הוא ישב לבדו על הספסל בגינת המשחקים הישנה. היה זה המקום האהוב עליו, תמיד היה פה שקט. כמעט ולא הגיעו לפה אנשים, וכבר שנים שלא שיחקו פה ילדים. לכאן הוא היה בא כדי לחשוב, להתרוקן, לבכות כשהיה כשהרגיש רע. הרוח חרקה בנדנדות האדומות הישנות, שהחלידו מחוסר שימוש. הוא הישג את המעיל לגופו. בשעת בוקר מוקדמת זו, היחידים שהסתובבו בחוץ היו מתעמלים, ומעט אנשים שהכינו קום ללכת לעבודה. לפתע, כמשום מקום הופיע גבר במכנסי עבודה רחבים, חולצה קצרה בצבע שחור ומשקפי שמש. למרות הקור העז ששרר בחוץ האיש לא הראה ולו ברמז קל שהקור והרוח משפיעים עליו. הוא צעד היישר לעבר הספסל עליו ישב טום. טום קם לקראתו להושיט את ידו ללחיצה. הוא לא היה מופתע מבואות וממראהו החיצוני, זה היה האיש לו חיכה. "אין צורך'' אמר האיש. טום שמט את ידו. ''תקבל את המשימה שלך היום בערב. אין צורך להגיב'' אמר, הסתובב, ונעלם משם כשם שהופיע. טום צעד לביתו מהורהר.
בשעה שבע בדיוק ננעץ חץ בעל זנב נוצה כחול עם פתק מחובר אליו בארון המטבח שמאחוריו, מרחק קטנטן מראשו. טום התאבל לרגע על דלת הארון שזה עתה החליף ואז שלף את החץ, פתח את הפתק וקרא.
