסכום לא גבוה להביא משהו יפה.

קופסה יפה עם נייר גרוס, קרטון מיץ שוכב בצד אחד וכמה סוגי עוגיות בצלופנים בצד השני למשל.

ככה את קונה כמה סוגי עוגיות, ומחלקת כמה בודדות בכל צלופן ומשלבת את הסוגים השונים בכל משלוח. אפשר גם לגוון ונגיד לשים שניים של עוגיות,,אחד מרשמלו, אחד שוקולד או גומי.

תלוי כמה בא לך להרחיב או לצמצם.

אפשר כוס שתיה חמה ב5 שח מאיזה סטוק עם חליטת תה ב7-8 שח (אפשר לבקש שימלאו לך עד כמות שתעלה את המחיר שאת רוצה), עם שוקולד קטן וקופסה פיצית של דבש.

או כמו ארוחת בוקר - מיץ בקרטון/פחית/בקהוק זכוכית קטן, קרקרים/גריסיני בצלופן, יוגורט (רגיל או בצנצנת), פירות קטנים (יש עכשיו הרבה מבצעים על תותים, לא צריך קופסה, מספיק למלא קופסונת קטנה מהסטוק או לעשות שני שיפודים. גם התחילו להביא ענבים)

את יכולה גם לחפש מארזים מוכנים באתרים ולקבל רעיונות. אני ראיתי שהרבה פעמים ההבדל בין משלוח שנראה וואו למשלוח מבאס זה הקופסה או הנייר הגרוס והסרט שסוגר את העטיפה.. 

הרבה פעמים יש גם מבצעים סביב התקופה הזו.

נגיד קונים מיקס שוקולדים ומחלקים בין המשלוחים, כוס יפה ואיזשהו בקבוק שתייה בהתאם לתקציב.

אפשר גם ללכת לכל מיני חנויות בריאות כאלו, ואז אלו דברים במשקל שאפשר לבקש עזרה מה לקנות בהתאם לתקציב. (נגיד אגוזים מצופי שוקולד, חליטות תה, חלבה וכו')

אולי היא בחופשת לידה

שאפשר יהיה לחגוג קצת😅

אני לא שנונה עד כדי כך.. חח

לק"י

רציניים.

אם בכל זאת היא הגיבה לכן בשרשור וזה מפריע לכן- דווחו בבקשה.

המטרה היא שיהיה שמח.

אז היא תשתדל לא להתפרע, והשאר ישתדלו לקבל ברוח טובה (ולדווח אם צריך).

לקבלת דמי לידה

יכול להיות שכדאי לחזור עכשיו. יש 3 חודשים עד סוף השנה ואז עוד חודשיים חופש שמקבלים עליהם משכורת.

אם לא תחזרי, לא בטוח שתעמדי בתנאים של ביטוח לאומי לדמי לידה

אם לפני שנגמרה החופשת לידה הראשונה (26 שבועות), זה נקרא הריון עוקב.

ואז את יכולה להיות זכאית לחופשת לידה.

תבדקי את זה בביטוח לאומי. מה בדיוק התנאים.

בעקבות חברה שהיתה במצב הזה.

לא יודעת בדיוק מה התנאים, אבל אני יודעת שזה קיים.

הוא התחיל לפני שנגמרה חופשת הלידה,

הלוואי הלוואי שזה כך ושיתנו לי! אבדוק, תודה!

@השקט הזהאני ממש לא רוצה לבטל את החלת, נראה לי שאפילו במחיר שלא אקבל דמי לידה. כמה זה טוב לנפש שלי, ברוך ה'!

כי פה כתוב שאם כן, אז גם אם נכנסת להריון במהלך ה-26 שבועות את עשויה להיות זכאית.

זכאות לדמי לידה במקרה של לידה עוקבת -

אישה שנכנסה להיריון במהלך חופשת הלידה בתשלום (8 שבועות או 15 שבועות), או במהלך 26 שבועות מהלידה הקודמת אם עבדה לפחות שנה אצל המעסיק שממנו הפסיקה לעבוד- עשויה להיות זכאית לדמי לידה עבור הלידה הבאה, בתנאי שלא חזרה לעבודתה.

תנאי הזכאות - דמי לידה | ביטוח לאומי