בתיכון והלאה לא הרגשתי כך, אבל גם לא החצנתי את זה.

 

בתור מבוגר, זה בכלל לא רלוונטי לי.

 

מה שכן, תמיד עיקר התחושה שלנו נובעת גם מההסתכלות שלנו על עצמינו, איך אנחנו מגדירים את עצמינו.

אולי כדאי להפנות את הכוחות לראות את הטוב שבנו במקום את הדברים הפחות טובים שלא אנחנו יצרנו.

 

כשהייתי בכיתה ט' הצמידו לי חברותא מישיבת הסדר שלמד איתי מדרשי חז"ל על פרשת שבוע.

והשיעור שהכי אני זוכר היה על פרשת השבוע שלנו, -  שם המדרש דורש את המילה נסיון - הנסיונות של אברהם - כמו "נס" הכוונה לדגל. 

כלומר, הנסיון הוא דגל , שמי שעומד בו מראה לכולם כמה הוא מיוחד שעמד בניסיון. ובעומק, זו מטרת הנסיון - להראות לאדם שהוא יכול , שהוא מסוגל. וזה מתחבר לכך שאין ה' מנסה אדם בנסיון שאינו יכול לעמוד בו.

 

איך זה קשור למצב של הורים גרושים? 

זה נסיון שלא כל אחד מקבל, ומי שקיבל אותו, אין ספק שהוא אדם בעל כוחות נפש גדולים מעל הממוצע, ומה שנשאר זה רק לחפש אותם ולמצוא אותם.

 

בהצלחה.

 

ההורים שלי התגרשו כשסימתי תיכון.
חוץ מזה אני חושבת ששידרתיי שזה לא אישיו (למרות שבנינו זה כן, ואפילו מאוד)
ולכן זה היה התעלמות/עבר חלק.
כי זה גם מה שאני משדרת.


מה כן
אני רואה בזה פגם
(אני לא אצא עם בחור שההורים שלו גרושים, למה? ככה!)

אני משדרת שזה לא כזה סיפור אבל בסוף זה מתפוצץ... עוד הערה ועוד הערה ועוד מבט מרחם...

באמת
לפעמים אין שום סיבה למבט המרחם (טוב בדרך כלל).



לפעמים מספיק רק חיבוק, מילה טובה, או מבט בעינים שאומר אנחנו איתך.


מותר לשאול באיזה אופן זה מתפוצץ?

אממ לפעמים בכי.
אני באמת משתדלת לא להתרגש מזה יותר מדי כי באמת שזה חשוב מה שמשדרים לסביבה.
ושכתבתי בפורום של נוג"ה זה כבר הגיע לשלב שאני חושבת שהייתי להגיד את זה.

אבל בנינו, זה סיפור הורים גרושים, וזה אתגר, והתמודדות.
והכי הכי נורמאלי שנבכה, שנכעס, שנהיה מתוסכלים ומאוכזבים (גם אחרי 20 שנה...)

לפעמים אפשר לשדר לסביבה, שהכל בסדר ואנחנו די 'נורמאלים' (בנינו אף אחד לא באמת נורמאלי)
ולפעמים אפשר גם לא, ולכן ההתפרקויות האלו לגיטימיות לחלוטין


רק מתסכל שהם באות כטריגר מהסביבה.



חוץ מזה בעיני זה מעולה שכתב והצפת את הנושא

יש בזה משהו טוב שבחברה הדתית והחרדית- לא מתייחסים לגירושים בצורה חיובית מידי...

כי כך זה מונע מהרבה זוגות לעשות זאת, והם לומדים לחיות בצורה שונה במקום לברוח...

אבל- זה גרוע כשההתייחסות הזו עוברת לילדים. והיא עוברת!

כי לא מספיק מה שהם חווים, עוד לדון אותם? או להתייחס אליהם לא טוב???

הורי התגרשו כשהייתי תנוקת. מאז ומתמיד הרגשתי שונה בחברה. נלחמתי קשה כדי להצליח בכל תחום, להיות בשורה הראשונה ממש, להוכיח את עצמי, להוכיח לעצמי, להוכיח לכולם שאני שייכת, שייכת ומצליחה! ובזכות עצמי ולא בזכות סביבתי...

מהנישואין- זה השתנה, מאז- זהו פרט שכבר אינו רלוונטי כ"כ. בכ"א- הסביבה כאילו שכחה זאת.

ואני- נשארתי עם כל הרווחים שהפקתי מעבודתי הקשה.

מעל הכל, אנחנו צריכים תמיד לזכור:

1. כי גם את התנאים בהם גדלנו- הקב"ה החליט ועשה והתאים לנו, וכל( אבל ממש כל!) מה שד' עושה- לטובה הוא עושה! בין אם אנחנו מבינים זאת, ובין אם השכלנו המוגבל- איננו מצליחים לראות/להבין זאת.

2. כי גם לידינו חיים אנשים שמתמודדים בהתמודדויות מגוונות. עלינו לזכור לא לשפוט! להכיל! לקרב! לעזור! לראות את הטוב. ועיצה אישית: אם יש לידי דמות "מעצבנת"- נכון, לפעמים צריך להעמידה על מקומה, אבל לפעמים - צריך פשוט לדמיין חזק, כאילו זו אחותי (יש לי אחות אחת, יקרה!) ואז- ההסתכלות באמת מ-ש-ת-נ-ה.

בהצלחה לכל המתמודדים בכל תחום שהוא... (יש מי שלא מתמודד? כי אני לא מכירה...)

 

 

לפעמים זה הרסני..
הלוואי וכל מי שמפחד בציבור הדתלי והחרדי היה משקם את נישואיו ולא נשאר בבוץ של עצמו ומטלטל את ילדיו..

לומדים לשקם ולשפר ולא בהכרח לצאת ישר מהנישואין.

זה ממש לא אומר שכל מי שפירק את הנישואין עשה את זה מיד ובלי ניסיון לשפר, ובמקרים רבים גירושין הם דווקא המוצא האידיאלי, אבל כשאנשים חיים בחברה שאומרים בה משפטים כמו "אני אתחתן עכשיו כי עדיף לי להיות גרושה מאשר רווקה" ו"לא נורא, מקסימום מתגרשים" ברור שזה גם משפיע על העבודה שעושים לפני ההחלטה.

הוסיף עוד דבר.
דברים שנולדנו אליהם שלא באשמתינו כמו גירושין של הורים, זה לא בשליטתנו ואין לנו איך לשנות את זה, מה שכן בשליטתנו זה איך להתמודד עם זה.
אין למה להשקיע אנרגיות במשהו שלא יתשנה. אבל נוכל לשנות את הנקודת מבט שלנו.
אבא שאיבד בן (ח"ו) לא יכול לשנות את המציאות, אבל הוא כן יכול לשנות את המבט שלו על המציאות.
רק לצמוח, מכל משבר.
ולכן בן/בת להורים גרושים, זה לא אומר עליו כלום!
באמת חשוב, מה הוא/היא. איך הוא מתנהג בזוגיות?
איך הוא חיי את חייו. איך ההורים שלו זה לא רלוונטי.
בעבודה על עצמו הוא יוכל להוציא פנינים שלא כל אחד יכול להוציא...

לא בקטע רע חלילה,
אבל אני מרגישה שזה תחילתו של תהליך שכמעט כל ילד להורים גרושים עובר..
וזה מקום מכעיס, משפיל ומרטיט. לגמרי.

מאמינה שכשגדלים היחס משתנה, ההבנה, הכלת המורכבות.. ואצל חלק לא🤷

מקווה שתמצאי את המקום שעושה לך טוב ושלם בלב.

לפני 9 שנים

שעברה קושי עצום בשידוכים.. כי לא אהבו את זה שההורים שלה גרושים.. אני זוכרת שהיא דיברה איתי על זה המון...
היום היא ב"ה כבר נשואה!

ממש לא הרגשתי שונה. 

יכול להיות שבגלל שלקחתי את העניין בקלות, הסביבה התייחסה לזה בקלות.

הכל עניין של אופי.

היו לי מורות בעבר שהיו בהלם כששמעו שההורים שלי גרושים (תמיד אותה תגובה, ״אבל היא כל כך נורמאלית!!!״)

אני לא אוהבת את הקטע שבו אנשים מצפים מילדי ההורים הגרושים להיות עצובים וסגורים בתוך עצמם, וכשהם לא ככה, זה מעלה תדהמה שהם יכולים להיות ילדים רגילים לגמרי...

אני עדיין צעירה כדי להיות בשידוכים, אבל אני מקווה שזה לא יפריע לי. כלומר, אם הבחור לא רוצה אותי כי ההורים שלי גרושים, למה שאני ארצה אותו??!!

• אולי אני אפילו אעדיף להתחתן עם מעשהו שההורים שלו גרושים... נחיה ונראה

היא הלכה לשאול ציוד מגמ"ח לכלות בשכונה, ממישהי שמכירה אותה קצת.

בעלת הגמ"ח שאלה בשביל מי הציוד, מי מתחתנת, ואאמ שלי ענתה "אני מתחתנת!"

התגובה שלה היתה כל כך אינסטינקטינבית שבעיקר הצחיקה אותנו: "אבל הבנות שלך כל כך בסדר!"

 

ואני מאוד אוהבת את הגישה שלך, גם אני הייתי כך כשחיפשתי את בעלי: מי שלא מתאים לו, כנראה הוא לא מתאים לי. מה שכן, גם בלי קשר לגירושין או לא, לא תמיד צריך להפיל את כל הפצצות על ההתחלה כדי לא להבהיל (לכל אחד מאיתנו יש בטוח עוד נושאים מורכבים בחיים חוץ מהנושא הזה), צריך לתת לו לראות את המכלול לאט לאט. אז התחלתי בזה, כי לדעתי זה הכי פשוט דווקא ומוחלט: אם זה מפריע לך אז לא צריך. אחר כך נכנסים לפרטים עם הזמן וההיכרות...

אגב, אחר כך החלתי את אותה גישה גם על חיפוש עבודה: אסור למקום עבודה להפלות אותי על סמך זה שאני אמא, אבל אם תפסתי מישהו באפליה האם אני באמת רוצה ללכת לעבוד במקום כזה שעוד בשלב הראיונות מתייחס אליי ככה? הרי גם במהלך העבודה הם יתייחסו ככה ואף יותר גרוע, אז כבר עדיף לי לא לעבוד שם. כמובן שאחרי שמחפשים עבודה הרבה זמן זה מתסכל, אבל לטווח הארוך זה כנראה עדיף.

אבא: אני לא לוקח מפתח. אם אתה הולך לישון תשאיר לי מפתח בחוץ.
😁😅🤦‍♂️

גם אם בנסיבות לא משהו...

 

קראתי מה שכתבת, איזה מצב נאחס בהחלט, וממש מבאסים שככה הם עשו.

אבל תני לי להגיד לך משהו אישי: במשפחה שלי יש כמה אנשים שלא מדברים ביניהם. זה משהו של שנים, עשורים, ואני כמעט היחידה שמדברת עם שני הצדדים אז תופסת את כל האש והרטינות של כל אחד על השני.

מה שלמדתי מזה זה שלהגיד שזה היה באחריותו וככה למשוך את זה זה הכי קל, הרבה יותר קל מאשר להרים טלפון ולשבור את זה, ובאמת שמגיע לך לכעוס עליהם אבל בסוף תחשבי על זה - את כועסת עליהם כי לא שמרו איתך על קשר ולא היו איתך ברגעים חשובים בחייך, את באמת רוצה להיות עכשיו זו שמוסיפה עוד אבן לחומה הזו ביניכם בכך שתפספסי אירוע גדול כזה בחייו?

קחי זאת כהזדמנות, פתח ביניכם שאת יכולה עכשיו לבחור אם להגדיל או לסתום. במשפחה שלי האנשים האלה כבר פספסו חתונות, בריתות, לידות, נקודות ציון חשובות בחיים...זה פער שקשה לסגור, אצלך זה עוד אפשרי. ואת תהיי בנאדם גדול שעושה את זה! גם אם עוד יהיה בך כעס, זה בסדר לא לכבות את הרגש בבת אחת, זה אנושי ומובן. אולי עם הזמן אפילו תוכלי לפתוח את זה מולם ולדבר על זה בדיעבד ולהבין קצת מה היה שם, אבל בינתיים, אני מציעה, לכי ותשמחי איתם. הם אחים שלך

 

ועוד דבר - יש לי אחים חורגים שאני בקשר חלקי איתם, ואחותי למשל בקשר הרבה יותר קרוב אליהם, זה עניין של תחזוקה ושל רצון. אבל בהחלט ייתכן שהקשר שלנו לא מאוזן, שמה שאני מרגישה אליהם זה לא כמו שהם מרגישים אליי (חלק גדולים ממני בעשור וחלק קטנים ממני בחצי עשור, ואנחנו בשלבים שונים בחיים אז הגיוני שמתייחסים לזה אחרת). 

פתרת לי הרבה דברים🥰

וגם כשראיתי אותם זה היה אחרי שנתיים שלא ראיתי אותם.
יש פער של מעל 10 שנים בינינו ואמא שלי, גם אם לא במוצהר, מרחיקה בינינו (הילדים של בעלה).

מדי פעם זה נראה לי מוזר אבל לא ככ מפריע לי.

ואני מצטרף ל @ניל"ס, את יכולה לבחור אחרת, ואם זה חשוב לך ואת אומרת שהיה לכם טוב אז אפילו כדאי לך לגשר על הפער.

אחרת זה עוד יותר מוזר...

זה מוזר ממש

אבל היא נותנת תחושה טובה, אז זה...

בטח בהתחלה זה מאולץ, אבל זו הזדמנות לקשר ביניכן (גם אם נראה לך מיותר ליצור איתה קשר וחיבור, שווה לנסות). מקווה שיהיה לך טוב!

ליל הסדר זה אחד המבאסים כשאתה לא נשוי וזה יוצא על שנה שכל אחד הולך למקום אחר
למצוא את עצמך אצל דודים או אצל ההורים של גיסך מרגיש תקוע

עשיתי את זה פעם בסוכות...

שונאת להיות נזקקת. ביחוד למקומות שהות

ובהחלט חג שמראה ומעצים את הקושי
נשמע לא קל להיות בין שני בתים בלי מקום בטוח לחג
ובתחושה שאת לא רצויה בשום מקום

מקווה שתהני אצל אחותך
השיח על התאבדות אינו מתאים וכדאי לחשוב על דרך אחרת להביע את במצוקה הגדולה שאת נמצאת בה
אם קשה לך תמצאי מקום לשתף
אפשר גם לפנות לער״ן / חברים מקשיבים

תתחזקי

השינויים מקשים ומכבידים, אין מקום יציב מספיק שנרגיש בו בטוחים.
אני רק רוצה שתדעי, שזו תקופה. והיא חולפת.
ובתקופה הזו כדאילקבל עזרה, אוזן קשבת, מקום חם שיקבל אותך גם עם המורכבות שאת מתמודדת איתה..

וכמובן כמו שברוקולי אמרה, שיח על התאבדות לא מתאים, וכדאי למצוא דרכים אחרות להתמודד עם מציאות החיים.
אני כאן אם תרצי הקשבה וחיבוק.
ואם אנשים זרים מתאימים לך בחג, מוזמנת לדבר איתי ונראה איך אפשר לסייע ❤️

וזה גם לא סיבה להתחיל להסביר לי שאצלך עדיף
כבר סיכמנו משהו. תתחייב בזה פחות.
אני לא יכולה לעזוב אותו לבד

אל תדבר ככה בחיים על אמא!
ואל תגיד לי שאני הבת שלך יותר מאשר הבת של אמא.
כי אני שמעתי אותך צועק על אמא שכבר היה עדיף ולא הייתם מביאים ילדים לעולם,
וזה היית אתה!
אין לך זכות לדרוש בעלות
אני לא חפץ

לא מעניין אותי כלום
תתווכחו מצדי עד שיבוא המשיח. שיבוא כבר

אתם בעיקרון לא בקשר יומיומי
אין לך אפילו את המספר העדכני שלה

המשפט ’’כל המוסיף גורע’’ מוכר לך?
מר מלומד

טריקת דלת.
עכשיו יכאב לך בלב

הגעת עד לפה כדי להרוס לי גם את מקום היחיד שיש לי בעולם לנשום אויר נקי?😢
השתנת.
אני לא אוהבת את זה.
ותעזוב אותי כבר לנפשי, אתה לא ראוי להיות אבא. אתה צודק.

טוב שיש לך מקום לפרוק, מקווה שזה עזר לך. ובהחלט לפעמים זה עדיף מאשר לצעוק אליו את כל הדברים שאת רוצה להגיד, במיוחד שבשעות כעס אנחנו אומרים הרבה דברים שאחר כך אולי נתחרט על חלקם...

אז מה המצב הבוקר?

ילדים לפעמים רואים את המציאות כלכך פשוט


(מזכיר לי שכשאמא שלי סיפרה לאחי הקטן, הוא התחיל לספר לה על כל ההלכות של גירושין שהוא מכיר- איזה קלף כותבים גט וכו')