בס''ד

זה באמת מאד מבלבל... וכמו @תיתי2 כתבה בתגובה החכמה והמקיפה שלה, לפעמים מרוב מודעות לנושא אפשר לפרש כל הרגשה ירודה רגילה בסך הכל וחולפת - כדיכאון. ומצד שני, אם זה כן דיכאון, חשוב לתפוס את זה כמה שיותר מוקדם ולא להזניח... הקטע הוא שזה לא משהו שניתן לבדוק עם בדיקת דם פשוטה, כמו משהו גופני.

לפני כמה חודשים כתבתי שתי תגובות למישהי ששאלה את עצמה שאלה דומה. אני מקווה שזה יוכל לעזור גם לך:

זאת התגובה

וזה ההמשך שלה

לגבי השאלה ''איפה אפשר לבדוק את זה?'', אני חושבת על כמה כיוונים אפשריים:

- ארגון ניצ''ה (בעיקר לאור העובדה שאת עדיין אחרי לידה בסך הכל)

- היום, בעקבות הקורונה, קופות החולים מספקות ייעוץ פסיכולוגי חינמי (מדובר בכמה שיחות, אני זוכרת משהו כמו 5)

- התייעצות עם רופאת המשפחה, אם יש לך אחת כזאת שאת אוהבת וסומכת על שיקול דעתה, גם בנושא הזה

- פנייה ישירה לפסיכולוגית פרטית

- מסלול של בדיקה עצמית: לסגל לעצמך כמה שינויים ולבדוק אם זה משפיע עלייך לטובה ופותר את העניין. זה משהו ששווה לנסות כל עוד את לא מרגישה במקום מסוכן (לצורך העניין אם הרגשות שלך ממש קשים, או אם את עם מחשבות אובדניות וכאלה נשמע שכדאי לפנות לגורם מקצועי טוב בהקדם).

בכל מקרה, הייתי רוצה להגיד (או להזכיר) לך משהו:

המשאב הכי יקר שיש לך בכל העולם, זו את עצמך!

כמה פשוט, אבל זה משהו שאנחנו נוטות לשכוח יותר מדי פעמים.

אנחנו עמוסות בטירוף ובין כל המחויבויות האמתיות (והמדומות) של החיים, אנחנו שוכחות ש''אני'' זה גם משאב.

''אנייי88'' היא משאב!

וכמו כל משאב, הוא לא אינסופי, אלא מוגבל.

בדיוק כמו הכסף בחשבון הבנק שלכם או הזמן שעומד לרשותכם.

זה המשאב הכי-הכי-הכי יקר שלך כי ממנו תלוי כמעט כל השאר.

כל עוד את ''קיימת'' (במלוא מובן המילה), יש לך אפשרות לסדר המון המון דברים בחיים שלך ושלכם.

ולהפך, ברגע שמשהו בך נפגע חלילה (גופנית או נפשית), זה משפיע לרעה על הכל בערך.

איך שאני קוראת אותך, את במקום שהמשאב ''אנייי88'' מאותת שהוא עובר לכתום-אדום.

תראי, זאת תקופה שהמון אנשים (כולנו?) איכשהו בקצה. זאת הייתה (ועודנה) שנה לא פשוטה בהרבה מאד היבטים. הסגרים. ההרגלים שהפכו ללא רלוונטיים. המרחק מהקרובים לנו. החששות. ברמה הבריאותית. ברמה הכלכלית. השהייה הממושכת של כל בני המשפחה יחד, כשזה דבר שלא הורגלנו לו לפני זה. אי הוודאות, כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן... יהיה בידוד? תהיו הקלות? תהיו החמרות? יסגרו את בתי הספר? יתפתחו? ואת - את עוד ילדת בתוך כל זה!!! לידת קורונה!

בנוסף לכל זה, את עובדת במשרה מלאה!, יש לך בית לנהל, זוגיות להשקיע בה, טיפול בילדייך, וכל זה כשיש לך תינוקת ברקע (אגב היא ישנה בלילות? כלומר: את ישנה בלילות?). ובטח עוד כל מיני דברים נוספים שלא כתבת כאן.

כל זה יוצר המון-המון-המון עומס על המערכת הפנימית. וכשיש יותר מדי עומס, לפעמים 'המכונה' מסרבת להמשיך להתקדם. כנראה על מנת לשמור עלינו, כי היא מבינה שאם נמשיך ככה בכל הכוח - בסוף אנחנו עלולים למצוא את עצמינו עם מנוע שרוף. המכונה נעצרת עד שהיא מקבלת את המנוחה לה היא זקוקה. או את הדלק לה היא זקוקה. או גם וגם. (מנוחה ודלק יכולים להיות: זמנים לעצמך, יותר שעות שינה, אוכל יותר מזין, דברים שעושים לך כיף, התאווררות וכו').

זה דומה לפלאפון שהסוללה שלו כל-כך נמוכה שאפשר לחייג ממנו רק שיחות חירום. יש עדיין תפקוד, אבל הוא מינימלי. 

לפעמים במקרים כאלה קל יותר לתפקד בעבודה מכיוון שזה דורש פחות משאבים מהבית. כמו בשיר 'אלוף העולם':

''אני אלוף העולם בלאהוב
קודם את עצמי, אחר כך בבמה וברחוב
הכי קשה לתת למישהו קרוב''

או במילים אחרות: במצב שהצרכים שלנו לא מסופקים היטב, אנחנו נדאג לעצמינו (לפחות כמה שנצליח). ואז אולי יהיו לנו כוחות להיות כאן בשביל אנשים שאנחנו לא יותר מדי קרובים להם ברמה הרגשית (מקום העבודה, הפורום...). כי באופן פרדוקסלי הרבה פעמים קל יותר להעניק לאנשים רחוקים יותר. וכשזה מגיע סוף סוף לבית, לילדים, לבן הזוג --- הכל כבר נגמר, אין יותר פניות, אין יותר כוחות, הסוללה על סף כיבוי.

במקרה כזה, כשאת במצב כתום-אדום, אני חושבת שחכם לנסות לעשות חשיבת עומק ולהתחיל לבצע שינויים בחיים שלכם. גם כדי שתחזרי להרגיש טוב, וגם כדי שזה לא ידרדר עוד חלילה. 

יתכן ששינויים בחיים שלכם זה דבר שייראה לך או לכם בלתי אפשרי. אנחנו רגילים לחשוב שאין אפשרות לשחק עם חלקי הפאזל של החיים שלנו. עד שהצלחנו להנדס את הדברים כפי שהם היום! אבל מצד שני, כשהמצב הנוכחי כבר לא עובד טוב, זה הזמן לצאת מאזור הנוחות ולהעז לנסות נוסחאות חדשות. לחפש מה הכי מעייף ומתיש אותך ולנסות למצוא לזה פתרון. לחפש את מה שהכי מטעין ומשמח אותך ולמצוא דרך שתקבלי את זה באופן תדיר מאד. לעשות השתדלות, להתחיל להזיז כמה דברים בעצמינו, ובמקביל לבקש מהקב''ה שהוא כבר יעזור לנו לסדר את השאר. יש לו מיליון כלים ברשותו, והוא באמת יכול לסדר הכל-הכל. 

אני מקווה שתמצאי את כל התשובות לשאלות שלך ובעיקר שתרגישי טוב בקרוב מאד!!!!! בהצלחה!!! ❤❤❤

נב: יש לי הסתייגות קלה לדברים של @תיתי2 ❤. ממה שאני מכירה לא כל דיכאון מחייב טיפול משולב של שיחות ותרופות. מקובל להגיד שבהרבה מצבים טיפול משולב כזה הוא אכן הכי יעיל. אבל יש גם מקרים שאפשר להחלים ללא שימוש בתרופות. תלוי בעוצמת הדיכאון, תלוי ביכולת של המתמודדת לנקוט בצעדים חילופיים (כגון פעילות גופנית מאומצת בתדירות גבוהה) וכו'.

בס''ד

לגבי ה-B12 והברזל, מעולה שאת מטפלת / בודקת!!

פעילות גופנית זה דבר שעשוי לעשות לך המון טוב. להוציא אגרסיות, כמו שאת כותבת וגם לשחרר אנדורפינים, שהם הורמונים שבין השאר משפיעים המון על מצב הרוח. זה צעד פשוט ומעולה-מעולה כשחושדים בדיכאון / או סתם מרגישים לא משהו / או כמניעה של מצב רוח לא טוב. מחזקת אותך ממש בזה!

איזה כיף זה הפידבק הזה שקיבלת מהמורה! טפיחה גדולה על השכם!!

בשמחה בשמחה ותצליחי בע''ה!!! שמחה, שלווה ונחת בעזרת ה', וכל שאר הברכות! 💕

בכל מקרה, אם את חושדת בדיכאון, כדאי לך להתייעץ עם איש מקצוע

יש כאלה שאני יודעת בחוץ טוב להם ובבית פחות טוב,

אולי תתחילי לקחת משהו טבעי וזה יעבור לך, תנסי או

את חותם הטבע או טיפות הרב, אולי זה יעבור לך, ואם

זה ממשיך תתייעצי עם מומחית לעיניין,אבל נראה שזה

כבר יעבור לך בעזרת השם.

מתוך נקודת הנחה שלידה לא מתפתחת בשנייה ויולדים (לפחות לא אצלי/ אחיותיי)

אם אני רחוקה (למשל בשבוע 37 נסענו למסלול בים המלח כשאני רוצה ללדת באיכילוב) אז אני קשובה יותר לגוף

ואם יש ציר- נזוז

אבל לי פחות נוח גם בראש גם בפרקטיקה 'לתקוע' את עצמי בבית משבוע מסויים ולהמתין…

אני לפי היסטוריית הלידות הקודמות שלי..

לדוגמא, הכי מוקדם שילדתי היה שבוע 37, אז בלידה האחרונה נערכתי כבר כמה שבועות קודם..

אבל גם לידה ראשונה כנראה יהיה לי רגע מציר ראשון ללידה…

(נכון אתן יכולות להגיד שלא יכלתי לדעת ויש לידןת בזק, מסכימה. עבורי הרגשתי שהמקרה הכי קיצוני לא ככ נורא ולכן העדפתי)

אבל גם לא נמנעתי מנסיעות בגלל הלידה.

יצא לנו לנסוע להורים של בעלי לשבת, ואם היתה מתפתחת לידה, כנראה שהייתי יולדת בבית חולים שקרוב אליהם.

תכננו גם לנסוע לברית בשבוע 38, בסוף ילדתי יום לפני.

אבל לוקחת לכל נסיעה תיק לידה + משערת בית רפואה קרוב אחר .

קרה לי טיולי חול המועד למשל כבר פעמיים ובאמת היה חול המועד שילדתי אבל ב"ה זה בדיוק היה יום שהחלטנו לעשות הפוגה בבית

אבל אם זו לא לידה ראשונה ואת יודעת בערך איזה שבועות את בד"כ יולדת אז לכוון סביב שם

מאיך שאני מכירה את הלידות שלי (2 עד עכשיו בסה"כ חח)

לידה זה דבר ארוך.

ולא רואה סיטואציה שבה אצטרך לטוס דחוף דחוף לבית חולים.

כמובן שהכל יכול להיות, אבל יותר סביר שלידה תתחיל בירידת מים או צירים שאז מבחינתי יש לי בכייף שעתיים שלוש לנסוע ולהגיע לכל בית חולים שאני רוצה.

כן מסייגת שלחמותי אני מפסיקה לנסוע לשבת בערך מהתל"מ

סתם כי לא בא לי להעביר צירים בבית זר.

לא כי אני חוששת שלא אספיק לנסוע לבית חולים שרציתי.

בלידה השניה עשיתי נסיעה בשבוע 39, הלוך חזור ערב אחד והנסיעה פשוט היתה סיוט

לשבת למעלה משעה עם הבטן, ככה שזה לא רק העניין של המרחק מהבית חולים, זה פשוט לא נוח נסיעות ארוכות

באזור שבוע 16.

לילדים יותר קטנים.

את יכולה לספר מתי שאת רוצה

אפשר גם לספר קודם רק לגידולים, ועם הקטנים לחכות.

קחי בחשבון שאם רואים, הגדולים יכולים להבין לבד, או לשמוע מאחרים.

לבת 4 בשבוע 12 כי רציתי שהיא תשמור על הבטן אבל הקפדתי לציין שזה עובר ושלא כל עובר הופך לתינוק

בשלושת ההיריונות האחרונים, כלומר מגיל 11 ומעלה. אבל ידעתי שהיא תדע לשמור את זה בסוד.

לגדולים שאחר כך סיפרתי כשסיפרנו לאחים שלי (בשבוע 15 או 16), בערך בגילי 12 ומעלה.

ולשאר רק אחרי סקירת מערכות מאוחרת.

שקית עם בייגלה

פירות חתוכים

חלה עם ממרח

אבל מה הכוונה בזה- מחפשת כי לא מספיקים בסוף את התפילה :/

מי לא מספיק?

אצלינו אוכלים ופלים/ עוגיות, כמו בכל בוקר

ואחר כך גם עוגה.

את הסעודה אנחנו אוכלים יחסית מוקדם, סביבות 10:30-11:00.

ביצה קשה ומלפפון. את הלחם עם הממרח אפשר גם לארוז בשקית לאחכ לבית כנסת.

את לוקחת את הילדים לתפילה בבית כנסת?

בני כמה הם?

אצלנו אוכלים קורנפלקס עם חלב, לבנים, פירות וכדו'.

אצלנו התפילה נגמרת מוקדם אז אם הם קמו מאוחר זה יהיה פרוסת עוגה, אם מוקדם יותר אז קורנפלקס עם חלב

ביסגליצינאט דווקא.

תמציות צמחים

עלי השפיע והרגיע מאוד.

אני חושבת שיש גם לילדים

לא ניסיתי

לא עשה לי בכלל עצירות ובעיות..

והיה ממש בסדר!!

העקירה עצמה לא הרגשתי החלק המעצבן זה ההרדמה אבל זה לא הרבה זמן

ואחכ היה רק קצת כואב עבר מהר

בהצלחה!!

הצלחת לאכול אחרי זה? בכל זאת מחר יום שישי 😂

לא זוכרת אם יום או משהו אחר

ומיד אחרי עדיף לאכול יותר דברים רכים זה יוצר קל

אבל לא זכור לי משהו נוראי סביב זה

מבינה אותך, באמת מלחיץ.

את יודעת אם השן בחוץ או כלואה? אם היא בחוץ זה אמור להיות יותר קל.

אצלי העקירה הראשונה הייתה כירורגית קשה, חששתי מאוד, אבל הנוספות היו ממש קלילות יחסית אם זה מעודד אותך

פשוט יש בה כבר חור אז לא מטפלים רק עוקרים

תעדכני

לק"י

שיתנו לנו להחליט מה עדיף לנו.

(אני צריכה לעשות צילום סיטי שיחליטו אם אפשר לעקור את השן בקופת חולים או רק בבית חולים כי היא ליד עצב🫥)

אני עשיתי פנורמי בשביל זה

אם ישלמו להם מספיק כסף

אני למשל לא מתכוונת לעקור את שלי

זה שלא מטפלים בשיני בינה קשור למיקום שלהם שלא מאפשר להגיע עם המכשור באופן יעיל בלי לפגוע בשאר הפה.

לק"י

אז אולי באמת אין איך לטפל ( @124816 ).

אבל טוב לחשוב על אופציה של מצבים שאולי זה יתאפשר.

למה לעקור שן בריאה

כאב לי ממש לראות אותה מונחת ככה על המגש

ולא בציבורי, מניסיון מר של חברה.

לי הייתה שן ממש על העצב וב"ה היה בסדר, עשיתי אצל רופא פרטי בירושלים אם רלוונטי לך

לק"י

יש סיכוי שאלך לפרטי, כי הרופאה בקופה אמרה לי שהתורים בבי"ח ממש ארוכים.

ירושלים לא רלוונטי.

ותודה על התגובה!!

גם לי יש עוד שבועיים ואני דוחה ודוחה

הפחד שלי זה לא מההרדמה או מאחכ אלה מההרגשה של השן שמתנתקת, זה נוראיי (היה לי בעבר) לא כאב אבל הרגשה מזעזעת

תעדכני איך היה שאני ירגע אחרייך...

בהצלחה 🙏

סתם משהו מעניין..

כי אחכ בלידות גז צחוק עשה לי ממש רע

וכן, יש לי חברה שגם מספרת שהגז ציוק בלידה היה לה קשה ממש

אני עקרתי שן עם חור שהיתה בחוץ

יצאתי מהעבודה, עקרתי, חזרתי לעבודה...

בריאות טובה ובקלות בעז"ה 🙏

אחת עם תפרים אחת בלי

זכור לי רק בלילה הראשון אי נעימות שנאלצתי לקחת משכך

אבל עבר ממש בסדר גמור

בהצלחה!

עם רופא ממש נחמד

2 זריקות של הרדמה

קצת משך והיה לי צמרמורת מהרעש הזה של התלישה וזהו

5 דקות בחוץ.

אני עדיין עם הרדמה ולקחתי טיפות של אופטלגין לכל מקרה

תחתונה זה יותר התאוששות ארוכה

(לא היו להם מקום בלסת והם התחילו לדחוק את כל השיניים האחרות)

הגעתי מפוחדת

נערכתי עם כל המשכחי כאבים האפשריים

הודעתי מראש שאני שבוע במיטה

העקירה עברה סבבה אבל שקשקתי מפחד מהרגע שההרדמה תפסיק לעבוד

בפועל- עוד באותו הערב הרגשתי ממש אחלה

חשבו שאני לא נורמלית

אבל מרוב פחד

אמרתי שזה או עכשיו או שאני לא חוזרת..

אני עשיתי לפני איזה 12 שנה 2 ועדיין לא הגעתי ל2 האחרות 🫣 בנתיים הספקתי ללדת את כמה וכמה ילדים אבל לשיניים אני מפחדתתת

גם אני מתתי מפחד

אבל הרופא היה מעולה .

זריקת הרדמה...לא עברה דקה והשם כבר בחוץ...

יום יומיים הרגשה מוזרה .. לא כאבים או משהו

עבר חלק ברוך השם

אבל תלוי אם היא כלואה אז זה יותר מסובך הבנתי

שיהיה בהצלחה !!

לי יש טראומה מעקירת שיני בינה.

עשיתי לפני עשור ובאמצע העקירה כנראה חטפתי תגובה אלרגית לאיזה חומר וכל הפנים שלי התנפחו שאפילו הרופא נבהל חחחח

אני זוכרת זה היה יום שישי והרופא חשש שתיהיה החמרה לקשיי נשימה ופעם ראשונה שרופא התקשר אלי ביום ראשון בכבודו ובעצמו לשאול לשלומי😂

כבר שנה צריכה לעקור.

קובעת תור ולא מגיעה

מפחדת ממש... גם מגעיל כזה, וגם האחרי.

כאבה לך השן בינה? לכן עקרת?

העקירה עצמה מורגשת?

ואיך זה אחרי?

איזה כיף לך שסיימת עם זה.