אצלי זה קשור בתקופות של חולשה - כשאני חלשה אני לא מסוגלת לצחוק איתם תוך כדי מקלחות וכו', כי כל מה שאני רוצה זה לסיים עם זה כבר ולקרוס על הספה... כשאני חלשה - אין לי כוח לרקוד איתם באמצע היום וכדומה... (מבחינת ניהול הבית אני ממש לא תקתקנית, כמו שכתבת בהמשך שזה מה שמפריע לך)
בכל אופן, לדעתי הסוד הוא לעשות איתם מה שכיף *לך*:
הייתה תקופה שגיליתי את נפלאות משחקי הקופסה - אם המשחק מספיק חכם אז גם אני מסוגלת ליהנות ממנו, ואז כיף לי לשחק איתם.
אני מאוד אוהבת סיפורים - לקרוא ולכתוב ולהקריא. אז כותבת סיפורים, ומקריאה להם. או סתם אומרת להם להביא ספר מהמדף (יש לנו כמות נכבדת בלי עין הרע), ואז מקריאה להם.
אני אוהבת גם לצייר - אז לפעמים מציירים ביחד (כולם ביחד או רק עם ילד אחד בנפרד).
לאחרונה החלטתי להנהיג "זמן אישי" עם כל ילד - כל יום מימות השבוע (יש לי ילדים בדיוק במספר המתאים
) כל אחד מהילדים בתורו מקבל זמן אישי קצר (עד חצי שעה) שבו הוא ואני עושים משהו נחמד לפי בחירתו. לצערי אני לא תמיד זוכרת לעמוד בזה, אבל כשכן - זה ממש ממלא את כולנו...
חוץ מכל זה - יש גם אבא בתמונה ב"ה
בעלי הרבה יותר שטותניק ממני, אז כשהוא נמצא ויש לו זמן וכוח - הוא עושה איתם שטויות כיפיות: רוקד איתם, מקפיץ אותם על הרגליים, מקפיץ אותם בידיים גבוה... היו תקופות שהוא היה שוכב על הספה, ונותן לכ-ו-ל-ם לעלות עליו ולשחק עליו, אבל עכשיו הוא "הזדקן" מדי בשביל זה...
מלבד זה - הוא גם לומד איתם לפעמים. הייתה תקופה שעם כל אחד היה לומד משהו בהמשכים במשך חמש דקות כל יום. זה קצת התמסמס עם העומס של החיים, אבל זה גם רעיון...
ובעיקר - לדעתי לא צריך לפחד מזה שהכיף יהיה בין הילדים עצמם... לפחות אצלי - יש ביניהם אינטרקציה מדהימה, והם מבלים שעות במשחקי דמיון ובהצגות וביצירות וגם בפעילויות יזומות (שהבכורה היצירתית ממציאה). והם נהנים ממש, וכיף להם ביחד (לא סותר את זה שהם רבים לפעמים, כן?
), והם לא כ"כ זקוקים לנו בקטעים האלה... ולדעתי זה ממש מפתח את הנפש ואת המוח - ויוצר ביניהם גיבוש מופלא שלא תמיד להורים יש בו מקום...
חפרתי
מקווה שגם הועלתי.
לעצמי ודאי שהועלתי...
