זה רחוק מלענות בפרוטרוט, אז סלחי לי על המענה הקהה והגס
אבל באופן כללי בשאלות מסוג כזה יש משהו שאני משתדל שינחה אותי, או לפחות שואף לשם כדי להגיע לשם אטאט
מניח שהרוב פה מכירים את הסיפור של שני אחים
אחד נשוי עם הרבה ילדים (כמדומני הצעיר)
ואחד שחי בגפו
ושניהם בדקו כמה חיטים יש להם בגורן, ולפתע הם החלו לחשוב.
האח הצעיר הנשוי, חשב על אחיו הבוגר שחי בגפו.
חשב על הבדידות שלו, ועל כך שביום מן הימים, כשאחיו יהיה מבוגר וחלש, לא יהיה מי שיטפל בו וידאג לו. ולו- לצעיר, יש אשה וילדים, שידאגו אחד לשניה
האח הבוגר חשב על אחיו הצעיר, המטופל באשה וילדים,
לו- לאח הגדול- מספיקה מעט תבואה. לחמניה בבוקר ולחמניה בערב. חיטה לא חסרה לו, באשר הוא חי בגפו.
אבל לאחיו הצעיר- יש עול כבד על צווארו. אשה והרבה ילדים, ובטוח אין לו מספיק.
וכל אחד התגנב בלילה לתת משלו לאחיו, ולא ידעו האחד אודות מעשה השני.
בבוקר הם גילו שלא חסר מתבואתם כלום, והתפלאו. לא הבינו.
כך חזר הדבר עוד לילה ועוד לילה.
בלילה הרביעי, בו רצו לתת משלהם לאחיהם- נפגשו באמצע הדרך.
הם ישר הבינו מה קורה, נפלו איש על צוואר אחיו בבכיה והתחבקו.
וכמדומני, באותה שעה יצאה בת קול ואמרה שבזה המקום בו נפגשו- הר המוריה- ייבנה המקדש.
בקצרה, אני חושב שהלקח מהסיפור הזה מדהים
לכל אחד מהם יש טרדות
ואני לא נכנס למי מהם יותר קשה,
אבל סוףסוף, שניהם מתמודדים עם החיים.
והטרדות של כל אחד מהם באמת היו מספיקות בשביל לפטור אותם מעזרה לאחיהם-
הרי אחיהם לא מתמודד עם *זה*. יותר קל לו, לפחות בנקודה הזו,
וכל הנקודה הזו יכולה לתפוס את הפוקוס ואת המבט
אבל זה לא מה שהם עשו
במקום לתת לטרדותיהם לסמא עיניהם מהקושי של האחר, הם הניחו צרת אחיהם לפני צרתם עצמם.
ובמקום בו כל אחד מסתכל פנימה, שואל מה אני יכול לעשות, ורואה את השני בצורה שכזו- ראוי בית המקדש להבנות.
כי התנהגות שכזו, עמדה שכזו בנפש- מביאה גאולה לעולם.
?
