(חושך, מנהרה, מערבולת, ערפול חושים, ערפל.)
"היי את!"
"מה?" ראשה באינסטינקט מסתובב לאחור, רואים שהיא מפחדת.
"מה קרה"? הוא פונה אליה בלי הרבה רגש, הרבה ענייניות יש שם.
"לא הצלחתי" היא עונה את האמת, אין לה בררה. אי אפשר לשקר שם, שקוף ברמה גבוהה.
"מה קרה"? המבט הדורש לא זע, הפעם הוא באמת מתעניין, בענייניות כמובן.
"הסתכלתי במראה", היא מגמגמת. "הבנתי שזה לא זה", בסוף מעיזה.
"פתאום הייתי שם שקופה, בלי הרבה גב, נוכחת חיצונית, באמת לא".
"באמת"? עיניים מכווצות שלו לא מרפות.
"באמת" הראש שלה מורכן.
"למה?" הוא דורש הכל, כאן ועכשיו.
"כי לא העזתי, לא בטוחה שקול קטן בתוכי צודק"
הזרימה שבה שבה, היא לא מפסיקה לדבר.
"ולמה שיצדק. למה. מי הוא בכלל? קול קטן בסך הכל,
מול מלא קולות שלא. לא שלו, שלהם, והם הרבה יותר חזקים"
"תתארי לי מה את רואה עכשיו"
"אני לא רואה כלום"
"את רואה, אל תשקרי"
"טוב נו", היא נכנעת.
"גן ילדים. ומלא ילדים. ומלא מכוניות נוסעות. מגלשה ענקית. וגננות הר אדם.
וילד. אה, איך קראו לו? איתיי. כן, איתיי. הוא נתן לי יד, כי בכיתי.
"והעיניים"? עיניים שלו פחות מאיימות. "עיניים אדומות ופרצוף דביק מרוב דמעות".
"ולמה?" "כי ניסיתי. וניסיתי. וניסיתי.
ולא הצלחתי. לא לימדו אותי איך.
אבל כל כך רציתי לשחק איתם. הייתי בצד. ואכלתי. את עצמי בבושה.
ופשוט לא העזתי להרים את הראש" קול מתוק שלה מעלה בו רוך.
"מכיר את הרגעים שאתה רוצה לקבור את עצמך באדמה?" היא מרימה את ראשה בזיק של תקווה.
"מוכר עד מוות", הוא מגחך וזורק לה קריצה, גיחוכים ששמורים רק לאנשים שבאים משם, חדי מימד.
"אז ככה תמיד, כל הזמן. רק ישבתי בצד. וחייכתי.
ולא העזתי להסתכל לאף אחד בעיניים, לא נתתי לאף אחד לגעת בי, שוב.
מכיר את הרגעים האלו שהמח מתפוצץ מרוב שחונקים
דמעות ובמקומם בורחים לשרותים למרוח חיוך ענק?" היא נותנת צ'אנס לכנות שלה.
"ואז מתחרטים לרגע ושוב בוכים, שאף אחד לא ישמע. ואז מחייכים שוב,
חזק חזק, ורק הצביעות הזאת עושה לך שוב לבכות מרוב רחמים", הוא משלים אותה.
"כן" היא חצי מחייכת אליו חצי מתרצנת.
"תעצמי עיניים. ותחפשי אותך. תאמרי לך משהו", היא מתמסרת לרגע בעיניים עצומות ומבצעת.
"אני רואה את המחשבות שלך, אין לך מה ללחוש. יופי. את טובה. עכשיו תחשבי מה עושים מכאן הלאה.
כדי שתמיד תרגישי ככה, תתייעצי עם הילדה שאת, מהגן. לפעמים היא יותר חכמה ממך.
היא שוב מצייתת.
"תודה", היא פוקחת עיניים ומשהו בה נפתח.
"תודה לך, וקחי" הוא דוחף לידה מראה קטנה.
"מזהה?"
"עכשיו כן" לב בלי קצב וקורדינציה שלה שב לפעום.
היא מחייכת אל עצמה, מקשיבה, אוספת, מחבקת.
מתבוננת היטב. אני כאן. תמיד הייתי. הנה. הנה. הנה אני.
נשימה.
היא מסבה את פניה בחיוך שליו לעברו.
הוא לא שם.
היא קמה.
עיניים טרוטות שלה נשטפות.
מול מראה, מולה.
"הנה אני"
חיוך אמת שבה יעיד.
