בס''ד

זה באמת מאד מבלבל... וכמו @תיתי2 כתבה בתגובה החכמה והמקיפה שלה, לפעמים מרוב מודעות לנושא אפשר לפרש כל הרגשה ירודה רגילה בסך הכל וחולפת - כדיכאון. ומצד שני, אם זה כן דיכאון, חשוב לתפוס את זה כמה שיותר מוקדם ולא להזניח... הקטע הוא שזה לא משהו שניתן לבדוק עם בדיקת דם פשוטה, כמו משהו גופני.

לפני כמה חודשים כתבתי שתי תגובות למישהי ששאלה את עצמה שאלה דומה. אני מקווה שזה יוכל לעזור גם לך:

זאת התגובה

וזה ההמשך שלה

לגבי השאלה ''איפה אפשר לבדוק את זה?'', אני חושבת על כמה כיוונים אפשריים:

- ארגון ניצ''ה (בעיקר לאור העובדה שאת עדיין אחרי לידה בסך הכל)

- היום, בעקבות הקורונה, קופות החולים מספקות ייעוץ פסיכולוגי חינמי (מדובר בכמה שיחות, אני זוכרת משהו כמו 5)

- התייעצות עם רופאת המשפחה, אם יש לך אחת כזאת שאת אוהבת וסומכת על שיקול דעתה, גם בנושא הזה

- פנייה ישירה לפסיכולוגית פרטית

- מסלול של בדיקה עצמית: לסגל לעצמך כמה שינויים ולבדוק אם זה משפיע עלייך לטובה ופותר את העניין. זה משהו ששווה לנסות כל עוד את לא מרגישה במקום מסוכן (לצורך העניין אם הרגשות שלך ממש קשים, או אם את עם מחשבות אובדניות וכאלה נשמע שכדאי לפנות לגורם מקצועי טוב בהקדם).

בכל מקרה, הייתי רוצה להגיד (או להזכיר) לך משהו:

המשאב הכי יקר שיש לך בכל העולם, זו את עצמך!

כמה פשוט, אבל זה משהו שאנחנו נוטות לשכוח יותר מדי פעמים.

אנחנו עמוסות בטירוף ובין כל המחויבויות האמתיות (והמדומות) של החיים, אנחנו שוכחות ש''אני'' זה גם משאב.

''אנייי88'' היא משאב!

וכמו כל משאב, הוא לא אינסופי, אלא מוגבל.

בדיוק כמו הכסף בחשבון הבנק שלכם או הזמן שעומד לרשותכם.

זה המשאב הכי-הכי-הכי יקר שלך כי ממנו תלוי כמעט כל השאר.

כל עוד את ''קיימת'' (במלוא מובן המילה), יש לך אפשרות לסדר המון המון דברים בחיים שלך ושלכם.

ולהפך, ברגע שמשהו בך נפגע חלילה (גופנית או נפשית), זה משפיע לרעה על הכל בערך.

איך שאני קוראת אותך, את במקום שהמשאב ''אנייי88'' מאותת שהוא עובר לכתום-אדום.

תראי, זאת תקופה שהמון אנשים (כולנו?) איכשהו בקצה. זאת הייתה (ועודנה) שנה לא פשוטה בהרבה מאד היבטים. הסגרים. ההרגלים שהפכו ללא רלוונטיים. המרחק מהקרובים לנו. החששות. ברמה הבריאותית. ברמה הכלכלית. השהייה הממושכת של כל בני המשפחה יחד, כשזה דבר שלא הורגלנו לו לפני זה. אי הוודאות, כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן... יהיה בידוד? תהיו הקלות? תהיו החמרות? יסגרו את בתי הספר? יתפתחו? ואת - את עוד ילדת בתוך כל זה!!! לידת קורונה!

בנוסף לכל זה, את עובדת במשרה מלאה!, יש לך בית לנהל, זוגיות להשקיע בה, טיפול בילדייך, וכל זה כשיש לך תינוקת ברקע (אגב היא ישנה בלילות? כלומר: את ישנה בלילות?). ובטח עוד כל מיני דברים נוספים שלא כתבת כאן.

כל זה יוצר המון-המון-המון עומס על המערכת הפנימית. וכשיש יותר מדי עומס, לפעמים 'המכונה' מסרבת להמשיך להתקדם. כנראה על מנת לשמור עלינו, כי היא מבינה שאם נמשיך ככה בכל הכוח - בסוף אנחנו עלולים למצוא את עצמינו עם מנוע שרוף. המכונה נעצרת עד שהיא מקבלת את המנוחה לה היא זקוקה. או את הדלק לה היא זקוקה. או גם וגם. (מנוחה ודלק יכולים להיות: זמנים לעצמך, יותר שעות שינה, אוכל יותר מזין, דברים שעושים לך כיף, התאווררות וכו').

זה דומה לפלאפון שהסוללה שלו כל-כך נמוכה שאפשר לחייג ממנו רק שיחות חירום. יש עדיין תפקוד, אבל הוא מינימלי. 

לפעמים במקרים כאלה קל יותר לתפקד בעבודה מכיוון שזה דורש פחות משאבים מהבית. כמו בשיר 'אלוף העולם':

''אני אלוף העולם בלאהוב
קודם את עצמי, אחר כך בבמה וברחוב
הכי קשה לתת למישהו קרוב''

או במילים אחרות: במצב שהצרכים שלנו לא מסופקים היטב, אנחנו נדאג לעצמינו (לפחות כמה שנצליח). ואז אולי יהיו לנו כוחות להיות כאן בשביל אנשים שאנחנו לא יותר מדי קרובים להם ברמה הרגשית (מקום העבודה, הפורום...). כי באופן פרדוקסלי הרבה פעמים קל יותר להעניק לאנשים רחוקים יותר. וכשזה מגיע סוף סוף לבית, לילדים, לבן הזוג --- הכל כבר נגמר, אין יותר פניות, אין יותר כוחות, הסוללה על סף כיבוי.

במקרה כזה, כשאת במצב כתום-אדום, אני חושבת שחכם לנסות לעשות חשיבת עומק ולהתחיל לבצע שינויים בחיים שלכם. גם כדי שתחזרי להרגיש טוב, וגם כדי שזה לא ידרדר עוד חלילה. 

יתכן ששינויים בחיים שלכם זה דבר שייראה לך או לכם בלתי אפשרי. אנחנו רגילים לחשוב שאין אפשרות לשחק עם חלקי הפאזל של החיים שלנו. עד שהצלחנו להנדס את הדברים כפי שהם היום! אבל מצד שני, כשהמצב הנוכחי כבר לא עובד טוב, זה הזמן לצאת מאזור הנוחות ולהעז לנסות נוסחאות חדשות. לחפש מה הכי מעייף ומתיש אותך ולנסות למצוא לזה פתרון. לחפש את מה שהכי מטעין ומשמח אותך ולמצוא דרך שתקבלי את זה באופן תדיר מאד. לעשות השתדלות, להתחיל להזיז כמה דברים בעצמינו, ובמקביל לבקש מהקב''ה שהוא כבר יעזור לנו לסדר את השאר. יש לו מיליון כלים ברשותו, והוא באמת יכול לסדר הכל-הכל. 

אני מקווה שתמצאי את כל התשובות לשאלות שלך ובעיקר שתרגישי טוב בקרוב מאד!!!!! בהצלחה!!! ❤❤❤

נב: יש לי הסתייגות קלה לדברים של @תיתי2 ❤. ממה שאני מכירה לא כל דיכאון מחייב טיפול משולב של שיחות ותרופות. מקובל להגיד שבהרבה מצבים טיפול משולב כזה הוא אכן הכי יעיל. אבל יש גם מקרים שאפשר להחלים ללא שימוש בתרופות. תלוי בעוצמת הדיכאון, תלוי ביכולת של המתמודדת לנקוט בצעדים חילופיים (כגון פעילות גופנית מאומצת בתדירות גבוהה) וכו'.

בס''ד

שבוע טוב יקירתי,

ב''ה שאין מחשבות אובדניות, זה כבר משהו ענק ומרגיע מאד. בספר הוא כותב שהשאלון נכון לאותו היום שאת ממלאה אותו והוא מציע לחזור עליו פעם בשבוע בערך, כי אלו רגשות - וכידוע רגשות משתנים מעת לעת.

מה שאת מתארת, שהדבר הראשון שנפגע זה הזוגיות, זה דבר מאד הגיוני לטעמי. את ממש צודקת כשאת אומרת שלטפל בילדים, במידה רבה, זה עדיין החלק ההישרדותי שלנו. לפעמים גם זה נפגע, אם אנחנו שחוקות מדי. אבל הגיוני שלרוב נקדיש את מעט הכוחות שנותרו לנו קודם לילדים שלנו, ורק אז נתפנה לזוגיות. לא שזה נכון בהכרח (לפעמים כן ולפעמים פחות). אבל זה טבעי בסך הכל. כי הילדים יותר זקוקים לנו ברמת הצרכים המאד בסיסיים שלהם. וגם כי הם לא עושים איתנו חשבון ודי דורשים את שלהם, בין אם נרצה ובין אם לא.

אינטימיות (רגשית וגופנית) מצריכה פניות. מרחב. כוח. אולי לא בתחילת הנישואין, כשהכל עדיין חדש ולא צריך הרבה כדי לרצות להיות בקרבתו של השני (בכל המובנים, שיחות, בילויים משותפים, אישות וכו'). אבל כשהזמן עובר, ובמקביל גם המחוייבויות מתרבות (מספר הילדים שעולה, העול הכלכלי שגם גדל בהתאם הרבה פעמים וכו'), קשה לאינטימיות להתקיים בצורה מספקת בלי שנקדיש לה משאבים - זמן, פניות, מקום, אנרגיה...

מה שאת כותבת, שאת מרגישה בסוף היום שכולם קיבלו, ורק הזוגיות נותרת ללא מענה, זה דבר מאד רווח. מה שכן, את מאד צודקת לראות בזה משהו חסר. זה חסר לשניכם ובצדק. כי בעקרון, זוגיות טובה, זוגיות 'קיימת', זה דבר שמאד מאד ממלא ומשמח. וכשזה לא נמצא לאורך זמן, זה פוגע בכל אחד מאיתנו, במרקם בינינו, ובסופו של דבר גם בבית כולו. 

אז יש כאן סיטואציה קצת מורכבת - מצד אחד כל המשאבים כבר מנוצלים (על-ידי העבודה, הטיפול בבית, הטיפול בילדים, הדברים שהקורונה מנחיתה עלינו וכו'...). ומצד שני את לא מקבלת מספיק מקום לעצמך. וגם הקשר ביניכם לא מקבל מספיק מקום. אבל מאיפה הם יקבלו, אם אין יותר משאבים? רק שתדעי שאני כל-כך מבינה את הסיטואציה הזאת. כל-כך, כל-כך. כל מה שכתבת בתגובה שלך ממש עשה לי צמרמורת כי אנחנו באופן אישי נמצאים בשבועות האחרונים במקום די דומה.

יש לאפרת צור סרטון מדליק בו היא חוזרת על איזושהי תיאוריה מוכרת של מרצה אחד מאוניברסיטה אחת. המרצה מראה אוסף של אבנים בכל מיני גדלים לסטודנטים שלו ושואל אותם האם לדעתכם הכל יכול להיכנס לצנצנת שמונחת על השולחן. לאחר מכן, המרצה מכניס את כל החול לצנצנת. ואז את כל האבנים הקטנות. ואז את כל האבנים הבינוניות. וכשבסוף הוא מגיע לאבנים הגדולות, אין יותר מקום והן לא נכנסות. המרצה מרוקן את הצנצנת ומתחיל למלא אותה, רק בסדר ההפוך: קודם את האבנים הגדולות, ואז את הבינוניות. כשזה התור של האבנים הקטנות, הן משתחלות בין האבנים הגדולות והבינוניות ונופלות פנימה. מגיע התור של החול... נדמה שהצנצנת כבר מלאה עד אפס מקום. המרצה מתחיל לשפוך בכל זאת, לאט לאט. וראו זה הפלא, גרגירי החול מוצאים את דרכם פנימה, ממלאים את הרווחים הקטנטנים שיש בתוך האבנים מכל הגדלים.

זה משל מדהים לחיים. האבנים הגדולות הן הדברים החשובים לנו באמת. גרגירי החול הם הדברים חסרי החשיבות באמת. וביניהם יש דברים בעלי חשיבויות שונות. כשאנחנו מעמיסים את החיים שלנו בגרגירי חול, באבנים קטנות ובינוניות, מתישהו הדברים היקרים באמת נשארים בחוץ. המפתח הוא להכניס לפני הכל את האבנים הגדולות. זה לא תמיד טבעי לנו. במקרים רבים זה לא טבעי לנו בכלל. אבל זה מה ש, בסופו של דבר, הכי משתדלם. כי מה יש לנו באמת, חוץ מעצמינו, האיש שלנו, וילדינו?

אז כמו כל משל, זה רק משל. קל לספר, קשה יותר ליישם. גם לנו קשה למצוא ולבצע את ההתאמות המתאימות בתקופה האחרונה. אבל זה במודעות ומנסים... משדלים וגם מתפללים על זה. כי באמת במאת שזה מה שחשוב בחיים. אנחנו. כל אחד מאיתנו לכוד, והביחד שלנו... ''כי הם חיינו''... 

***

לגבי הסוף... איך המחשבות האלה מוכרות לי!

באופן אישי, עם השנים, למדתי לסמוך על הגוף ועל הנפש שלי. זה לימוד שלם, כי גם אני לגמרי יכולה לשאול את עצמי אם מה שאני מרגישה לגיטימי או תוצאה של פינוק. אבל אחרי שהתנסיתי הרבה מאד פעמים, גיליתי שכמעט בכל מצב הגוף והנפש צודקים. ומתי אני מגלה את זה כל פעם? ברגע שאני חוזרת להרגיש טוב. 

לדוגמה, עכשיו אני חולה, כבר יומיים. קשה לי לתפקד. קשה לי להיות עם הילדים. קשה לי לעמוד וכו'. יש לי כאב כזה בכל חלקי הגוף אבל מצד שני אין לי חום וגם בסולם מ-0 עד 10 עוצמת הכאב היא רק 2-3. אז אולי אני יכולה לדחוף את עצמי יותר? לשטוף כלים? להשכיב את הילדים אני? לפנות את השולחן? ואולי אני סתם מגזימה כשאני מקשיבה לכאב שלי ומתנהגת כמו משהי חולה ואני לא באמת חולה? אבל אני כבר יודעת. אני כבר יודעת שכשאני ארגיש טוב, אני שוב אצליח להסתער על כל המשימות האלה. וכשזה יקרה ויהיה לי קל, אני אקבל בדיעבד תשובה לשאלה שלי. הייתי באמת חולה. זה לא היה פינוק.

או בהריון, כשקשה לי לקלח, וקשה לי ללכת, וקשה לי לנשום, ואני כל הזמן צריכה לנוח, ויש לי בחילות... אני מפונקת? או זה קושי אובייקטיבי? זאת שאלה ששאלתי את עצמי ללא הרף בהריון הראשון, השני והשלישי. אחרי הלידה השלישית, כשחזרתי את עצמי, ביקשתי מבעלי להזכיר לי איך הייתי בהריון ואיך חזרתי לתפקוד מלא אחר-כך. ובהריון הרביעי (בזכות אותה הבקשה מבעלי וגם הרבה מאד בזכות הפורום), כבר פשוט קיבלתי את עצמי עם שלל החולשות שלי ושיננתי לעצמי שזה יעבור עם הלידה בע''ה. ילדתי, התאוששתי קצת, וראיתי שאני שוב מסוגלת! לקלח! ללכת! לנשום רגיל!! לתפקד בלי לרבוץ על הספה! ושאין לי בחילות כלל. קבילתי, עוד פעם - תשובה בדיעבד. זה לא היה פינוק. באמת שלא הרגשתי טוב בזמן ההריון.

ונפשית, אני רואה את זה כשאני יוצאת לזמן אישי. זה משהו שאני עושה מדי יום. שעה אחת לעצמי. יש ימים שאני לגמרי על הקצה. ואז אני יוצאת לזמן אישי וחוזרת 'מתודלקת' . אני שוב יכולה בכיף להצחיק את הילדים כדי להסיח את דעתם ממריבה, יש לי כוח לאמבט את הקטן, לערוך את השולחן, לצחצח לכולם שיניים (גם כשהם לא רוצים), לבשל בערב וכו'. ואז אני שוב מקבלת - בדיעבד - את התשובה לשאלה שלי. באמת הייתי עם סוללה ריקה. עובדה שכשקיבלתי זמן טעינה חזרתי ''חדשה''...

מקווה שכל זה עובד. מתפללת ששתינו נצליח להחזיר אזונים טובים ובריאים לבתים שלנו בקרוב בע''ה. ושתחזרי להרגיש טוב מאד בקרוב!! בהצלחה רבה רבה יקרה ❤❤

בס''ד

לגבי ה-B12 והברזל, מעולה שאת מטפלת / בודקת!!

פעילות גופנית זה דבר שעשוי לעשות לך המון טוב. להוציא אגרסיות, כמו שאת כותבת וגם לשחרר אנדורפינים, שהם הורמונים שבין השאר משפיעים המון על מצב הרוח. זה צעד פשוט ומעולה-מעולה כשחושדים בדיכאון / או סתם מרגישים לא משהו / או כמניעה של מצב רוח לא טוב. מחזקת אותך ממש בזה!

איזה כיף זה הפידבק הזה שקיבלת מהמורה! טפיחה גדולה על השכם!!

בשמחה בשמחה ותצליחי בע''ה!!! שמחה, שלווה ונחת בעזרת ה', וכל שאר הברכות! 💕

בכל מקרה, אם את חושדת בדיכאון, כדאי לך להתייעץ עם איש מקצוע

יש כאלה שאני יודעת בחוץ טוב להם ובבית פחות טוב,

אולי תתחילי לקחת משהו טבעי וזה יעבור לך, תנסי או

את חותם הטבע או טיפות הרב, אולי זה יעבור לך, ואם

זה ממשיך תתייעצי עם מומחית לעיניין,אבל נראה שזה

כבר יעבור לך בעזרת השם.

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).