שלום וברכה, אהלן וסהלן,
אני הולך לכתוב כאן סיפור קצת מוזר, אולי מיסטי היא המילה הנכונה ביותר לתאר אותו.
אני מודע לכך שיש סיכוי שהסיפור הזה יעורר עניין מסוים אצל לא מעט אנשים בימים האלה, ולכן מקפיד הקפדה יתרה שכל מילה שאכתוב בו תהיה אמת לאמיתה.
אני גם רוצה להבהיר - מה שתקראו כאן הוא חוויה פרטית שלי, ואני כותב על סמך ניסיוני האישי ועל סמך ידע מועט שיש לי בתחום.
אין לי שום אינטרס בעניין הזה ואני גם לא רוצה שיהיה.
אני פשוט שולח את הלחם הזה על פני המים וזהו.
ואחרי כל ההקדמות הללו... בואו נתחיל:
ביום רביעי בבוקר לפני שבוע, חלה החמרה בקורנה שלי.
הריאות שלי לא הצליחו בשום אופן לקבל את כל האוויר שניסיתי להכניס לתוכן.
זו הרגשה לא נעימה של חנק עדין... אבל מתמשך ורציף...
כמה שעות אחר כך - עלה לי פתאום החום.
התחלתי להרגיש גלים של חולשה, שכמותם אני זוכר, רק מאיזה לילה נורא שעברתי פעם, לבד, זרוק באיזה הוסטל נידח באי בוגנוויל שבפפואה גינאה החדשה.
אז, זו הייתה איזה מחלה טרופית שתקפה אותי.
ביום רביעי בבוקר - זו הייתה הקורונה שהגיעה לבקר.
היא לא הייתה אגרסיבית, אבל הפחידה אותי מאוד בהתנהגות שלה. כמו פסיכופט שקט שחונק אותך כמעט בלי שתרגיש. חניבעל לסטר של המחלות.
כי העניין הוא, שאני התחלתי את המחלה שלי עם כמה ימים ״א-סימפטומתיים״, בהם הרגשתי שאני מחזיק את הקורונה בביצים לפחות כמו פרופסור לס.
לחברים שלי בטלפון, אמרתי שזו בקושי שפעת. שאני אוכל את זה בלי מלח. באמת לא הבנתי מה עושים מזה כזה עניין.
אבל אז זה התהפך עליי.
ביום חמישי בבוקר, אחרי לילה בלי אוויר, הרגשתי שאני בדרך למקום לא טוב.
עם כל נשימה קצרה ובלתי מספקת, הזדחל אליי עמוק יותר ויותר הפחד. הספק. העמלק. איך שלא תקראו לדבר הזה שכולנו מכירים מפה ומשם.
נלחמתי בזה. ניסיתי להישאר רגוע.
הזכרתי לעצמי את כל הדברים הקשים שעברתי בחיי כדי להכניס דברים לפרופורציה, אבל זה לא ממש עבד לי.
תוסיפו לזה את ״חוויית המצורעות״ והבדידות שאתה חווה מהרגע שיצאת חיובי בבדיקת קורונה - ותקבלו תחושה קשה ומדכאת.
היה רגע אחד, מול הבנות שלי, שהן השתוללו כל כך (אין להן סימפטומים כלל - תודה לאל), ואני ניסיתי לגרום להן להפסיק.
היה רעש נורא, וגלים של סחרחורת בראש, ולא הצלחתי לגמור משפט, כי לא היה לי, מספיק, אוויר.
רק כשהתחילו לעלות לי דמעות בעיניים הן הבינו שמשהו לא בסדר איתי. שאני פשוט לא מצליח לנשום.
ראיתי את הפחד בעיניים שלהן כשהן ראו אותי ככה נשבר. זה הפחיד אותי עוד יותר.
יצאתי החוצה לחפש חמצן.
ואז - בתוך כל הבלגן הזה שקרה במציאות אבל כמובן גם בתוך הראש שלי, מצלצל פתאום הטלפון.
זה חבר ילדות שמתקשר אליי מים המלח.
לצורך העניין נקרא לא ד'. לא נכנס כרגע לפרטים, כי ד' היקר ביקש - אבל רק אכתוב ברשותו, שמדובר באחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר.
אדם עם ידע עצום בהיסטוריה, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה ומסתבר שגם בבוטניקה (וזאת למרות שהוא מתפרנס ובהצלחה גדולה ממשהו אחר לגמרי).
יש לו לד' זיכרון מדהים, וכמות אינפורמציה במוח שלפעמים קצת קשה לעכל.
וחוץ מזה הוא אדם רוחני ומאמין.
יש הרבה אנשים שחושבים שהוא קצת משוגע. גם אני לפעמים. אבל אני אוהב אותו - כי בכל שיחה איתו אני מרגיש שהוא רוצה, ממש רוצה, לעשות טוב.
אז ד' מספר לי שהוא נחת בארץ יום-יומיים לפני כן ונכנס לבידוד אי שם בצפון ים המלח. עד כאן הכל הגיוני.
הוא מספר שהוא נמצא בקשר כבר שבעה חודשים עם איש בשם גיא ארליך, שהוא הבעלים של ״חוות האפרסמון״.
אוקי...
הוא ממשיך ומספר לי ש"חוות האפרסמון" (שכמובן מעולם לא שמעתי עליה לפני כן), הוקמה על ידי גיא במטרה להחזיר את גידול עץ האפרסמון המקראי (לא העץ עם הפרי הכתום) ואת התעשיות הנובעות ממנו לצפון ים המלח ולפתח תיירות חינוכית/ערכית באזור.
זוהי חממה צנועה, כמעט ספרטנית, לפיתוח חקלאות מקומית של צמחי תבלין, בושם ומרפא מקראיים, ובייחוד מור ולבונה - אותם צמחים ששימשו את בני ישראל לפיטום הקטורת וניקוי הכלים בבית המקדש.
מסתבר שיש 22 סוגים של לבונה ו-170 ומשהו סוגים של מור, שגדלים באפריקה ובחצי האי ערב. ומסתבר שגיא הוא היחיד בעולם שמגדל חלק גדול מהצמחים הללו לחקלאות, על משהו כמו 40 דונם באותה "חוות האפרסמון".
עוד מסתבר, שלמור וללבונה ידועות כל מיני סגולות רפואיות ורוחניות כבר משהו כמו 3500 שנה.
אהרון הקטיר את הקטורת במור ולבונה כדי לגרש את המגפה שפשטה בעם ישראל. המסאים בטנזניה, משתמשים במור עד היום לטיפול במלריה ובזיהומים. כך גם בחצי האי ערב.
בחודשים האחרונים, אפשר למצוא מספר דיווחים באתרי אינטרנט חרדיים, על לעיסת לבונה שעוזרת להפחתת תסמיני קורונה.
עד כאן הכל נשמע לי סביר. לא מטורף יתר על המידה.
אבל אז ד׳ ממשיך ומספר לי, שהוא וגיא רקחו שמן זית עם מור ולבונה כל הלילה, שהוא התפלל שחרית מול הר נבו, ושהוא רוצה לשלוח לי בקבוק שמן כזה שאקח ממנו ארבע כפיות ביום.
"תאמין לי", הוא ממשיך בכל הרצינות, "מחר בבוקר, תרגיש כמו חדש".
זו הייתה הפעם הראשונה שעלה לי חיוך על השפתיים באותו היום. הבנאדם התחלק על השכל, חשבתי לעצמי.
זה דווקא די משעשע.
אבל מאחר והייתי די נואש, וממש לא היה לי כוח להתחיל להסביר לו כמה הזוי הוא נשמע, אמרתי לו פשוט: "יאללה תביא. מה אכפת לי לנסות"...
בחמישי אחר הצהריים נחת אצלי הבקבוק.
אנשים טובים עשו את השליחות - תמונה מצורפת.
הבנתי שהשמן לא מיועד לבליעה אלא למריחה, אבל חבר שלי ד׳ שבוא נאמר - בקיא היטב בשירת העשבים - רמז לי בעדינות, שהוא מחליק נהדר בגרון...
בלעתי כפית.
כמעט מיד, הרגשתי כאילו נפתחים לי הסינוסים. כאילו השווייתי לחצים בצלילה. שני אשתי דרך אגב, דיווחה על חוויה מאוד דומה.
למחרת בבוקר, יום שישי, פקחתי עיניים ויכולתי לנשום ריאות מלאות. זה היה כל כך נעים ומרגיע.
בשעות אחר כך, הנזלת נעלמה והחום ירד ומאז לא חזר.
בשישי אחר הצהריים, החולשה חלפה כלא הייתה.
בשבת בבוקר, חזר לי חוש הטעם ולאט לאט חוזר אליי גם חוש הריח.
אני ממשיך לקחת את השמן הזה כבר ארבעה ימים ורואה שיפור. כל הזמן.
מפה לשם, השמועה עברה בין חברים - והשמן מצא את דרכו לעוד כמה חולי קורונה מאומתים בימים האחרונים.
כרגע הסטטיסטיקה מראה 5 מ-5. חמישה חולי קורונה מאומתים קיבלו את השמן הזה עד היום, חמישתם דיווחו על שיפור והתמעטות, עד כדי העלמות מוחלטת של הסימפטומים תוך ימים ספורים.
אולי זה סתם מקרי, זה בטח לא מדעי, אבל זה מה שקרה לי (ולעוד ארבעה אנשים) - ואני לא רואה שום סיבה שלא לחלוק את המידע הזה עם הכלל.
פרקטית:
ד' וגיא הכינו כמות די גדולה של השמן הזה והם מחלקים אותו באהבה, החל ממחר, כל יום בין 6-7 בבוקר ב"חוות האפרסמון" עד גמר המלאי.
מי שהשמן יעזור לו וירצה לתרום להמשך קיומה של "חוות האפרסמון", יוכל לעשות זאת בדף הפייסבוק שבתגובה הראשונה.
מי שמאמין ורוצה לנסות - מוזמן לנסוע לים המלח בבוקר מוקדם, להתפעל מיופיו הקדום, ועל הדרך, אולי גם לבקש סליחה על מה שעוללו לו בתאוות הבצע שלהם כמה מעשירי ישראל.
ד' וגיא, מבקשים שיגיעו רק חברים או בני משפחה של חולים מאומתים עם סימפטומים.
מוזמנים לשתף.
הלוואי שהפוסט הזה יגיע למי שצריך ויעזור למישהו במשהו.
בברכת בריאות ואהבה,
יונתן
אבל לא יודעת אם זה מעשי לכם...