היי,
אני בן עשרים פלוס, ואני עושה חשבון נפש (אפרופו שנה חדשה) לראות כמה חברים ממש ממש ממש אמיתיים, חברי נפש שאני יכול לספר להם הכל, לדעת שתמיד יהיו שם בשבילי וכן הלאה, ו"בספירה" אני מגיע למספר העגום 0.
אני לא מאשים אף אחד... ככה דברים התגלגלו. אני גם מודע לבעיות אישיות שונות שיש בתוכי שאני יכול לשייך את זה להן, ואני הולך לטיפול באופן רציף לא מעט שנים.
אך למרות זאת, אם אני מסתכל אחורה, סך הכל מהגן - יסודי - חטיבה - תיכון - ישיבה - צבא, כן הייתי במגע מאד הדוק עם לפחות מאה-מאתיים אנשים, ומכל האנשים האלו לא יצא לי אפילו חבר אמיתי אחד...
שלא תבינו לא נכון... במבט מבחוץ אני נראה בסדר גמור, חברותי והכל, וכן יש לי גם כמה חברים טובים ואפילו 2-3 ממש ממש טובים. אבל ביני לבין עצמי אני יודע שגם ה-2-3 האלו הם לא באמת חברי נפש אמיתיים, כלומר - אני לא באמת סומך עליהם במאה אחוז ואני לא באמת מרגיש במאה אחוז שהם יהיו איתי "באש ובמים" מה שנקרא (לא "אש ומים" לא נורמלים כמו למשל שיהיו איתי אם אשדוד בנק... אלא "אש ומים" סטנדרטיים... כמו למשל אם יהיה לי מחלה קשה או אעבור משהו מאד קשה או משהו דומה ושלא "ייעלמו" במקרה הפחות טוב או שפשוט לא יהיו שם בשביל זה במקרה היותר טוב).
אז זהו, רציתי קצת לפרוק וגם לנסות להבין האם אני חריג שאני לא מרגיש שאפילו יש מישהו אחד בעולם שהוא לגמרי "איתי" או שזה לצערנו לא כל כך חריג.
דרך אגב - יש לי הורים ומשפחה, אך הם כולם עם מחלות נפשיות שונות, וההורים גם הורים מתעללים, אין דרך אפילו מהבחינה הכי טכנית, להיות בקשר עמוק איתם.
ברור שבכך יש איסור חמור
)