חשבתי הרבה על השאלה שלך במשך היום. עלו לי כל מיני כיווני חשיבה. קראתי גם את כל התשובות החכמות שנכתבו בינתיים שגם הוסיפו כיווני חשיבה מעניינים. מנסה לארגן פה את הדברים שחשבתי… (מן הסתם אני חוזרת גם על דברים שאחרות אמרו, וגם כותבת פה דברים שאולי ברורים מאליהם, אבל בשביל הסדר שלי אני מנסה לכלול הכל…)
בשלב ראשון, אני חושבת שצריך להבין מה מצופה מאיתנו בשאיפה, באידאל שלא מתחשב בחסרונות ובמגבלות שלנו. ואחר כך צריך להבין מה בכל זאת נכון לצפות מעצמנו, ואיך אפשר להגיע לזה.
קודם כל, אני חושבת שצריך לשים לב שיש רמות שונות וביטויים שונים של שמחה, ובהתאם לכך גם כינויים שונים לשמחה - בעברית יש הרבה מאוד כינויים שונים לשמחה (פוגשים אותם בשבע ברכות- ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, חדווה) וכל אחד מבטא ביטוי אחר של שמחה.
היום אנחנו לא מספיק בקיאים ולא יודעים להבחין בין כל הדקויות של הביטויים השונים (רובנו לפחות…), אבל מה שאני בעצם אומרת הוא שכשאנחנו מצווים על שמחה, זה בהחלט לא אמור להתבטא תמיד באותו אופן. יש שמחה שמרגישים כשמקבלים בשורה טובה, יש שמחה שמרגישים בתקופה טובה בחיים, יש שמחה שמרגישים כששמחים עם מישהו אחר, יש שמחה של ריקוד, ויש שמחה פשוטה של הרגשות שלמות, מלאות והכרת הטוב על מה שיש (ויש גם שמחה של ליצנות, שהיא לא רצויה).
הרבה מאוד מהדברים שציינתי קודם כסוגים שונים של שמחה, אלו דברים שבעצם תלויים בדברים שחיצוניים לנו - כשאני מקבלת בשורה טובה אני שמחה באופן טבעי, כשאני בתקופה טובה בחיים- באופן טבעי קל לי לשמוח, כשיש חתונה או אירוע אחר- אני שמחה מהאירוע ומהשמחה של אחרים, או אפילו סתם במפגש כיף עם אחרים אני שמחה מהביחד, כשיש מוסיקה טובה ואנשים שכיף לרקוד איתם- אני יכולה להיכנס למצב רוח של שמחה ולשמוח בריקוד, אבל כל אלו תלויים במה שקורה מסביב. זה לא עבודה שאני עובדת על עצמי ובזכות זה מגיעה לשמחה.
אבל אנחנו גם צריכים לעבוד על זה, לא רק לשמוח כשיש משהו חיצוני שמשמח אותנו. כבר בתורה זה כתוב, לא כציווי מפורש בפסוקים, אלא שהתיאור על כך שהעונשים שבאים על עמ"י הם "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", ומתוך כך לומדים שיש מצווה לשמוח במצוות - שמעבר לחיוב לקיים מצוות אנחנו מצווים גם לשמוח בהן. אני חושבת שהכוונה היא גם מעבר לקיום מצוות ממשיות, כל דבר שאנחנו עושים אנחנו שואפים לעשות לפי רצון ה', וחלק מרצון ה' הוא שגם נעשה את הדברים מתוך שמחה וטוב לבב.
בנוסף, יש גם את מצוות השמחה בחגים (ובמיוחד בסוכות, בו התורה חוזרת על הציווי לשמוח 3 פעמים). היה אולי אפשר לחשוב שהשמחה בחג היא מהסוג של השמחה שבאה באופן טבעי בגלל משהו חיצוני (שהחג עצמו משמח), אבל בפועל מי כמונו יודעות כמה קשה לפעמים לשמוח דווקא בחגים, וכמה צריך לעבוד על זה…
עוד נקודה שמחדדת יותר למה אנחנו צריכים לעבוד על שמחה דווקא בזמן קושי, זה הקישור של שמחה לאמונה. בדיוק קראתי דברים שכתב הרב ארוש על זה (בעלון 'קרוב אליך' של סוכות) - שבעצם אדם שקשה לו עם צרות שבאו עליו, הוא בעצם 'כופר' באמונה שה' הוא טוב. אנחנו שואפים לקבל את הצרות בשמחה מתוך אמונה שלמה שה' מביא אותם עלינו כי זה מה שטוב עבורינו.
אז אם אני עכשיו חוזרת ומנסה לנסח מה השאיפה שלי בהקשר של השמחה, מה האידיאל אליו אני שואפת, אם לא היו לי מגבלות אנושיים, אני חושבת שאפשר להגדיר את זה כך-
אני שומרת כל הזמן על הרגשת שמחה ושלמות פנימית, שמתבטאת במצב רוח טוב ורגוע ואווירה נעימה, מרבה בחיוכים שמשמחים אותי ואת הסביבה. כשאני מקיימת מצווה או עושה דבר שמבטא את רצון ה' אני שמחה בעשייה שלי (שמחה פנימית של שלמות, מלאות, סיפוק, הכרת הטוב, שיכולה להתבטא גם החוצה בחיוך, אבל לא תלויה בביטוי החיצוני). בחגים אני עושה מאמץ מיוחד להשרות אווירה טובה בבית, לעשות דברים שמשמחים אחרים, וגם לשמח את עצמי כדי שיהיה לי ממה לתת.
התיאור הזה היה יכול להיות די קל לביצוע אם לא היו שום קשיים, הכל היה הולך חלק, כולם סביבי גם היו כאלו שמחים וטובים ומשתפים פעולה עם כל דבר שאני רוצה וכו'... אבל כמובן שהמצב הרבה יותר מסובך, לכל אחת יש את הקשיים שלה, הציפיות של מתממשות, הדברים שלא הולכים, הילדים שלא מקשיבים, התינוק שלא נרדם וכו'. ושם פוגש אותנו קושי אמיתי. ואז עולה השאלה איך אני מצפה מעצמי להתנהג דווקא בזמנים כאלו של קושי, או בעצם - איך ה' רוצה שאני מתנהג בזמנים כאלו.
אני חושבת שצריך קודם כל להבין, כמו שכתבה כל כך יפה @מקווה לטוב מאוד, שה' הוא זה שתכנן לי את הקושי. ה' היה יכול לארגן לי מציאות הרבה יותר נוחה. הוא היה יכול לפתור את כל הקשיים שלי ברגע, אבל הוא זה שיצר לי את הקושי דווקא עכשיו. ולמה הוא הביא לי את הקושי הזה? כי דווקא פה הוא רוצה שאני אעבוד אותו.
אני מעתיקה פה קטע שלמדתי פעם והעתקתי לעצמי כי הוא היה כל כך יפה, שמסביר בדיוק את הנקודה הזו, שה' רוצה דווקא את העבודה שלנו מתוך הקושי-
"בהעלותך את הנרות', אמר רבי חנינא, אמר הקב"ה, עיניים שיש בך יש בתוכן לבן שחור ואין אתה רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור, ומה אם עיניך שיש בתוכן שחור ולבן אין אתה רואה אלא מתוך השחור הקב"ה שכולו אורה הוא צריך לאורה שלכם?'
מכאן למדו צדיקים (כעין זה ב'שפתי צדיק' בפרשתן) 'ארחות חיים' כי היה לא כל העתים שווים, פעמים שמרגיש האדם אור בהיר בשחקים - באותו לבן שבעיניים, כי אור ה' זרח עליו, ועל מי מנוחות ינהלהו הבורא הן ברוחניות והן בגשמיות, לאידך, פעמים שהוא מרגיש כי עולמו חשך בעדו באותו שחור שבעיניים, ומכל צד באין עליו צר ומצוק לייסרו, מצד ייצרו הרודף אחריו או מצד מצוקה גשמית, ויש הטוענים ואומרים שעיקר עבודת וחשיבות האדם הוא בזמנים שאור ה' מאיר עליו, ולא כשאורה וחושך משמשים בערבוביא, וק"ו בעת שהפך כולו לחושך. לזה בא רבי חנינא ואמר 'אין אתה רואה אלא מתוך השחור'- דייקא מתוך השחור תראה את ה' יתברך. ולא תאמר שחפץ הקב"ה יותר בזמני אורה, כי 'הקב"ה שכולו אורה אינו נצרך לאורה שלכם'. אמנם לעבודתינו בזמני החושך הינו כביכול נצרך ונצרך, כי עבודה כזו, מתוך חושך ענן וערפל אין לו להקב"ה מהמלאכים דרי מעלה, כי אם מאיתנו דרי מטה."
(באר הפרשה, בהעלותך תשע"ט)
אז אני כן חושבת שבאידאל דווקא הזמן של הקושי הוא זמן של עבודה. אבל אני חושבת שצריך לדייק על מה נכון לעבוד בזמן של קושי.
במצב היותר אידאלי, שאליו אני שואפת הכי גבוה, אני רוצה שגם כשפוגש אותי קושי, אני לא ארגיש אותו כקושי, אני ארגיש ואאמין שזה טוב עבורי ומדוייק בשבילי, ואני אשמח בתפקיד ובעשייה שאליהם הקושי מוביל אותי. כמו רבי זושא שלא הבין למה שלחו אליו אנשים כדי שילמדו ממנו איך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי הרי הכל כל כך טוב אצלו, וה' משפיע עליו טוב כל הזמן (למרות שהתנאים החיצוניים של החיים שלו היו כאלו שהרבה אחרים היו מגדירים כצרות, הוא באמת לא הרגיש את זה כך).
להגיע לזה באופן מלא זה לגמרי לא הדרגה שלנו, אבל אני כן חושבת שאפשר להתקדם לכיוון הזה, אם אחרי שאנחנו חווים קושי, ננסה לחזור ולהודות לה' על מה שהיה, ואולי ננסה גם לראות אם אפשר למצוא למה בכל זאת היה בזה טוב עבורינו (כמובן שלא תמיד נוכל לדעת, אבל לפעמים כן מצליחים לזהות כוחות שהקושי הצמיח בנו, או אפילו דברים באמת טובים שהקושי הביא, שרק אחרי שעברנו את זה ראינו למה זה היה צריך להיות דווקא כך, ואפשר גם פשוט להודות לה' בלי להבין, מתוך אמונה שלמה שזה מה שהיה הכי טוב עבורנו גם אנחנו לא יודעים למה).
אבל בזמן שאנחנו בתוך קושי, וכן חווים אותו כקושי, זה לא נכון ויכול רק להקשות יותר אם ננסה להיות במדרגה הזו.
אני חושבת שהשלב הראשון הוא קודם כל לקבל את זה שקשה לנו. להבין שזה אנושי והגיוני שלא תמיד נרגיש או נגיב כמו שהיינו רוצים.
אבל השלב הבא הוא להבין שאנחנו גם רוצים כן לשנות. איפה שאפשר, ובקצב שמתאים לנו, ולא מתוך הלקאה עצמית על מה שלא הולך, אבל מתוך שאיפה כן להתקדם. ומתוך הבנה, שדווקא הזמנים של הקושי זה איפה שה' הכי רוצה את העבודה שלנו.
ומה כן אפשר לעשות בזמן הקושי? קודם כל, להבין שזה ניסיון מהקב"ה (לפעמים זה השלב הכי קשה, כי הנטיה שלנו היא להאשים את המציאות, את האחרים שגרמו לה וכו', וקשה לזכור ולהרגיש שגם זה מהקב"ה).
וזו גם נקודה חשובה, להבין שהקושי עצמו הוא לא נפילה, אלא חלק מהניסיון. כי לפעמים הציפיה (שלי לפחות) היא שהכל ילך טוב וחלק ובכיף, ואז כשמשהו לא הולך כמו שרציתי, אני כבר מרגישה כאילו נכשלתי. וזה לא נכון. צריך להבין שלא הכל בידיים שלי, וכשמשהו הולך לא טוב, אז זה ניסיון, ולא כישלון. ואני חושבת שגם מצב רוח עצבני (או הורמלי), שכביכול זה לא משהו חיצוני, זה גם סוג של ניסיון. כי זה לא משהו שאני בוחרת בו, וזה לא לגמרי תלוי בי, אז זה גם צריך להבין לזהות שזה שאני במצב רוח כזה זה לא כישלון אלא ניסיון.
ומה נחשב כעמידה בניסיון? אני חושבת שברגע שאנחנו פועלים קצת שונה ממה שהיינו פועלים באוטומט שלנו, זו כבר הצלחה. אם עצרתי לרגע והתפללתי לה' שיעזור לי, זה כבר דבר גדול. אם ניסיתי להודות לה' על מה שקורה פה, למרות שממש קשה לי, זו גדלות. אם ניסיתי לרגע לראות את הסיטואציה מנקודת המבט של האדם שמולו קשה לי, ולהגיב באמפתיה לקושי שלו, זו הצלחה אמיתית, גם אם הוא עדיין לא הגיב כמו שרציתי.
נכון שבכל הדברים האלו אין הרגשת שמחה בתוך הקושי, אבל זה נכון לדרגה שלי. זה מה שאני מסוגלת במקום בו אני נמצאת.
עבודה נוספת זה לחזור להרגשה שמחה ואווירה טובה אחרי מה שהיה. אצלי הרבה פעמים אחרי שהילדים רבים או שקורה משהו אחר מעצבן, גם אחרי שמה שהיה נגמר, קשה לי לחזור לאווירה של שמחה וכיף. ופה זו עוד עבודה. וגם פה צריך לקבל את זה שקשה לי, אבל במקביל לנסות לעבוד ולשנות.
אפשר בזמן רגוע לנסות לחקור את עצמי - להיזכר אם היו פעמים שכן הצלחתי לשנות אווירה ולזהות מה עזר לי, אפשר לחשוב על אחרים שאני רואה שמצליחים לשנות ולראות מה עוזר להם, וכמובן אפשר וכדאי גם להתפלל על זה.
אצלי הרבה פעמים גיליתי שמה שעוזר לי זה להתחיל בשמחה קצת מעושה - חיוך מאולץ, להפעיל שיר אהוב ולשיר איתו, אם הקטן עושה משהו חמוד אז לאפשר לעצמי לצחוק מזה וכו'.
ומה שבאמת חשוב לי לזכור כל הזמן, זה לא להתייאש מזה שאני נופלת, אלא להבין שזה חלק מהעבודה שלי- לגדול מתוך הנפילות. להבין שאחרי שקרה מה שקרה, אני מסתכלת על מה שהיה (כולל איך שאני הגבתי) כחלק מהניסיון בו אני עומדת עכשיו, ועכשיו זו הבחירה שלי אם להמשיך במקום אחיו הגעתי או לגדול מזה.
אני מעתיקה פה עוד קטע שמבטא את הנקודה הזו שמאוד אהבתי:
כתב הרה"ק הישמח ישראל זי"ע (פורים ח) בשם הרה"ק הרבי בונים זי"ע דלכן אמרינן 'הרוצה בתשובה' ולא 'המתרצה בתשובה', כי אין כוונתינו לומר שהקב"ה מתרצה לאדם כששב בתשובה, אלא שמעיקרא רצונו בתשובה, ואף החטא עצמו היה ברצון הבורא בכדי שיוכל לשוב בתשובה עליו (ולכן זדונות נעשים כזכויות).
(באר הפרשה קורח תש"פ)
עד כאן לבנתיים, וסליחה על האורך…
ושוב תודה שעוררת את השאלה הזו, כיף לחשוב ולכתוב על דברים כאלו, ולסדר גם לעצמי את המחשבות בנושא. והתגובות של כולן גם העשירו והוסיפו המון.
)
רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...
