זה חלק משהו שאדם עושה.
למה שזה ישפיע?
זה משפיע קודם כל על הבנאדם וממילא על מי שסביבו.
אבל זה עניין אישי קודם כל.
לא קשור לזוגיות.
צריך לדעת מה אנחנו צורכים במדיה. חד משמעית.
מישהו דיבר פה על זוגיות אידיאלית ולא שמתי לב?
ופורום יותר קל לקחת בפרופורציות מאשר סרט שכל המטרה שלך זה להתחבר אליו.
כל חברה אנושית מתייחסת בצורה כזו או אחרת לזוגיות.
נראה לי שלא צריך לקחת פה כל עמדה ברצינות. ולהיות באופן ביקורתי כלפי כל עמדה כל שהיא שמוצגת פה.
חלילה זה לא אומר שצריך להיות חסרי רגישות כפלי אנשים אבל בהחלט לא להמנע מלכתוב בגלל שאנחנו אנושיים ויכול להיות שנכתוב טעות דברים לא נכונים וככה גם להתייחס להודעות של אחרים.
והוא ישמיענוכשאני כותב פה משהו זה עובר לבנאדם שקורא דרך השכל.
ביסודו, השכל הוא ביקורתי.
המדיה עוקפת את השכל והיא פונה לאדם דרך החוויה. שזה סופר מסוכן.
בגלל שהחוויה האישית שלי היא דרך הרגש והרגש איננו ביקורתי, הוא פשוט קולט מה שהוא קולט בלי להבחין.
זה הבדל של שמיים וארץ.
אדם שטוען: אני רואה סרט וזה לא משפיע עלי, יכול להיות שתי אפשרויות -
א' - הוא לא מסבין את הסרט והסרט לא מעורר בו משהו - אם כך - למה מראש לראות אותו, נשמע משעמם.
ב' - הוא נהנה מהסרט והסרט נכנס לעולם החוויות האישיות שלו והוא מכחיש את ההשפעה של זה.
מראש חבל שאנשים לוקחים ברצינות את הפורום (אני מאוד רציני בזה).
ובאופן כללי - לא כדאי לחפש 'פתרון קל' בחיים אלא 'פתרון נכון'.
בנאדם רואה פה משהו טוב שיכול לעזור לך? מצויין.
מישהו הצליח להאיר משהו שהיה חדש? נתן לך השראה או תמיכה שהיית צריך? נפלא.
אבל ממש לא לחפש פה 'קרש הצלה',
לכל הפחות, לא לבנות על זה!
ובטח לא לחשוב שבגלל שמישהו כתב פה משהו זה מגיע ממקור נאמן.
אם אדם רושם פה פריקה רצינית דרכו או דרך פצלש הוא מודע לכך שזה פורום של אנשים שלא מכירים אותו והוא לא מכיר אותם. האם זאת סיבה לכתוב בחוסר רגישות או בנחרצות? מה פתאום! אבל זה חלק מהחשבון שצריך לשכלל מי שכותב פה דברים.
אבל אם באמת -
אנשים לא חושבים את מה שכתבתי עכשיו
ולוקחים את הפורום במלוא הרצינות
אני חושב שזה חבל מאוד וזה מעיק ואפשר להמנע מכך.
רגישות איננה קשורה לאמינות.
אפשר להיות רגיש בתגובה לאדם פה, בלי לנסות שייחסו לה אמינות.
הקהילה הפורומית הזאת, עם כל כבודה והתועלת (שלפעמים מאוד מרובה וברוכה) עדיין לא מורגשת לי כקהילה מגובשת שאני יכול להגיד - "אנשים בפורום חושבים X"
זאת חוויה אישית שלי.
אני חווה את זה אחרת ממך.
גם בחיים צריך להזהר מדעת קהל.
בכל הקטע בפיזי ומה שתרבות הצריכה במדיה היום משדרת, לעומת אלטרנטיבה יהודית לנושא.
"מה את מבקשת" של אוריה מבורך.
סרט לא תיעודי לקהל יעד בוגר, אמור לעבור ביקורת של הצופה. ולכן או שהוא יהיה ריאליסטי או שזה יהיה ברור שהוא לא.
לעומת סרט לילדים שכמובן אין קשר בינו לבין המציאות
וסרט תיעודי שכמובן לא היה מה לתעד אם הוא לא היה סיפור יוצא דופן
כמובן השאלה אם מדובר מבחינת בניית מודל או מבחינת השפעה ערכית, אבל סרט תיעודי או סרט לילדים הוא לא פחות משקף את דעות הכותב, ולכן גם מהבחינה הזאת לא מרוויחים כלום.
אבל בכל מקרה דעתי הי שזה לא משנה, כי יש לנו מספיק מקורות השפעה אחרים, ואתה אף פעם לא יכול לדעת איך משהו ישפיע - אולי מישהו עם חסר בבטחון עצמי יראה סרט הוליוודי שמעודד לקחת יוזמה ויצליח להתנהל נכון? השאלה תמיד מה האיזון הנכון, איפה אתה נמצא, ולאיזה צד כדאי לך "להשתפר"
כאילו מצד אחד להשקיע הון בתעשיית הסרטים, לעודד צפיה, לעודד "תרבות" של קולנוע כאילו מי יישמע זה איזה ערך קדוש
ומנגד המשכילים חוקרים איך זה משפיע על זוגיות וחיי משפחה, וואלה באופן מפתיע מגלים שזה מזיק.
כאילו זה מצחיק, ברור שזה משפיע לרעה על תפיסת זוגיות ובחירת בן זוג.
אבל ימשיכו להוכיח כמה שזה מזיק ומנגד ימשיכו לעודד צריכה של סרטים "בידור, פנאי, תרבות" כערך עליון!
אם את קוראת על זוגיות טובה ושואפת לעשות משהו דומה לזה
או שזה עוזר לך לחוות מחדש קשר טוב שהיה לך, ומשחרר משהו בנפש
או שאת מצליחה לזהות - עד כמה שמדובר במציאות נורמלית שמתוארת - מה הן התכונות הנפשיות שמביאות לזה ולחפש אותן
אז זה מצוין וחשוב.
(ולהיפך אם את קוראת על זוגיות רעה, ומבינה ממה להזהר, או מזהה - בזהירות! - תכונות שמביאות לזה)
אם את מתמכרת לחלום, ומחליטה להתחתן עם הארי פוטר כי הוא מה-זה-חמוד ומוכנה לצאת רק עם מישהו שיש לו צלקת על המצח - אז כן, לקחת את זה למקום לא נכון
ולדעתי, המוח האנושי של הקורא הוא לא פחות יצירתי מהמוח האנושי של הכותב/במאי.
ולכן, בדיוק כמו שהבמאי הצליח ליצור סצנה שמראה זוגיות טובה, גם הצופה יכול. ובדיוק כמו שהסופר הצליח לתאר דמות מיוחדת, גם הקוראת יכולה. אז כל המחשבה על "לא נקרא סיפורים על זוגיות טובה כדי שנסתפק במה שיש לנו" היא מגוחכת בעיני. הבעיה היא בהחלטה לחפש משהו לא ריאלי, לחשוב שנמצא מישהו בלי חסרונות, במקום להבין שזוגיות טובה יכולה להיות גם עם מישהו לא מושלם. וזה לא משנה אם ראינו את הדמות בספר, בסרט, במציאות או בדמיון.
לדעתי דווקא סצנות של זוגיות בספרים או סרטים, בגלל הצורך שהסיפור יהיה עם מתח מסוים ושהדמויות יהיו אנשויות, אמינות, ו"עגולות", יכלול גם את החסרונות של הצדדים ואת הכשלונות שלהם, שיוצרים מתח בזוגיות, והספר עוסק ביצירה ובפתרון של המתח הזה.
בסרט הבעיה היא יותר גדולה מספר,
קראתי שהמוח לא ממש יודע להבדיל בין מציאות לדמיון,
לכן כשאנחנו רואים סרט, המוח חושב שהוא באמת רואה את זה במציאות וזה מה שנקלט אצלנו בתת מודע.
ולכן אח"כ בלי לשים לב אנחנו מצפים שגם לנו יהיה משהו כמו שראינו ב"מציאות" כי המוח חושב שראינו שזה קיים.
גם ספר זה לא הכי טוב, אבל פה לפחות המוח יודע שזה כתוב ולא קורה מול עיניו.
האמת,שקצת נמאס לי
אני יוצאת כבר תקופה, בת 22
ודי נמאס לי.
אין לי כח עוד פעם,שניים -שלוש דייטים
ואז זה לא מתאים,
כי החלומות שונים
כי סגנונות התקשורת לא מתאימים
סתם כי זה פשוט היה מוזר.
בסדר, כל קשר מדייק אותי. וזה אמיתי,
אבל נמאס לי לקבל דיוקים, אני פשוט רוצה למצוא את האיש שלי, את הדרך שאני עושה לבד, לעשות עם עוד משהו
נמאס לי לצעוד לבד בדרך, לפעמים אני מרגישה שגם הקב"ה איתי. אבל לא מעבר לזה,
ונמאס לי לשמוע עצות, ביקורת, תנסי לראות את..., מה הבעיה שלך עם..., אני רוצה משהו שיחלום חלום דומה לשלי, שהבית שלנו ילך לאותו מקום, בסדר. יש לי קצת חלומות לא קונבנציונלים, אבל יש לי חלום, ונמאס לי לחלום אותו לבד.
קיצר, אחרי הפריקה והתסכול - איך ממשיכים לשמוע עוד הצעות? לא רוצה לצאת לעוד הפסקה בין דייטים, אבל אין לי כח לעוד קשר שיגמר.
אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.
סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה
ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.
את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.
אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.
הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים
אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.
אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.
בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.
תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה
שאת נאמנה לדרך שלך .
יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.
ועכשיו,
שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.
אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.
רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -
'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.
הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...
וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.
לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...
אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...
ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...
אֲת.
כמה מקום הלימודים במהלך השנים לדעתכם משפיע על האישיות ,רמה התורנית, וההשתייכות החברתית בתוך הציבור כיום?
ואם כן אז האם ראוי לומר לשדכן שאני רוצה להכיר בחורה שלמדה במוסד הספציפי הזה או לפנות לאותו מוסד ולשאול על בוגרות שבאזור הגיל שלי פחות או יותר?
(לא רק מדרשות נכללות כאן אלא גם אולפנות)
ובכלל מה מגדיר סגנון של השקפה בציבור שלנו?
(עד גבול מסוים)
אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי
וכמובן המוסד מחזק את העניין
אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.
לק"י
והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.
לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.
אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.
לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה
לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.
גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.
מה שכן-
זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן
(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)
מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'
ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.
אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?
מישהו שמע על זה פעם בהקשר של חתונות? הבנתי שזה אומר כאילו שבתוך קבוצת חברות/חברים כשמתחיל איזה גל של התארסויות אז ה"נותרים" יכולים לקבל החלטות שנובעות מתוך לחץ חברתי ופחד "להישאר מאחור". כלומר, הם עלולים להתארס, גם אם יצאו עם מישהו הרבה זמן, מהסיבות הלא נכונות, אם מישהו שלא בהכרח מתאים להם, רק בגלל שהם לא מסוגלים להשתיק את הסביבה. שמעתי על זה מחברה בשבת בהקשר של איזה מישהי אחרת וזה פשוט טלטל אותי...מה דעתכם? זה באמת קיים ואנשים מצטערים על זה אחר כך?
גם לחיוב וגם לשלילה
רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.
מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית
ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)
ולזכור עבודת המידות.
לא רק בחתונות
בכל נושא
אלגריה,
הרמוניה בגן,
נסיה,
ארץ.
(לחורף)
כמו כן, האם אתם יודעים אם מומלץ או לא לפנות דרך סוכנים כגון מאורסים-מאורסות או אחרים?
אלגריה
נסיה
אבל אלו היו חתונות קיץ
הייתי בחתונת קיץ והיה מאד נחמד
בחורף אני לא יודעת איך זה.
בגלל האיזור, לא מאוד קר שם בחורף .
יש גם מקום בחוץ (כסאות ושולחנות) שכנראה הם מסתמכים עליו כחלק מהאולם
אולי תשאל ממנהל האולם/ אנשים שמכירים מי שהתחתן שם בחורף טלפון של זוגות שיוכלו לתת לך התרשמות מדוייקת יותר .
האולם קטן, 400 - 350 איש.
מעריך את הבדיקה.
נבדוק אם רלוונטי
שלא יהיה אופציה בפנים?
לא תמיד יש גשם בחורף ולא תמיד כה קר
ונבחר באותו יום או יום לפני
בס"ד
היה מאוד יפה, זכור לי כקצת קטן (לפחות ברחבה של הבנות) ואני לא יודעת מה טיב האוכל כי הייתי בחוץ במהלכו בגלל עוצמת המוזיקה והאורות המהבהבים.
כן אציין שמנה שם עלתה די הרבה לפני 7 שנים...
מעניין, המחיר שראיתי לא היה ממש גבוה
אני, חרדי במקור, וכיום, ברוב הדברים נוטה יותר לכיוון הדתי/דתי תורני, דווקא כי בהרבה מובנים הדתיות שלהם נראית לי חזקה, אמתית ואותנטית יותר.
אבל אחד הנושאים המאתגרים, הוא נושא "שמירת הנגיעה", יכול להיות שלחלקכם זה נושא נדוש, אבל אותי מפתיע היחס הרווח ל"שמירת נגיעה", כאילו מדובר באיזו חומרה בסגנון של הקפדה על צאת השבת לפי ר"ת וכיוצא בזה.
הנה דוגמאות:
למיטב הבנתי, נגיעה של חיבה בנידה היא איסור דאורייתא, ואם אני זוכר נכון, לפי המשנ"ב זה יהרג ואל יעבור (יכול להיות שלא זוכר נכון).
אני מפספס פה משהו?
אני לא בא להוכיח, וגם אני בעצמי לא צדיק גדול, אבל עדיין הנושא מאתגר ומעסיק.
אין כאן מבחינתה שום עיקום של האיסור ההלכתי
והיא מתייחסת במלוא הכובד ראש
יחד עם הכרת המציאות
לגבי המגדר שלך
כלל אצבע מבחינתי
שעדיף להשאר מבחינה חברתית אישית נפשית, בקהילה אליה נולדת
האם יש אולפניסטית מבית אל שפדוט תוכיח אותי טועה לגבי הכת הזו
לפני דייט ראשון, כשהעניינים נהיים רציניים, וגם לפני רגעים גורליים אחרים בחיים
אני ממש בלחץ, לא חרדה, אלא מתח חזק מכובד ההחלטות, מהסיכונים והסיכויים.
והלחץ הזה משפיע על כל הגוף.
בעיקר כאבי בטן. חוסר תאבון רוב הזמן, אבל עדיין יש מידי פעם תחושת רעב שמכריחה אותי לאכול קצת ואז הבטן עוד יותר מתבלגנת.
תחושה של מתח פיזי ומופשט במרכז הגוף ולפעמים גם בידיים וברגליים.
קשה להרדם ממחשבות ומתח פנימי.
אני אוכלת פחות מהרגיל, מרגישה לא בטוב, וקשה לי מאוד להתרכז ברמה שזה פוגע לי בלימודים.
מה עושים עם זה? זה מוכר? יש דרכים להרגיע את הגוף?
בדרך כלל אני בן אדם מאוד הגיוני, בשליטה, אבל הגוף ככה מגיב ללחץ בלי לשאול אותי
