אני פשוט לא מאמינה שזה קורה לי. לא מאמינה שאני פותחת שרשור כזה
כמה חיכיתי לטבול אחרי תקופה כזו ארוכה. התגעגעתי ורציתי להרגיש אהובה. חשבתי שאולי ככה ארגיש בחזרה אהובה כמו בהריון ולפניו.
אבל סתם התרגשתי וציפיתי. שום דבר לא השתנה. אפילו נהיה גרוע יותר כי כשאני מצפה אז אני גם מתאכזבת
וזה כבר המון זמן מאחרי הלידה שאני רוצה לפרוק פה ותמיד אני אומרת לעצמי שלא צריך כי הנה תכף זה יסתדר והכל יהיה בסדר. אבל אם לא להתכחש למציאות זה כבר תקופה שאני דומעת בלילות ובזמן המועט שאני לא עם התינוק, במקום לישון אני דומעת כואבת ובוכה.
אני תמיד נראת טוב בבית. אמנם ים פיגמה אבל תמיד יפה ונקיה. ריחנית, מאופרת.
כלום לא מזיז לו.
למרות שאני אחרי לידה תמיד אני מבשלת לו צהריים. לכבוד החג גם מכינה אוכל חגיגי וזה עוד תוך כדי שהתינוק אצלי בידיים.
אבל הוא מסתפק רק בללעוס. וכשאני שואלת איך זה הוא רק אומר "טעים" פשוט כזה וזהו.
פתחתי את זה איתו למרות שהיה לי כל כך קשה ומעליב. דמעתי ודמעתי ותיארתי מה אני מרגישה. למה הריחוק הזה ועוד דווקא אחרי לידה מתי שאני הכי רוצה אהבה. והוא רק הצדיק אותי וגם קצת הצטדק. וזה עזר ליומיים שלושה וזהו. שוב פעם ריחוק.
כואב לי. שורף לי בלב. הוא לא התגעגע אליי בכלל???
אני ממש חושבת שאני אישה טובה וגם מתאמצת להתייפות בשבילו.
אני כן חזרתי לעצמי אמנם לא בטן שטוחה אבל הרוב ירד אז מה כבר יכול להיות למה הוא לא מראה לי אהבה?
כמה אפשר להשתדל? להתייפות, לבשל, להחמיא, ליזום, אפילו לומר במפורש למרות כל הקושי!!!!! ולא לקבל כלום.
זהו הפסקתי להיות נחמדה. אם שום דבר טוב שעשיתי לא עזר אז הפרדתי מיטות. אם גם את זה הוא לא מבין אז לא צריך. ואני לא מתכוונת רק לקירבה פיזית אלא בעיקר לאהבה האמיתית.
כואבת. שורף לי כל כך בלב. דומעת עוד ועוד.
אני. האישה שלא זוכה לאהבה מבעלה. אחרי לידה. עצובה ובוכה.
לא מאמינה שזה שירשור שלי. לאן הגעתי...
כמה חיכיתי לטבול אחרי תקופה כזו ארוכה. התגעגעתי ורציתי להרגיש אהובה. חשבתי שאולי ככה ארגיש בחזרה אהובה כמו בהריון ולפניו.
אבל סתם התרגשתי וציפיתי. שום דבר לא השתנה. אפילו נהיה גרוע יותר כי כשאני מצפה אז אני גם מתאכזבת
וזה כבר המון זמן מאחרי הלידה שאני רוצה לפרוק פה ותמיד אני אומרת לעצמי שלא צריך כי הנה תכף זה יסתדר והכל יהיה בסדר. אבל אם לא להתכחש למציאות זה כבר תקופה שאני דומעת בלילות ובזמן המועט שאני לא עם התינוק, במקום לישון אני דומעת כואבת ובוכה.
אני תמיד נראת טוב בבית. אמנם ים פיגמה אבל תמיד יפה ונקיה. ריחנית, מאופרת.
כלום לא מזיז לו.
למרות שאני אחרי לידה תמיד אני מבשלת לו צהריים. לכבוד החג גם מכינה אוכל חגיגי וזה עוד תוך כדי שהתינוק אצלי בידיים.
אבל הוא מסתפק רק בללעוס. וכשאני שואלת איך זה הוא רק אומר "טעים" פשוט כזה וזהו.
פתחתי את זה איתו למרות שהיה לי כל כך קשה ומעליב. דמעתי ודמעתי ותיארתי מה אני מרגישה. למה הריחוק הזה ועוד דווקא אחרי לידה מתי שאני הכי רוצה אהבה. והוא רק הצדיק אותי וגם קצת הצטדק. וזה עזר ליומיים שלושה וזהו. שוב פעם ריחוק.
כואב לי. שורף לי בלב. הוא לא התגעגע אליי בכלל???
אני ממש חושבת שאני אישה טובה וגם מתאמצת להתייפות בשבילו.
אני כן חזרתי לעצמי אמנם לא בטן שטוחה אבל הרוב ירד אז מה כבר יכול להיות למה הוא לא מראה לי אהבה?
כמה אפשר להשתדל? להתייפות, לבשל, להחמיא, ליזום, אפילו לומר במפורש למרות כל הקושי!!!!! ולא לקבל כלום.
זהו הפסקתי להיות נחמדה. אם שום דבר טוב שעשיתי לא עזר אז הפרדתי מיטות. אם גם את זה הוא לא מבין אז לא צריך. ואני לא מתכוונת רק לקירבה פיזית אלא בעיקר לאהבה האמיתית.
כואבת. שורף לי כל כך בלב. דומעת עוד ועוד.
אני. האישה שלא זוכה לאהבה מבעלה. אחרי לידה. עצובה ובוכה.
לא מאמינה שזה שירשור שלי. לאן הגעתי...
