טוב אז אחרי שאין לי אוזן קשבת ועדיין יושב לי על הלב וחמרות שקצת עבר זמן. אני רוצה לשתף אתכן בסיפור הלידה שלי, מזהירה שזה סיפור לא קל אבל עם סוף טוב
תמיד נולדו לי תינוקות גדולים מאוד ואפילו קיסרי אחד בהיסטורית הלידות... בלישה הזאת גילינו סכרת הריון שעד אז כנראה היתה סמויה. התחלתי להתנזר כמעט לגמרי מסוכר. 2 פרוסות לחם קל בלבד ביום ותפריט מדוקדק ממש. כדי להמחיש את הסבל זכיתי לאכול רק מנגו אחד באיזו שבת שגם 9 שעות אחרי עוד היה סוכר מאןד מאןד גבוה. אז גם על הפירות המשגעים של הקיץ שאני כל כל אוהבת הייתי צריכה לוותר עליהם.. נו בסדר. כל פעם ניחמתי את עצמי שזה מבטיח לי לידה קלה כי איזה עוד ייסורים ישארו אחרי הריון כזה
טוב, קורונה.. כמה שנזהרנו. לא שלחתי את הילדים למוסדות כמה חודשים, אני חושבת מפסח. לא הזמנתי חברים אלינו. לא הלכנו למפגשים של המשפחה. אחרי הקניות בסוםר נכנסים להתקלח ומחטאים את הבית. כי ממש לא רציתי להיות חולה או ללדת חולה השם ישמור.
תחילת חודש שמיני. מתחילים שנת לימודים חדשה, מחליטה לשלוח אותם. כל העולם ואישתו שולח אז גם אני כבר מתחילה להבין שהנזק עולה על התועלת. הילדים משוועים לחיי חברה ואני שולחת. עם מסיכות. אלכוג'ל. אישורי בריאות ומה לא, רק אל תהיו לי חולים!!!
תוך חמישה ימים מקבלת טלפון מהגננת בשעת לילה שהסייעת היתה עם קורונה, נכנסים לבידוד. אבל אל תדאגי היא מרגיעה אותה, רק את והילדה, שאר הילדים יכולים להמשיך מסגרות כרגיל.. אולי בבית אחר, ממש לא אצלי, כולנו נכנסו לבידוד למעט האיש שלי שנדרש לשמור מרחק מכולנו עד שנדע מה קורה, כי מישהו חייב ללכת לסופר ולסידורים, התקשרתי כמה פעמים לקוםה לבדוק איל יכול להיןת שהוא יכול לצאת חופשי כשיש בבית מישהו עם בידוד וזו ילדה קטנה בגן היא וודאי לא יכולה להיות כל כך הרבה זמן בחדר לבד. טוב אלו ההנחיות ומי אני שאתווכח. לפחות כל השאר בבית, שלא להגדיל את הסיכונים לחלות. שיגרת הבידוד היתה נוראית, לחץ על כל אפצ'י, מדדתי לכולם חום פעמיים ביום, מלא מלא אקונומיקה.. הגענו ליום האחרון של הבידוד אני כבר כמה ימים לפני תשיעי. יש לי תור להערכת משקל מאוד מאוד חשודה, כדי לדעצ אם אני מצליחה לשמור על הסכרת הזאת שלא תגדיל את התינוקת. יוצאת לשם וחוזרת מיד הביתה, הכל טוב, בדיקה מעולה.
בבית האיש שלי מספר שמהבוקר אין לו חוש טעם וריח (אחרי שיצאנו מהבידוד!!!) ישר טס להבדק. הוא רק חוזר ואני מתחילה להרגיש כאבי שרירים.. בוכה מלחץ.. רצה להבדק.. מתפללת שאין לי כלום.
תשובה למחרת, שנינו חיוביים. רוצה למות. אין לי חום, הוא מתחיל לפתח חום. אני בסוף הריון קשה קשה קשה ואחרי בידוד בבית, הילדים מרגישים מעולה ב"ה..
טוב, סוחבים. הוא עם תסמינים של חוש ריח וטעם פלוס חום וחולשה.
אני רק כאבי שריריפ פעם אחת וזהו, לא חום ולא כלום.
יומיים לפני תשיעי. פתאום החום שלי עולה, אני מרגישה כאבי שרירים נוראיים ברגליים ובמותן, לוקחת אופטלגין ואקמול, הכאב בלתי נסבל. מפחדת על הבייבי, מתפללת שיעבור כבר הסבל הזה, ככה שעתיים. מתקשרת למוקד אחיות, יחזרו אליי.. בבת אחת הכאבים נעלמו, אין חום אין חולשה ממש רגיל. חוזרת אליי רופאה מבקשת שאלך למיון, אני מסבירה לה שעכשיו כבר 11 בלילה ואני ממש בסדר, חבל על המיון. היא משאירה לי הפניה ומסכמת איתי שעל כל החמרה אני הולכת למיון.
קמה בבוקר, הכל דם. הכל הכל דם, מלא דם. האיש שלי מתפלל בחוץ ואני לא מסוגלת לדבר, לא נושמת מהלחץ. ישר מתקשרת לאמבולנס בוכה בהיסטריה, ממש התקף חרדה לא יוצאות לי המילים, רק אומרת למוקדנית "הכל דם, הריון בסיכון, קורונה, אמבולנס דחוף" היא נשמה טובה מרגיעה אותה שזה קורה שיש דימום בהריון ולא אומר בהכרח מקרה חירום והאמבולנס כבר בדרך והכל יהיה בסדר.
סוג של אורזת תיק, מגיע האמבולנס, הנהג מתעקש לקחת אותי לבית חולים שאני לא מכירה וממה שכן שמעתי עליו דברים לא טובים, בטח בלידות בסיכון שמאוד דוחפים לניתוח. מבקשת רק לא לשם. הוא אומר את חולת קורונה לא יכולה לבחור, זה מה יש.
מגיעה לשם, בודקים אותי, פתיחה 3 הדימום נחלש, לא בטוחים לאן זה זורם, אחרי כמה שעות של בדיקות מובילים אותי לחדר לידה, אין צירים אין כלום, רק דימום ומוניטור לא סדיר. בחדר לידה אני לבד, אסור לאכול כלום, כל כמה שעות נכנסת אחות או רופאה, רואים שכלום לא מתקדם מנסים ללחוץ עליי לניתוח, אני מסרבת וככה חוזר כמעט יומיים. למעט אחות נחמדה שדאגה לי לגביע גבינה לבנה וכוס תה יש לי רק מים וכלום. חזרו כאבי השרירים ובגדול, אני מותשת, לא אוכלת ואין לי כוח פיזית בקושי לקום להתפנות. נכנסת רופאה ואומרת לי "מזל טוב היום נכנסת לתשיעי בואי נקדם לידה מה את אומרת על פקיעת מים?" מה אני אומרת אני אומרת "לא!!! אני חלשה, חולה קורונה, בקושי הכנסתי משהו לפה שלי כבר יומיים! אני לבד!! ולא מתאים לי לידה שתסתבך ואני אמצא את עצמי בניתוח קיסרי אז לא!" היא אומרת "טוב אז רק בדיקה מה הפתיחה".. טוב היא בודקת אותי עם כאבים של החיים, מתעסקת של במשהו ומרגיש לי לא תקין. פתאום היא אומרת "אני חושבת שהיתה לך כבר ירידת מים" אני עונה לה "אני יודעת מה זה ירידת מים ולא היתה לי שום ירידת מים זה כןאבבבבבבב מה שאת עושה תפסיקי זה לא בדיקה!!" היא נבהלה, התרחקה ואמרה לי "טוב אני אחזור עוד חצי שעה לבדיקה חוזרת".. אני קמה להתפנות ורואה כמויות של דם, חוזרת למיטה ורואה פקק שקוף כמו של מזרק רק קצר יותר שלא היה לפני שהיא הגיעה על המיטה!! מבינה שהיא ניסתה לפקוע לי את המים.. מתקשרת לבעלי בוכה ומספרת מה שהיה, הוא היה בהלם. התקשר לבית חולים ואמר להם שלא יעיזו לעשות לי טיפול בניגוד לרצוני, הם כמובן הכחישו אבל אותה רופאה לא נכנסה שוב ל"בדיקה חוזרת"...
אחרי כמה שעות נכנסת רופאה אחרת ואומרת שהלידה לא מתקדמת, שהחדר הזה יקר ומעבירים אותי למחלקת קורונה רגיחה.. אני אמרתי על גופתי
טוב הקטנה שלי בוכה, אשלים את ההמשך אחר כך ב"ה
תמיד נולדו לי תינוקות גדולים מאוד ואפילו קיסרי אחד בהיסטורית הלידות... בלישה הזאת גילינו סכרת הריון שעד אז כנראה היתה סמויה. התחלתי להתנזר כמעט לגמרי מסוכר. 2 פרוסות לחם קל בלבד ביום ותפריט מדוקדק ממש. כדי להמחיש את הסבל זכיתי לאכול רק מנגו אחד באיזו שבת שגם 9 שעות אחרי עוד היה סוכר מאןד מאןד גבוה. אז גם על הפירות המשגעים של הקיץ שאני כל כל אוהבת הייתי צריכה לוותר עליהם.. נו בסדר. כל פעם ניחמתי את עצמי שזה מבטיח לי לידה קלה כי איזה עוד ייסורים ישארו אחרי הריון כזה
טוב, קורונה.. כמה שנזהרנו. לא שלחתי את הילדים למוסדות כמה חודשים, אני חושבת מפסח. לא הזמנתי חברים אלינו. לא הלכנו למפגשים של המשפחה. אחרי הקניות בסוםר נכנסים להתקלח ומחטאים את הבית. כי ממש לא רציתי להיות חולה או ללדת חולה השם ישמור.
תחילת חודש שמיני. מתחילים שנת לימודים חדשה, מחליטה לשלוח אותם. כל העולם ואישתו שולח אז גם אני כבר מתחילה להבין שהנזק עולה על התועלת. הילדים משוועים לחיי חברה ואני שולחת. עם מסיכות. אלכוג'ל. אישורי בריאות ומה לא, רק אל תהיו לי חולים!!!
תוך חמישה ימים מקבלת טלפון מהגננת בשעת לילה שהסייעת היתה עם קורונה, נכנסים לבידוד. אבל אל תדאגי היא מרגיעה אותה, רק את והילדה, שאר הילדים יכולים להמשיך מסגרות כרגיל.. אולי בבית אחר, ממש לא אצלי, כולנו נכנסו לבידוד למעט האיש שלי שנדרש לשמור מרחק מכולנו עד שנדע מה קורה, כי מישהו חייב ללכת לסופר ולסידורים, התקשרתי כמה פעמים לקוםה לבדוק איל יכול להיןת שהוא יכול לצאת חופשי כשיש בבית מישהו עם בידוד וזו ילדה קטנה בגן היא וודאי לא יכולה להיות כל כך הרבה זמן בחדר לבד. טוב אלו ההנחיות ומי אני שאתווכח. לפחות כל השאר בבית, שלא להגדיל את הסיכונים לחלות. שיגרת הבידוד היתה נוראית, לחץ על כל אפצ'י, מדדתי לכולם חום פעמיים ביום, מלא מלא אקונומיקה.. הגענו ליום האחרון של הבידוד אני כבר כמה ימים לפני תשיעי. יש לי תור להערכת משקל מאוד מאוד חשודה, כדי לדעצ אם אני מצליחה לשמור על הסכרת הזאת שלא תגדיל את התינוקת. יוצאת לשם וחוזרת מיד הביתה, הכל טוב, בדיקה מעולה.
בבית האיש שלי מספר שמהבוקר אין לו חוש טעם וריח (אחרי שיצאנו מהבידוד!!!) ישר טס להבדק. הוא רק חוזר ואני מתחילה להרגיש כאבי שרירים.. בוכה מלחץ.. רצה להבדק.. מתפללת שאין לי כלום.
תשובה למחרת, שנינו חיוביים. רוצה למות. אין לי חום, הוא מתחיל לפתח חום. אני בסוף הריון קשה קשה קשה ואחרי בידוד בבית, הילדים מרגישים מעולה ב"ה..
טוב, סוחבים. הוא עם תסמינים של חוש ריח וטעם פלוס חום וחולשה.
אני רק כאבי שריריפ פעם אחת וזהו, לא חום ולא כלום.
יומיים לפני תשיעי. פתאום החום שלי עולה, אני מרגישה כאבי שרירים נוראיים ברגליים ובמותן, לוקחת אופטלגין ואקמול, הכאב בלתי נסבל. מפחדת על הבייבי, מתפללת שיעבור כבר הסבל הזה, ככה שעתיים. מתקשרת למוקד אחיות, יחזרו אליי.. בבת אחת הכאבים נעלמו, אין חום אין חולשה ממש רגיל. חוזרת אליי רופאה מבקשת שאלך למיון, אני מסבירה לה שעכשיו כבר 11 בלילה ואני ממש בסדר, חבל על המיון. היא משאירה לי הפניה ומסכמת איתי שעל כל החמרה אני הולכת למיון.
קמה בבוקר, הכל דם. הכל הכל דם, מלא דם. האיש שלי מתפלל בחוץ ואני לא מסוגלת לדבר, לא נושמת מהלחץ. ישר מתקשרת לאמבולנס בוכה בהיסטריה, ממש התקף חרדה לא יוצאות לי המילים, רק אומרת למוקדנית "הכל דם, הריון בסיכון, קורונה, אמבולנס דחוף" היא נשמה טובה מרגיעה אותה שזה קורה שיש דימום בהריון ולא אומר בהכרח מקרה חירום והאמבולנס כבר בדרך והכל יהיה בסדר.
סוג של אורזת תיק, מגיע האמבולנס, הנהג מתעקש לקחת אותי לבית חולים שאני לא מכירה וממה שכן שמעתי עליו דברים לא טובים, בטח בלידות בסיכון שמאוד דוחפים לניתוח. מבקשת רק לא לשם. הוא אומר את חולת קורונה לא יכולה לבחור, זה מה יש.
מגיעה לשם, בודקים אותי, פתיחה 3 הדימום נחלש, לא בטוחים לאן זה זורם, אחרי כמה שעות של בדיקות מובילים אותי לחדר לידה, אין צירים אין כלום, רק דימום ומוניטור לא סדיר. בחדר לידה אני לבד, אסור לאכול כלום, כל כמה שעות נכנסת אחות או רופאה, רואים שכלום לא מתקדם מנסים ללחוץ עליי לניתוח, אני מסרבת וככה חוזר כמעט יומיים. למעט אחות נחמדה שדאגה לי לגביע גבינה לבנה וכוס תה יש לי רק מים וכלום. חזרו כאבי השרירים ובגדול, אני מותשת, לא אוכלת ואין לי כוח פיזית בקושי לקום להתפנות. נכנסת רופאה ואומרת לי "מזל טוב היום נכנסת לתשיעי בואי נקדם לידה מה את אומרת על פקיעת מים?" מה אני אומרת אני אומרת "לא!!! אני חלשה, חולה קורונה, בקושי הכנסתי משהו לפה שלי כבר יומיים! אני לבד!! ולא מתאים לי לידה שתסתבך ואני אמצא את עצמי בניתוח קיסרי אז לא!" היא אומרת "טוב אז רק בדיקה מה הפתיחה".. טוב היא בודקת אותי עם כאבים של החיים, מתעסקת של במשהו ומרגיש לי לא תקין. פתאום היא אומרת "אני חושבת שהיתה לך כבר ירידת מים" אני עונה לה "אני יודעת מה זה ירידת מים ולא היתה לי שום ירידת מים זה כןאבבבבבבב מה שאת עושה תפסיקי זה לא בדיקה!!" היא נבהלה, התרחקה ואמרה לי "טוב אני אחזור עוד חצי שעה לבדיקה חוזרת".. אני קמה להתפנות ורואה כמויות של דם, חוזרת למיטה ורואה פקק שקוף כמו של מזרק רק קצר יותר שלא היה לפני שהיא הגיעה על המיטה!! מבינה שהיא ניסתה לפקוע לי את המים.. מתקשרת לבעלי בוכה ומספרת מה שהיה, הוא היה בהלם. התקשר לבית חולים ואמר להם שלא יעיזו לעשות לי טיפול בניגוד לרצוני, הם כמובן הכחישו אבל אותה רופאה לא נכנסה שוב ל"בדיקה חוזרת"...
אחרי כמה שעות נכנסת רופאה אחרת ואומרת שהלידה לא מתקדמת, שהחדר הזה יקר ומעבירים אותי למחלקת קורונה רגיחה.. אני אמרתי על גופתי
טוב הקטנה שלי בוכה, אשלים את ההמשך אחר כך ב"ה
