אחרי שרשמתי פוסט בפייסבוק, וקיבלתי 3 לייקים בסה"כ, כשאני רואה שמישהו אחר קיבל 30 לייקים על תמונת פרופיל מעוותת שלא צולמה טוב, וסלח לי אלוהים על היהירות שבדבריי,
אבל לא הרגשתי אף רגש מול אבסורד זה; להיפך. הרגשתי סוף סוף מה זה להיות שלמה עם עצמך, ומה זה אותנטיות. הבאתי את עצמי ב100% שלי, אז אין לי כל עניין לקבל תגובות; יקראו- יקראו
לא יקראו- לא יקראו..
עכשיו כמה דקות ל2 בצהריים, ולמעשה, לא עשיתי היום דבר. היום הזה מתחבר לאינסוף ימים ארוכים ומשמימים ורצופים בנקיפות מצפון והלקאה עצמית, אבל היום משום מה, השתחררתי גם מאלה;
סוף סוף הבנתי משהו קטן בחיים המגוחכים האלה; איני אלא פיסת נייר בתוך אלפי סיפורי חיים הנכתבים כל רגע ורגע; ואם לא אהיה מי ש"אני" על כל מורכבויותיי- גם פיסת נייר זו לא תהיה שוות ערך.
וחלק מערך זה, הוא גם לקבל את המציאןת, שאני לא בחורה מושלמת. ואם יש למישהו תלומות, ואני מפנה את זה בעיקר לנפשי הסובלת מרגשות אשם- אם יש מישהו כזה , הוא מוזמן לשאול את אלוהים הכל.
אז החלטתי שתם הזמן להתייפייף,כלומר, לייפות את מציאות חיי במילים יפות; הגיע הזמן לכתוב את מי שאני, וזה למה אני מאושרת עכשיו; רק המחשבה על כך שסוף סוף אוהבת את עצמי ככה, חשופה ופגיעה, ולא, גם לא מתכוננת לחפש שוב את עצמי; מסע תענוגות זה לא נועד לאנשים שהולכים להיות בני שלושים. עברתי כת הגיל.
אני בת 29, ועכשיו, דיי להתקשקשויות, יש כביסה לתלות , יש להתקשר לבנק , יש לעשות דברים בלי הרבה מחשבה, ומוטב שכך;



