הליכה מהירה. לב דופק. תנשמי נו. תנשמי. תקתקתק. זה לא מפסיק.

 איש וכלב עוברים ברחוב.רחוב שקט,חושך. גשם יורד בטיפות עדינות וקטנות שמדגדגות את האף.

משפילה מבט. לרוץ. לברוח. זה זמן להעלם מפה. הויסה למעיין.

***

קשה לחיות בידיעה שאתה לא אתה. קשה לחיות עם מחשבות שהופכות אותך כל לילה מחדש. 

אנאל חושבת עם דמעות בלב.רק בלב כי..כי,העיניים שלה לא ממש עובדות. היא כמעט חשבה כבר ללכת לרופא שיבדוק, אולי משו באמת לא תקין אצלה.

לפני כמה ימים אבא ואמא נכנסו לחדר שלה והתחילו לדבר איתה, ואנאל שותקת. שותקת שותקת. וצורחת מבפנים. ומתה לבכות. וגם אחרי שהם הלכו..היא לא מצליחה.

***

אנאל ילדה ביישנית. כל כך ביישנית, עד שאין לה אפילו חברה אחת שיודעת עליה משו, שהוא באמת מהלב שלה.

היא רוצה..היא באמת מנסה להסביר. אבל כלום. ואף אחד לא מבין למה היא מתכוונת. המילים יוצאות לה מבולבלות כאלה, ובשקט בשקט, עד שהם מתייאשים, והולכים להם לשחק ג'נגל ספיד או משו. ואנאל..היא רק הולכת בשתיקה לקיר שמאחורי הבית ספר. הקיר שלה. הקיר הכואב שלה. ושופכת שם כלום כמים. כותבת על קיר מילים לא שלה, ומחשבות לא שלה, ובסודי סודות, מתחננת לבכות דמעות. דמעות לא שלה.

ועכשיו, עכשיו הלב שלה רדום כבר איזה חודשיים. מתקשרים,כן, והיא עונה, מנימוס כן. ומדברת קצת ושותקת הרבה ובסוף הם מנתקים. והלב לא אומר לה כלום. הוא אפילו לא צועק לה כבר,שדי. שדייי. ***

אתמול המורה התקשרה שוב. אמא כבר כועסת. אבא כועס מאוד. היא לא לומדת. לא לומדת. איך אפשר ללמוד עם לב ריק? איך אפשר ללמוד, שאתה עסוק בנסיונות נואשים ללמד את הלב שלך דמעות. ללמד את הלב שלך לצעוק ולכאוב ולהרגיש ולחיות ולהיות. להיות. איך אפשר ללמוד שאתה מנסה להיפתח, שאתה מנסה לחייך ולצחוק ולדבר עם כולם ולענות בכנות, שרע לה בלב. רע כל כך, עד כדי שיום אחד, לבד לבד בשקט בשקט היא הלכה לגג של סעדה, ההוא הגבוה בקצה של הכפר ורצתה לקפוץ. אבל לא היה לה אומץ. זה מה שהיא מספרת לעצמה, ובפנים בפנים בלב, יש איזה משו קטן שצועק לה, שעוד יש לה סיכוי. אבל את זה היא לא מגלה. אפילו לא לעצמה. ואף אחד אפילו לא ידע על כל זה. רק היא. לבד.

וכן, הלבד הזה טוב לה. טוב לה. כשהיא נכנסת לכיתה וכולם מתחילות לדבר איתה, היא רוצה רק לברוח משם. לברוח למאחורי הקיר ולדפוק תראש מליון פעם. זה מוזר כי, כל כך אוהבים אותה שם בכיתה. ילדה שקטה, ביישנית, שלא עשתה שום דבר רע לאף אחד. שלא עבר עליה כלום בחיים. שיש לה אבא ואמא חמודים והכל סבבה. אבל איך אפשר להרגיש אהוב באמת, שאתה יודע שהם אוהבים מישהו שהוא לא הוא?

ואולי היא סתם משקרת שוב. ואולי הלבד הזה, לא באמת טוב לה. מי יודע. אפילו היא כבר לא יודעת כלום.

וכן, בסתר ליבה היא נמשכת לטריפ. לעולם של המתחת. עולם משוגע שכזה. שרוקדים ושותים ומחייכים ובוכים וצוחקים וצועקים ושמחים בכאילו, לשניה כזאת, 

שניה של מעבר. מעבר לזמן. מעבר לעולם. וכן, היא יודעת שזה שקר, אמרו לה כבר, אבל..אבל. וכאן זה נתקע.

היא אוהבת ליסוע לירושלים, לשבת ברחוב שם, מתחת, ליד פחי זבל וחתולות רחוב מסריחות ולהסתכל. ולהסתכל ולטרוף את העולם הזה בעיניים רעבות.

רעבות לנגיעה, רעבות לאהבה. צמאות לחיבוק. רעבות להתפרק, להתפרע ולצחוק ולעשות מליון חורים ולפתוח קצת את הגולף בחולצה ולשתות עד שתאבד את עצמה כבר כי נמאס.רעבות לגינס יפה חתיכי כזה, בלי חצאית שמטאטא את הרצפה.רעבות ל,ו..השפתיים רועדות כשהיא אפילו רק חושבת על זה.ר..ר.רעבות למישו שישב וישתוק איתה. ולא יימאס לו. ובסוף, ככה הוא יוציא ממנה גם את המילים שלה. המילים האבודות שלה.

רעבות למישו שישב איתה על הים ויקח את הצמה שלה ויפתח אותה ויפזר את התלתלים שלה לכל הכיוונים. ויחייך ויצחק עליה ויחבק אותה שוב, ויסתכל לה בעיניים וילחש לה באוזן, ש,את הכי יפה בעולם. וההוא שם למעלה, קרוע עליך לגמרי. ושגם אני קרוע עליך. מישו שייתן לה אומץ, הוי, ושלא יעזוב. אף פעם.מישו שיחדיר לה, שהאהבה נמאת עמוק עמוק בלב. שיחדיר לה שבברסלב בוער אש. שיש אש כזאתי, כמו שהיא מחפשת. רעבות למישו שתמיד יבין אותה. אפילו שכבר היא לא מבינה את עצמה.

מישו שרק יתן לה הרגשה טובה. שיאהב אותה באמת. מהבפנים הבפנים של הלב. מישו שיהיה רק שלה. מישו--

וכל המחשבות האלה. אסור לדבר עליהם. והיא רק יושבת וחושבת בירושלים ליד פחי זבל וחתולות מסריחות, את כל המחשבות האלה. שאסור לה לחשוב.

וניסו, ניסו הכל. אבא ואמא כל יומיים בערך אומרים לה, את יודעת שאנחנו כאן בשבילך תמיד ואנחנו רוצים הכי בעולם לשמוע אותך. וניסו לשלוח אותה לכל מיני אנשים שונים ומשונים שיוציאו את זה ממנה כבר. את מה שיוציאו אלוהים את מה? אין שם כלום. אין מה להוציא לא הבנתם?! אני בסדר. בסדר. הכי בסדר שיש. אבל לא יותר מזה.

ואין שם כלום שאני יכולה לספר ולחדש לכם אוקי?! תבינו וזהו. ותפסיקו כבר לחפור אוך.

היה פעם מלאכית אחת שחייכה אליה כשהייתה בים עם עצמה, ועם אבא שלמעלה שלה. האבא הזה, שמרגיש לה שכמה שבפנים היא בוגדת בו, ונורא לחשוב עד כמה, מרגיש לה שהוא איתה. אבל כל הזמן ממש. ושהוא תמיד בצד שלה גם שמרגיש שכולם לא. ואפילו החברות הטובות שלה. תמיד תמיד הוא נשאר בצד שלה. בורח איתה לכל מקום שהיא בורחת. רץ איתה ברחוב, מת לבכות איתה בגשם ולהיזרק איתה על ספסלים. זה אולי חוצפה, אבל ככה מרגיש לה. אויש עם האבא הטוב הזה. אה כן אז איפה היינו,? במלאכית, המלאכית הזאת חייכה אליה חיוך עצוב, ושאלה אותה,קשה אה? חיבקה אותה חיבוק עצום, והלכה. ככה. בלי לשאול שאלות ולהקשות, למה היא כאן לבד ולהגיד לה שזה מסוכן ובלהבלה. פשוט ככה.

***

אז עכשיו היא יושבת כאן ליד המעיין הזה, לבד,והרוח מעיפה את התלתלים שהיא מחביאה בדרך כלל בתוך הצמה ומוציאה ממנה את הכלום החוצה. והיא נכנסת לבפנים. ויוצאת קפואה ורטובה. והלבד שורף ושורף ומגרד. והגשם יורד חזק חזק ונעים,וכואב.נו,כאב נעים כזה. והיא חברה שלו, של הגשם. וחושך. חושך גמור.

ואנדרנלין מטורף חותך אותה בפנים לכל כיוון. ופתאום,משום מקום, נושרות לה דמעות. היא בודקת מאיפה זה, זה באמת מתוך העיניים?!

זה לא המעיין? וקול שחור כזה צועק לה מבפנים--אנאללל דיי תפסיקי זה יותר מידי, תפסיקי.

וקול אחר צועק לה,דיייי תני לעצמך להיות, אנאלל מותר לך. מותר לך. מותר. מותר.

וזה לא עוזב. ואלפי שירים ומילים ופיסות חיים מתערבבות לה בראש וצועקות מכל צד, והראש כואב וסחרחורת חזקה צועקת לה, והיא מרגישה כאילו מישו בועט בה מתוך הבטן שלה, 

ו,דיייייייייי-------

ונופלת על האדמה.ועכשיו כבר ברור שזה דמעות. אמיתיות. א מ י ת י ו ת. אנאל נוגעת בהם ולא מאמינה. דמעות.דמעות. וולקאם כל כך. התגעגעתי אוי. והדמעות שלה מתערבבות בגשם שיורד ומדגדג לה באף, והכל ביחד. טריפ. טריפ אמיתי,רק בלי הזבל שמסביב.

והיא נרדמת ככה. עם כל המים של המעיין, והגשם, והדמעות הקדושות, והחול של האדמה שנדבק לה לבגדים והתלתלים שמתפזרים ברוח.

שורקת שריקת ניצחון של הקול הטוב, ואלוקים מחבק אותה. כל כך חזק, אוי, עד שהיא אפילו מרגישה את החיבוק שלו, את הליטוף שלו בלחי.

ונרדמת עם חיוך טיפשי ומתוק על הפנים. עם כל האיכסה.

יודעת שהאהבה תנצח.  

(כָּל חֲלוֹם שֶׁהִתְגַּשֵּׁם
הִתְנַפֵּץ בּוֹ בָּרֶגַע אֵל תֹּךְ הַפַּרְצוּף.
וּרְסִיסֵי חֲלוֹמוֹת שָׂרְטוּ אֶת לִבִּי
שֶׁהָיָה מְבַקְּשָׁן בַּלֵּילוֹת.

וְעַתָּהּ מְדַמֵּם הוּא
מְבַקֵּשׁ תְּשׁוּקָה כְּמוֹ אָז.

עֵרָנִי-מִכְּדֵי לַחְלֹם
שָׁבוּר-מִכְּדֵי לְבַקֵּשׁ שְׁלֵמוּת
מִתְגַּעְגֵּעַ-אֵל הַגַּעְגּוּעַ

ספר האהבה והשיגעון.)

הוא בוכה.

והם לא רואים.

הוא נעלם.

הוא בוכה.

והם רואים. 

אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר. 

וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו

אבל הוא הרג את עצמו קודם.

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."

"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל

אל תיגע בי בחיים שלך!!!

צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.

ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.

ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.

הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.

הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.

הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!

ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!

ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.

****

איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.

הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.

...
 

יוצאים לשאוף רוח

השמש שוקעת בים

הים לא מלא

הדגים ניצודים

והים לא ריק

מחשופים כמו פצעים פתוחים

התענוג חריף מדי

וחריף זה לא טעם

העצים עומדים כמו חיילים

60 אלף גיבורים עומדים סביבה

וזה כואב

החרב על הירך

הוא מציע שק כסף

מחפש להתארח

ואין יותר מקום

והנה הכל פרוש לפני

הסטריאוטיפ

והסטיגמה

ההגדרה והכלוב

והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה

לא מבינה למה

מבינה אבל לא רוצה

לשאול

לענות

לחפש

שם השיר איפה אני בכל העסק הזה

שם השיר אין שם

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.