היינו שיושב לי ד"ת על הלב ואין לי אצל מי לפרוק אותו, אז אני פורק כאן.
כל הערה, הארה, ראיה, דחיה, סתירה וכו' יתקבלו בברכה.
נתחיל בגמרא (תלמוד בבלי מסכת סוכה כח. ובבא בתרא קלד.)
"תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים.
גדול שבכולן - יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן - רבן יוחנן בן זכאי.
אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא. וכי מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן - על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה - כל עוף שפורח עליו מיד נשרף."
וקשה לי, איך אפשר לומר שרבן יוחנן בן זכאי שהיה הנשיא וראש הישיבה, ותיקן כמה תקנות, היה קטן שבכולם? ולמה לא היה הגדול או אחד מן הגדולים נשיא?
וגם קצת קשה שהוי קצת זילותא לריב"ז שהיה קטן שבכולם עם כל מה שאמרו עליו, ולמה להזכיר זה?
עוד קשה קצת שמהרש"א בבתרא שם הפנה לספר שבט יהודה שמבאר שכל עוף שפורח מיד נשרף היינו לרמוז שכל דעה משובשת הפורחת בשכל היתה נשרפת כשהיה החכם ההוא עוסק בתורה. ומאי רבותא קמ"ל? דיותר נראה שמה שאמרו על רבי יוחנן הוא רבותא יותר ממה שאמרו על יונתן בן עוזיאל? (נכון שזה לא כ"כ קושיא כי אפשר להגיד כפשוטו, אבל הראשונות קושיות.)
ונראה לי לומר שהמימרא דיברה על שני התלמידים היותר מעולים של הלל, ו"גדול שבכולן" היינו המעולה בדבר גדול- מעשה מרכבה, ו"קטן שבכולן" היינו המעולה בדבר קטן- הויות דאביי ורבא. ולפי זה כשהגמרא מסבירה מהו דבר גדול ומהו קטן, זה לא רק למה שאמרו על ריב"ז, אלא להסביר מהו "גדול שבכולן" ומהו "קטן שבכולן".
והמשך הגמרא כך יש לפרשו: ושמא תאמר שלרוב עיונו של ריב"ז בהלכות, לא היה בקיא כ"כ בדבר גדול? "אמרו עליו כו'".
"וכי מאחר שקטן שבכולם כך" - היה בקי בדבר גדול, שכיון שעיקר אצלו היה ה"דבר קטן" אז לא היה מתעסק הרבה בדבר גדול, אז אם הוא כך היה בקיא בדבר גדול "גדול שבכולן על אחת כמה וכמה" שהיה בקיא בדבר גדול.
ואם נפרש "כל עוף שפורח עליו מיד נשרף" כפשוטו, אז הביאו המימרא הזאת להראות עוצם גדולתו של יוב"ע שמרוב גודל הדברים היו נשרפים העופות. ואם נפרש כמו ה"שבט יהודה" שכל עוף שפורח מיד נשרף היינו לרמוז שכל דעה משובשת הפורחת בשכל היתה נשרפת כשהיה החכם ההוא עוסק בתורה. אפשר לפרש כוונת הגמרא על דרך מה שהביאה המימרא על ריב"ז:
ושמא תאמר שלרוב עיונו של יוב"ע בדבר גדול, לא היה "חזק" בדבר קטן, זה אינו, שכל סברא משובשת בהלכה שהיתה עולה, מיד היה נשרף- היינו שהיה פורך אותה.
(אפשר גם לפרש "גדול שבכולן עאכ"ו"- שהיה בקיא בדבר קטן, שהוא הבסיס. ומימרא ד"אמרו עליו על יוב"ע..." הוא חיזוק לק"ו ויובן כמו ה"שבט יהודה" הנ"ל.)
כל הערה, מכול סוג שהיא תתקבל בברכה.
