הסיפור הזה אירע לא מזמן, עמדתי ליד אב ובנו הקטן בזמן התפילה. הבן שוב משך בדש בגדו של אביו, "אבא, למה אתה בוכה?" שאל שוב הפעוט בקול תמה. "אני מתגעגע", אמר האב, "מתגעגע למה שהיה פעם, למציאות שבה חיינו לפני שכל זה קרה".
"מה היה פעם אבא?", שאל שוב הילד, מתעלם מהמבטים של שאר המתפללים ומניסיונות ההשתקה של הגבאי.
"אוהו... מה היה פעם אתה שואל? פעם חיינו במציאות אחרת, הרגשנו קרובים יותר. הריח, אחח הריח, זה לא כמו עכשיו, בן יקר שלי, שאנחנו מול הכותל המערבי באוויר הפתוח. הריח של אז, האווירה של פעם, היום אין את זה", אמר האב בערגה.
"תוכל לספר לי עוד?" ביקש הבן בקול מתחנן.
"וודאי בן יקר, חשוב שתזכור מה היה לנו פעם. אני זוכר את המקום ברגלים, בחגים, בשמחות. המקום לבש חג, מעולם לא אמר אדם צר לי המקום. עזרת הנשים הייתה מלאה מפה לפה, הלווים היו אצים רצים לעזרת הכהנים ועוזרים להם ליטול את ידיהם מן הכיור שהיה ליד חמש עשרה המעלות שהובילו לעזרת הנשים. ואיך אפשר לשכוח את המנורה? אתה יכול לדמיין את המנורה, בן אהוב שלי? מספרים שלפני שנים היה אחד, קראו לו משה, הזמין אומן שמתמחה בזהב, מספרים שהאומן הזה למד בבצלאל, משהו באמת ברמה גבוהה, מי שלא ראה את המנורה הזאת - לא ראה מנורה מימיו. מאז ועד היום היו מקפידים להדליק את המנורה הזו בערב, כשהחל להחשיך. במרכז, בתוך המקום המקודש, גם הייתה נברשת גדולה ומדהימה שתרמה אחת הנשים העשירות בקהילה, אישה מאוד מיוחסת, ככה לפחות אני שמעתי שמספרים. מה עוד? אה בטח... על השולחן סיפרתי לך פעם? זה היה שולחן שעליו היו שמים לחמים ומאפים, הוא סמל לפרנסה, למי שהיה אירוע, היה מביא דברים כדי לכבד את הציבור".
הבן רצה לשאול את אביו עוד שאלה, אבל האב קטע את שאלתו בפרץ מתמשך של נוסטלגיות וגעגועים עזים מהולים בעצב ובקול מעט סדוק: "השירים, הנעימות והזמירות - קולם נדם ולא נשמע יותר במחוזותינו. מפני חטאינו גלינו ונתרחקנו מעל אדמתנו, אין אני יודעים מתי נחזור. גזרו גזרות, הנחיות חדשות. גם אחרי שהתקרבנו קצת - ישוב המפתחות נמסרו לידיים זרות. אבל אל דאגה בן, הבטיחו לנו שיום אחד נשוב ואנחנו מחכים ליום הזה בכיליון עיניים".
ואני, עומד מהורהר מחוץ לבית הכנסת, מול הכותל המערבי של המקדש מעט. "הבטיחו לנו שיום אחד נשוב", אני מהרהר במוחי במשפט שזה עתה שמעתי. "עוד נשוב למקדש המעט ולמקדש המרובה".
