עניתי

דבר ראשון חיבוק גדול גדול וארווווך. 

הדבר שאני עושה כרגע מול המסך זה לנשום עמוק עמוק כאילו להעביר אלייך את הרצון שלי שתנשמי עמוק לרגע גם את...

ממש לקחת נשימה עמוקה ולראות שנייה את הדברים כפי שכתבת אותם.

כרגע הכל נראה מבולבל, סוגר, חונק, וכמו שאמרת - קורע.

מצד אחד - הספקות, הלבטים, המחשבות שלא נותנות מנוח

ומהצד השני - המחשבה שאולי זה כן זה? שאולי אנחנו זה כן לנצח ואז מה עושים ואיך מתקדמים מכאן בעצם?!

מנסה להתייחס לנקודות שהעלית אחת אחת, בתקווה שאולי משהו מהדברים יוכל להעניק לך קצת יותר בהירות:

1. בהחלטה להתחתן כתבת בעיקר את הצד שלא הרגיש בטוח שזה זה, ואת הצד של המשפחה שממש עפה עליו,

וחסר לי כאן עוד צד -את הצד שלך בהיכרות איתו.

מי הכרת שם?

עם איזה גבר עמדת מתחת לחופה?

מה כן אהבת בו אז?

מה כן ראית בו, שבסופו של יום בו בחרת לחיות את חייך למרות הכל?

2. כתבת עליו הרבה דברים טובים גם *בהווה*

כתבת שאת רואה בו *אדם מדהים*

אדם שטוב אלייך ברמות שאת אפילו לא מבינה למה

אדם שהוא גם אבא מהמם

אדם עם סבלנות אינסופית

אדם ירא שמים

אדם משפחתי

כל אלה יחד, וכל אחד מהם לחוד - הם הרבה. הרבה מאוד.

וזה שאת מצליחה לראות את כל הטוב הזה אפילו בתוך החושך הכי שחור והכי קורע שלך - זו כבר מעלה גדולה ונקודת אור גדולה מאוד.

מציעה לשהות אפילו עוד יותר בכל שורה ממה שכתבת.

להגדיל את זה.

להעצים את זה.

קודם כל בעיני עצמך - ממש לפרט לעצמך (את יכולה גם כאן בפורום היקר) - איך זה בא לידי ביטוי שהוא אדם מדהים בעינייך?

איך זה בא לידי ביטוי שהוא אבא מהמם בעינייך?

מה הוא עוד עשה ועושה שגורם לך לומר עליו שהוא אדם ירא שמים? עם סבלנות אינסופית?

מה עוד קיבלת ממנו ואת יכולה להוקיר לו תודה על כך שאמרת שהוא טוב אלייך בעוצמות ענקיות?

ואח"כ בעיניו של בעלך היקר - להתחיל להגדיל ולומר בקול ולהודות על כל הדברים *הטובים* הללו דווקא.

לא לקחת אותם כמובן מאליו.

אלא להיפך, לשים *עליהם* את הזרקור לתקופה של אפילו חודש ולראות איך והאם משהו בתוכך משתנה,

האם הזרקור על כל הטוב שכן קיים בו, ההתרכזות בו, ההודיה העצומה לקב"ה עליו ועל זה,

הפידבקים שתשדרי לו, וגם לעצמך שזה לא פחות חשוב מזה - האם כל אלו יוכלו להשפיע גם על ההרגשה שלך בסופו של דבR?

נשמע ששווה לנסות גם את הכיוון הזה.

3. כאן יש כמה וכמה נקודות שכתבת:

א. "אבל בכל זאת. יש ב"ה הרבה בחורים טובים בעולם. אבל לא כולם מתאימים רק כי הם טובים ומקסימים...."

נכון. אבל מה' אישה לאיש.

בסופו של דבר הכרת אותו

בסופו של דבר ראית בו הרבה טוב

בסופו של דבר בחרת דווקא בו ואיתו עמדת תחת החופה.

אולי יש "יותר", אולי.

ואולי גם לא.

אבל גם אם היה גבר אחר איתו היית עומדת תחת החופה - נקרא לו X -

אולי גם אז המחשבות היו שואלות - אולי יש יותר?

ואז גם עם Y

וZ

אולי יש יותר?

באמת אולי?

אולי פיספסתי משהו הרבה יותר טוב?

אז מה זה אומר בעצם?

האם אני צריכה לעבור ולהכיר את כל גברי ישראל היהודים הפנויים?

האם יש לדבר סוף בכלל?

או אולי אם משהו טוב לי ואני נכנסת לזה לאחר מחשבה וישוב הדעת ובחירה שלמה - אולי זה זה רק כי זו הבחירה שלי?

אולי אהבה היא הרבה מעבר להתאהבות או פרפרים, אולי אהבה אמיתית, כזו שנשארת לנצח, היא בעצם בחירה? החלטה יום יום שבגבר הזה אני בוחרת ואותו אני רוצה?

אולי האהבה היא גם מקום של שייכות, שאני שייכת לו והוא שייך לי, כמו ילדים ששייכים אלינו ולא משנה עד כמה אתגרים אנחנו עוברים איתם ו"בגללם"?

אולי נקודת המוצא שאומרת - אני ואתה זה לנצח, ואם קשה - אז קשה אצל כולם, מי יותר ומי פחות, מי בדבר הזה ומי בדבר הזה, הרי הקשיים הם *חלק בלתי נםרד* מהחיים בכלל ומהזוגיות בפרט - אבל אם אנחנו *יחד* מול הקשיים והאתגרים ולא "אני מולך ואני נגדך" - אז הכל נראה אחרת?

אולי נקודת המוצא שאומרת "אני ואתה זה רק אם הכל מסתדר ומתאים וטוב ולא קשה ואם לא - אז אולי לא מתאימים" - היא היא עצמה שמה לעצמנו מקלות בגלגלים?

כי אז כל התנהגות לא משהו שיש לשני, כל מבט לא במקום, כל ריב, כל רגש כועס - כאילו נותן לנו "הוכחות" ו"קבלות" ש:"הנה! זה לא זה! ידעתי!" וזו בעצם מחשבה שמנציחה את עצמה אולי כמו בבחינת "נבואה המגשימה את עצמה..."?

הרבה שאלות יש כאן.

והרבה בירורים.

ובהחלט הייתי מציעה לשים סימן שאלה על הדברים ולא רק סימן קריאה.

לחשוב באמת ובכנות עם עצמנו ולבחון את הדברים בנחת ולעומק.

ב. לגבי מה שכתבת:
"איתו יש משהו שחסר. רציתי מישהו שיגרום לי לרצות להיות אדם טוב יותר, יצאתי עם אחד כזה שגרם לי להרגיש ככה (והוא לא התאים לי בכלל מסיבות אחרות). אבל מאז שהתחתנתי נהייתי אדם גרוע יותר. אני מרגישה שאין לי מוטיבציה להתקדם ולהיות גרסה טובה יותר של עצמי."

כאן אני חושבת שכדאי לעשות הפרדה -

הפרדה בין *את עצמך* והעולם הפנימי האישי שלך

לבין הזוגיות והקשר לבעלך ובעלך עצמו.

אני חושבת שנכון שכל אחד מבני הזוג יתפתח ויחיה את הגירסה הטובה ביותר של עצמו *בלי קשר וללא תלות בבן/בת זוגו*

אם את מרגישה שאת אדם גרוע יותר מאז החתונה,

יכול מאוד להיות שגם הנקודה הזו גורמת *לך* להרגיש רע *עם עצמך* ואז הזוגיות עם בעלך ובעלך עצמו הם כמו מראה לתסכול שלך מעצמך בכלל.

אם את רוצה להיות גירסה יותר טובה של עצמך - את יכולה!

ובכוחותייך שלך!

יש בך המון המון המון כוח ויכולת ואם יש מישהי שיכולה לגרום לעצמה להיות טובה יותר - זו את ורק את יקרה!!!

מדוע את מרגישה גרועה?

מה עשית שגרם לך להרגיש ככה?

איך לדעתך אפשר לשנות את זה?

מה צריך לקרות, או מה את צריכה לעשות כדי להיות טובה יותר?

תתחילי.

במשהו אחד. קטן.

תתחילי במשהו שדרכו תרגישי טובה יותר. כי זו מי שאת *באמת* ושום קשר או שום דבר אחר לא יכול לכסות את זה. זה שם. קיים. תמיד. ובכוחף להוציאו מן הכוח אל הפועל!

ברגע שתרגישי טוב עם עצמך,שתאהבי את עצמך ותעריכי את עצמך, אז כמה קלישאתי שזה נשמע - זו האמת - תוכלי להביא גם לזוגיות את עצמך יותר בטוחה ויותר אוהבת.

כי זוגיות טובה מורכבת משני יחידים ששמחים ומרוצים וטוב להם עם עצמם.

זוגיות טובה מורכבת משני יחידים שלכל אחד מהם יש את העולם העשיר והפנימי שלו, ואת הטוב הזה הם מביאים לביחד שלהם.

וכאשר אחד מהיחידים הללו לא מרגיש טוב, או כאוב, או טרוד, או מתוסכל, או כועס, או חולה או לא טוב לו עם עצמו - הוא יביא גם פחות מעצמו לזוגיות ממילא...

ג. כתבת שהכרת בעבר מישהו שגרם לך להיות יותר טובה.

הייתי מבררת שם *מה* גרם לך להגיע לזה, ולא *מי*, ולחפש גם שם עוד נקודות איך תוכלי להצליח עוד יותר לפעול למען הסעיף הקודם...

ובנוסף מנסה לברר האם יש איפשהו במוח השוואות לאותו בחור או חרטות וכו' שעדיין מלווים אותך,

או אולי איזשהו דמיון שאם היה מישהו אחר כמו ההוא אז___

ואז לראות לעומק וללבן את הנקודה הזו, ולעבוד בעיקר על המקום של ההשוואות.

* (בל"נ אצרף לך בסוף ההודעה משהו שכתבתי על השוואות באשר הן הזוגיות)

4. כתבת שהפער ביניכם שבעלך מעגל פינות ולא אוהב לדבר לעומק מפריע לך.

גם כאן, הייתי מבררת מה בדיוק זה אומר?

איפה הוא מעגל פינות? איך?

מה זה אומר מבחינתך ולפי התפיסה שלך?

וכנ"ל אותן שאלות לעניין העומק- אחרי בירור ופירוט ודוגמאות אפשר להיות יותר חכמים גם כאן.

5. עניין המשיכה והמיניות - זו נקודה מאוד חשובה בקשר כמובן,

אבל לענ"ד היא ראי של כל הזוגיות עצמה והיחסים, וככזו היא צריכה להיות מבוררת לעומק רק *אחרי* שמטפלים בזוגיות כולה, ברגשות, בקירבה, באהבה, בחיבור, באינטימיות הרגשית-נפשית-נשמתית, ומהמקום הזה אפשר גם לעבוד הרבה יותר טוב וחזק גם על האינטימיות הגופנית.

ברור מאליו שאם יש ריחוק נפשי כלשהו זה ישפיע גם על המשיכה והמיניות ולא לטובה...

כאמור, הדרך שאני מאמינה היא קודם כל לדאוג לקירבה זוגית אמיתית ורק אז להמשיך ולהעמיק גם לקירבה גופנית עוד יותר.

וזה אפשרי!

כשמגיעים למקום בנפש שמרגיש בטוח, שמרגיש בבית, שמרגיש בטוב - אפשר לעבוד על החשק המיני, ללמוד איך כן להימשך יותר, איך כן להתקרב יותר גם בפן הגופני ועוד הרבה מאוד דברים שאפשר ללמוד ולהעמיק.

6. הייתי מציעה לברר מה עוד קרה שם במהלך החיים הזוגיים שלכם שגרם לך להרגיש את מה שאת מרגישה?

האם זו "רק" השיגרה ומציאות החיים השוחקת של עבודה, בית, ילדים, מחויבות וכו'

או האם בנוסף לזה הצטברו מטענים שליליים אצלך ואולי גם אצלו?

או איזשהו כעס או ריחוק או פגיעות שנוצרו?

כי אם כן, יש הרבה על מה לעבוד בשני המקרים הללו.

ובשניהם אם תגיעי למקום שפתר את ה"מטען" השלילי גם הלב יוכל להיפתח עד הסוף בצורה רחבה יותר, וכמובן להיפך...

7. לגבי המחשבה להתגרש שכתבת - גם כאן כדאי לברר לעומק גם את המחשבה הזו.

מה היא אומרת.

מה יקרה אם תתגרשי?

מה תרוויחי?

ומה תפסידי?

ומה יקרה אם תישארי איתו?

מה תרוויחי?

ומה תפסידי?

ולזכור שבכל בחירה יש תמיד רווח והפסד - ואת צריכה לשקול הכל מראש ולפרטי פרטים ולבחון איזו בחירה את רוצה, איזה רווחים את חייבת לקבל ואיזה הפסדים את בחיים לא יכולה לקבל, ומהם סדרי העדיפויות שלך.

לצורך הדוגמא,

אם יש לך 2 כיסאות שעל כסא א' את יושבת ברגע שהחלטת להיפרד מבעלך -

אז הפסדת אותו. את כל התכונות הטובות שכתבת למעלה.

את הסבלנות שלו, את היראת שמים שלו, את האבא המדהים, האדם המדהים, הטוב שהוא מרעיף עלייך, האהבה שהוא אוהב אותך וכו'

והרווחת הזדמנויות להכיר מישהו אחר.

האם תכירי?

אולי כן ואולי לא. אף אחד לא יכול לדעת.

האם אם תכירי מישהו אחר יהיה לך מושלם תמיד? לא.

איך אני יודעת? כי כולנו בני אדם.

לכולנו יתרונות וחסרונות.

ואם לא יהיו לו את החסרונות של בלעך - יהיו לו חסרונות אחרים. בודאות.

וגם יתרונות.

ואת צריכה לחשוב האם לא טוב לך עד כדי כך שאת מעדיפה לקחת את הסיכון גם לאבד את כל מה שיש, וגם אולי לא למצוא, או למצוא מישהו עם חסרונות שגם יטריפו אותך? אם התשוןבה היא כן -אז להמשיך לבדוק עוד מהם המחירים.

מה קורה עם הילדים (כתבת שהוא אבא מדהים אז הבנתי שיש ילדים)

עם המשמורותף הסדרי הראייה, השבתות, החגדים,

מה קורה עם הפן הכלכלי, עם עורכי הדין שעולים בממוצע כ-50,000 לצד אם מגיעים לבית משפט,

עם ההוצאות שמכפילות את עצמן כי 2 דירות, 2 משכנתא, 2 גז, מים חשמל, 2 סט בגדים לילדים, 2 מקררים, תנור, ספות וכו' וכו'

ומה קורה עם המשפחה החדשה - עם אותו בחור אותו תכירי (ואולי לא) - האם יהיו לו ילדים גם? איך הם יסתדרו עם ילדייך? איך תהיה אמא שלו ואבא שלו?

איךיהיה הקשר עם סבא וסבתא הוריו של בעלך שתמיד ישארו הסבאסבתא של ילדייך, איך יהיה הקשר עם הגרוש שעדיין ישאר אבי ילדייך?

איך ואיך ואיך... הרבה שאלות.

מהיכרות עם זוגות שבחרו להתגרש אחרי שניסו הכל והחליטו שזה מה שנכון בשבילם - זה הרבה מאוד הפסדים וכאב ראש גם למי שבטוח בזה, אז קל וחומר למי שלא בטוח בזה ואולי יש תקווה וסיכוי להציל...

כמובן שיש מקרים בהם גירושין הם הפתרון הטוב ביותר לכולם, אין על זה עוררין!

אבל השאלה צריכה להיות האם זה המקרה גם כאן - אם כן -אז ללכת על הצעד הזה בסופו של דבר (אישית ממליצה לעשות את הצעד הזה רק אחרי שליבנת והבנת עם עצמך לעומק את הכל הכל הכל) ולעשותו בצורה הכי יפה שאפשר, ובגישור ולא בתי משפט עדי, פי אלף,

ואם זה לא - אז לתת לזה את הזמן. לנסות להציל. לשפר.להעצים.

להקציב למשל תקופה של חצי שנה שבה את משקיעה הכל הכל בזוגיות - בין אם זה להמשיך את הטיפול הזוגי שלכם, בין אם זה עוד עבודה שלך אישית מול עצמך וכל דבר אחר - כי להתגרש תמיד אפשר. אם עכשיו או עוד חצי שנה שתהיה בהירות זה לא מה שישנה...

ואם מעורבים גם ילדים בסיפור וגם חוסר שלמות ובילבול שווה מאוד לקחת את הצ'אנס הזה ולהציל, כי מה כבר אפשר להפסיד? זה לתחום את זה בחצי שנה ולא לנצח...

זה מה שעלה לי בינתיים, אם תרצי להמשיך ולדייק או להרחיב אשמח לעזור במה שאוכל.

שולחת בינתיים כי זה יצא ממש ארוך, ובהמשך שולחת לך עוד כמה דברים שכתבתי שאולי יוכלו גם לעזור קצת (גם על ההשוואות כמו שהבטחתי, וגם עוד על המהות של נישואין בכלל...)

בהצלחה רבה רבה יקרה, בשורות טובות והחלטות טובות ב"ה!  

על החשיבות של אפס השוואות בזוגיות:

בדעה שלי – צריכים להיות אפס השוואות בזוגיות, אפס.

זו לא רק ההשוואה עצמה שעלולה להיות הרסנית,

אולי יותר מכך זה מה שמשתמע ממנה בין השורות - 

1. את/ה לא מספיק טובים/בסדר/מפנקים/משקיעים/חכמים/יפים וכו'

2. אני חושב/ת שX/Y יותר טוב ממך בא' ב' ג'

מה שבן הזוג המושווה חושב ומרגיש לעצמו שמשווים אותו זה בעיקר "אני לא בסדר", "אשתי/בעלי חושבים שאני פחות מ...", "אשתי/בעלי רואים בX מישהו עדיף ממני וקצת חושבים עליו לטובה, ועוד יותר ממני, וקצת הוא בראש שלהם בכללי, וקצת מעדיפים את ההתנהגות/אחר שלו על פניי"

לא רואה איך דברים כאלו יכולים לתרום לזוגיות, אלא להיפך - ליצור פגיעה, כעסים, אכזבות וטרוניות משני הצדדים.

מה שכן צריך לעשות אם מרגישים שרוצים או צריכים יותר משהו מבן/בת הזוג - זה פשוט לבקש!

בצורה ישירה ונעימה,

בשעה רגועה ולא כועסת או לחוצה

במילים עדינות וטובות ולא חלילה רעות, מבקרות או משפילות.

רוב הסיכויים שזה יעזור הרבה יותר,

גם בטווח הקצר - למימוש הבקשה

וגם לטווח הארוך = לבנייה יותר נכונה ואוהבת של זוגיות.

(וזה שממנו מבקשים או אותו משווים, כדאי שינסה/תנסה להבין מבין השורות שאשתו/בעלה כנראה צריכים יותר תשומת לב, או חום, או אהבה, או הרעפה, או מגע, או מילה טובה או יחס וכן הלאה,

ושינסה פשוט להביא לו/לה את זה.

ככל הנראה, אחרי שבן/בת הזוג ירגישו מסופקים הם לא ימצאו צורך להשוואות בכלל...)

נ.ב. גם אם בסופו של דבר אנשים משווים,

שימשיכו עם התרגיל המחשבתי שלהם כבר עד הסוף - אם כבר השוונו ולקחנו סיטואציה מסוימת והגדלנו אותה בזכוכית מגדלת וממנה הסקנו שX יותר טוב מאשתי/מבעלי -

אז למה שלא נמשיך לדמיין ולחשוב שאותו X בדיוק נמצא במכלול שלם של חיים וזמנים, ורוב הסיכויים, ממש כמעט 100%, או יותר נכון 100% - יש לו/לה מצבים בהם הוא/היא לא כ"כ מושלם...

וכאשר "הפיוז" שלו קופץ ונגמר - הוא גם מגיב בצורה לא כזאת נעימה, ולא בהתנהגות המושלמת הזו שאנו רואים רק כי בחרנו לראות רק אותה בפינצטה.

למה? כי אין אף אדם מושלם! אין!

אז גם לX הזה יש את החסרונות שלו

ואת המקומות בהם הוא יותר חלש.

ואולי, רק אולי, דווקא במקומ8ת בהם X חלש האישה/הבעל שלנו דווקא חזקים?

על ההחלטה והשלמות בהחלטה:

אחרי שמחליטים החלטה, כל מה שנשאר לעשות זה להיות שלמים איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלכם - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנ/ת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל. וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי. בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שזה בכלל לא משנה, כי אנחנו שייכים אחד לשני. 

שמישהו ישאל את עצמו האם ההורים שלו הם הורים שטובים עבורו. הוא יכול לשאול את זה שוב ושוב, ולהתבחבש עד אינסוף, אבל זה לא יועיל לו.

עד לרגע שבו הוא יגיד לעצמו- זה מה יש. אלו ההורים שלי. ובמקום לשאול את עצמו אם הם טובים בשבילו, הוא יחשוב על איך לבנות איתם את הקשר.

אותו דבר כל זמן שיוצאים, וגם אם גרים יחד במשך שנים, תמיד סימן השאלה הזה מרחף מלמעלה- 'האם הוא האדם הנכון עבורי?'.

חתונה מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'. החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

בן/בת הזוג זה המשפחה שכן בוחרים

ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

הבנת המהות של הנישואין:

בדומה לכל דבר טוב בחיים שלנו, בעולם הזה -

צריך להשקיע ולעבוד כדי להגיע לטוב הזה.

אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה - אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.

בלי העבודה שלו - לא היה לו כסף - לא הייתה לו הנאה.

ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים - יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה - אבל האוצרות האלה שווים הכל!

וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד

אבל האור והאהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה הכל, אז זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה...

עד לפני לא הרבה זמן,

אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,

היה להם ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה

וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים

ואם קשה - ממשיכים לעבוד

כך גם בנישואין.

היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,

ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.

היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין, וזה כאב לב גדול הדבר הזה,

היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה

או שהם כאן כדי לבדר אותי,

או שהם כאן כדי לעשות לי טוב

וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי - זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,

זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים

זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש

ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה,\ ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

ובכן... זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים - גם איתם יהיו קשיים

גם להם יהיו חסרונות,

גם איתם לא הכל ילך חלק.

כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!

כך הקב"ה ברא את עולמו...

תנועה כל הזמן

יום - לילה

טוב - רע

חושך - אור

קודש - חול

צירים - לידה

קושי ועבודה - הנאה

וכו' וכו'

העולם הזה הוא תנועה מתמדת

והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.

הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת

הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת

הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור...

כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,

מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,

החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה - שזה לנצח! ***ל--נ-צ-ח***

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.

שהגבר שלצדי שייך לי.

שאני שייכת לו.

שאני מקודשת לו.

שהוא מקודש לי.

שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו - אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,

גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים - ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו - ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים - אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!

ואני שלו. וזהו!

הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!

השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,

היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.

היא היא זו שאומרת שאם קשה - נעבוד על זה יחד.

עכשיו ברור שיש עבודה.

אני קוראת לזה השקעה ועבודה.

לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.

עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.

כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.

כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,

אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.

ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

כתבתי בעבר משהו דומה על זה ואשמח לצרף אותו כאן כי הוא מתאים:

לנצח את הסטטיסטיקה!

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו - לא מפסיקים לשאול את עצמם - האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע - הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה - הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה...

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן - נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם - הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות - זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" - אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.

(הערת שוליים: אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).

ו

אם קשה אז... פועלים!
אם קשה אז... מנסים!
אם קשה אז... נלחמים!

למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!

למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?

היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים - אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים - עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני - ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,

יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:

הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר - כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה

*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.

ואתן דוגמא:

לא דומה אהבה לתינוק בן יום

לאהבה לילד בן שנתיים

לאהבה לאותו הילד בן 10

ככל שהילד גדל,

ככל שנשקיע בו יותר - יותר נאהב אותו.

כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.

אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!

אותו רעיון גם עם בני זוג,

בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 10 שנים עוד יותר

ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם - אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 13 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת - מושקעת - לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה, כמו שכתבתי אלף פעם - להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!

אז אם יש קשיים... וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!!!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!

בבקשה אל תזרקו הכל לפח!

אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.

גם בפן הגופני,

שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות - ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב - אבל מי שמתמיד וממשיך - זוכה!

מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה - יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,

גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל - המתמיד זוכה!

לגמרי זוכה.

עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,

בעוד שהרבה פעמים - *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,

ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,

בלי ילד אחד אפילו,

בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,

בלי משכנתא על הראש,

בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'

בלי מציאות שוחקת ושיגרה,

בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין - כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'

ובטח ובטח שלא מובן מאליו -

להיפך -

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי - יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,

האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני...

אז גם אם רבים - לא רבים עד הסוף

גם אם עייפים או כועסים או עצובים - עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,

גם אם קשה - מתאמצים הרבה יותר

למה?

כי הוא לא בכיס שלי.

כי היא לא בכיס שלי.

כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

המציאות של הנישואין -

היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,

היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",

"הגענו אל השיא"

הכל עכשיו מובן מאליו

הוא כן בכיס שלי עכשיו.

היא כן בכיס שלי עכשיו.

כבר התחתנו. כבר יש טבעת.

אז אם רבים - זה עד הסוף.

ואם כועסים - נביע את זה עד הסוף.

ואם עייפים או אין כוח - פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים.

הוא בכיס שלנו.

הוא מובן מאליו.

הוא נשוי לנו.

והמובן מאליו הזה, צריך להרוג אותו.

כבר שהוא קטן צריך להרוג אותו.

צריך להילחם בו

צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית - שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' -

לאהבה מודעת.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.

אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת -

אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,

אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.

שמשקים אותה, שמשקיעים בה - שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.

ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.

לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית -

וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים - להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!

לראות את זה

להעריך את זה

להודות על זה.

כי מה אנחנו עושים?

לגמרי הפוך.

שוב, לא מכוונה רעה חלילה - אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.

אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.

אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,

להפוך את זה לחזות הכל,

לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,

שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,

בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית - אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,

לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!

במודע אם הוא מתנהג לא משהו - לומר לעצמנו בראש -

אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו

או טרוד

או לחוץ

או מתוסכל

או כואב לו

או קשה לו

בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה!

כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם...

בנוסף,

חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,

להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!

כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות - זה את כל הטוב שהשני/ה עושים - אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו

ואת כל הרע - מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף...

אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע...

אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע... בואו נשתחווה למלכה...

אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!

ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.

אז לא!!!

זה לא מובן מאליו!

היא שטפה כלים!

והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!

והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!

והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!

זה ל א מובן מאליו!

אז להעריך את זה

לומר תודה על זה

לראות את זה! קודם כל לראות את זה.

להגדיל את זה.

ואת הרע?

להקטין.

פרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.

בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש

וכו' וכו'.

אז בהחלט,

גם בן זוג אידיאלי ומושלם

וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת

שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה -

זה עדיין

*לפני* החתונה!

הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7

עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות

עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו

עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו

עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה

אז זה לא בר השוואה בכלל!

התכונות האלה שלהם,

אלה שהתאהבנו בהן,

אלה שראינו ומצאו חן בעינינו

אלא שקירבו בינינו - הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!

אם רק נזיז את השמיכה הזו - נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!

וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!

וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה - זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.

אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר - נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע

ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" - היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים

ושוב - לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!

אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות - שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.

ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה - שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

אז נבין ששוב - זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף - גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' - זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה - ולטפל בזה.

תמיד צריך להגיע לשורש

להבין אותו

לקרוא לו בשם

ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'

ואז לטפל בו.

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה - הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,

את כל מה שחפרתי עכשיו ועוד הרבה דברים שעוד לא חפרתי אותם כאן - אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,

ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,

לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,

להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,

ובמה שקשה - לברר לעומק - ולטפל.

לא לטאטא אלא לברר, לזהות - ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.

(וגם אם צברנו - זה עדיין לגמרי אפשרי!!!)

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו - לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים - אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים - לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע

 השינוי הזה מרווקות לנישואין טומן לנישואין הרבה מאוד קשיים בדמות המובן מאליו במרים את ראשו פתאום -

אם עד עכשיו ארוסך או בן זוגך, שעדיין לא היה בעלך, לא היה מובן מאליו בעינייך - כי לא הייתה הטבעת, כי לא הייתה המחויבות - הרי שמרגע שנישאתם הוא כאילו כבר "בכיס שלך" וזה יכול לגרום לרוב ככל האנשים לקבל את השני/ה כמובן מאליו.

וזה הנשק הכי גדול של הנישואין המובן מאליו הזה.

שום דבר לא מובן מאליו!

צריך להתייחס כל יום מחדש כאילו הוא מתנה ב א מ ת, כאילו בן הזוג הוא מתנה ואין נפלא כמוהו, לא לקחת לעולם כמובן מאליו, להעצים, להגדיל, להאדיר, להודות, לאהוב מכל הלב.

כך גם ניתן לראות זוגות שחיו לפני 10 שנים ביחד כולל הכל ופתאום מתחתנים וישר מתגרשים.

איך זה יכול להיות?!

לפני החתונה – לקחו אחד את השני *לא* כמובן מאליו! אלא כמשהו חשוב ויקר!

כשרבו – לא עשו זאת ברוע ובגועל לפחות לא עד הסוף – כי הרגישו שיש להם מה להפסיד. שהוא או היא יכולים ללכת ולא להתחתן בסוף. ניסו להיות יותר טובים, ניסו לשווק עצמם יותר טוב, ניסו להחליק למחול ולסלוח על טעויות יותר.

ואחרי החתונה<? הרגישו שזה כבר ב"כיס הקטן" שלהם. לקחו כמובן מאליו.

רבו עד הסוף. צעקו, קיללו, עברו קווים אדומים,

הפסיקו להשקיע כי "מה זה משנה זה כבר שלי", פזלו החוצה, עשו השוואות, התחילו להגדיל פגמים ולהקטין יתרונות במקום להיפך, לא השקיעו – והתוצאה – גירושים רגשיים או גירושים בפועל.

כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.

ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.

משתי סיבות עיקריות:

1. המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב___ ממני
2. כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה...).

לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!

ה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו - המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, ולעתים גם אם הכל טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה -

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד - גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' - ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו -

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה - השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר -

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר - ואז שוב אותו סיפור

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים -

שוב אותו דבר

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב -

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה -

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה -

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים - רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה -

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* - היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם -

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,

כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,

כאילו הוא יכול להיות מושלם,

כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית

לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת

להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות

ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו... ו.. ו...

הלו!!!

רגע!!!

זה בן אדם!

לא מלאך

לא מושלם

זה בנאדם.

הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.

הורגלנו שזה עובד ככה.

ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.

שהכל מושלם

שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל

שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,

אבל הורגלנו לא נכון.

זו לא המציאות.

גם אנחנו לא מושלמות.

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

גם אנחנו אנושיות

גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות

גם אנחנו עם הפאקים שלנו...

כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו -

כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.

יש לו את הטוב שלו.

כמו שלך יש את הטוב שלך.

ויש לו את החולשות שלו

כמו שלך יש את החולשות שלך.

השוואות לא יעזרו, 

הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין - היו לו את החסרונות *שלו*

ועם אותו צד של המטבע הזה - היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי.

אין לדבר סוף. באמת.

ואמן ומצטרפת לכל הברכות שלך

בס''ד

תגובה מהממת וכל-כך חכמה.

הלוואי וכל השרשור הזה יעזור לך, @אנוונימית1 אהובה.

@קמה ש. יקרה יקרה,

קראתי עכשיו את תגובתך המדהימה.

כל מילה זהב טהור. פשוט כך!

וקראתי עכשיו גם שכתבת שאת לא מרגישה טוב וחולה - אז קודם כל רפואה שלמה שלמה!

ואיך את מרגישה היום? 

וזה מדהים אפילו *עוד יותר* שהגבת איך ומה שהגבת גם במצב בו את לא מרגישה טוב.

פשוט אישה נדירה את!!!

כי יש לך את זה בקטע אחר וזה יפתיע אותי אם לא....

ממש העברת לי צמרמורת בגוף כשתיארת לפרטים איך זה יהיה בלעדיו. ואיך המציאות תהיה לילדים.

והצלחת להכניס אותי לעצב עמוק כשתיארת שאני יושבת בכיסא הזה ויודעת שאיבדתי אותו.

ובנוסף רציתי להגיד לך שזה מעניין שבחרת לתחום זמן של חצי שנה כי זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי ולמטפל הזוגי לפני חצי שנה.... אמרתי שאם שום דבר לא ישתנה אני רואה את עצמי שוקלת שוב גירושין. 

אבל וואלה, שקלתי גם לפני וזה לא היה פייר ל"עסקה" הזאת שקבעתי עם עצמי....

כנראה צריכה להיות הרבה יותר אסרטיבית שאני מוציאה את המחשבה מהראש לחצי שנה.

אבל בואי תספרי מחוכמתך מה את עושה כששבת שלימה עם הילדים ויש שעוווווות לחשוב עם עצמך על הכל?!

בעלי נמצא בתפילה ואז בשיעור ואז סעודה באמצע אבל אחר כך מנחה ואז שיעור... ואני רוצה שילך לכל אלה!! זה משמח אותי. מצד שני המחשבות ההרסניות הללו מתנפלות עליי.....

א. תודה לך שכתבת כ"כ בפירוט על איפה הדברים שכתבתי פגשו אותך, זה מחזק, משמח, מרחיב ומחמם את הלב בצורה עמוקה ממש...

ב.תודה רבה לך על הפירגון המדהים, אכן יעוץ זוגי הוא תחום בו אני מתעסקת גם בפן המקצועי והוא האהבה הגדולה שלי בחיים (כל מה שקשור למשפחה, זוגיות, אהבה, הקשר בין איש לאישתו על שלל רבדיו ותחומיו, הורים וילדים, שמחה ורווחה אישית, וכן הלאה בכל תחנות החיים זה הדבר שנותן לי חיות (בשורוק) ונראה לי שמגדיר אותי מאז שנולדתי, גם את מי שאני, וגם את כל המעגלים בחיים, המעגל של החיים האישיים, המקצועיים, הפנימי יותר והחיצוני יותר...)

ג. לגבי שאלתך על המחשבות ההרסניות שפתאום מתנפלות עלייך - אני חושבת שברגע שעושים תהליך עמוק שכולל בתוכו את כל היסודות של הזוגיות שלכם ודרכים וכלים ותובנות איך להעצים אותה ולמקסם אותה - זה לאט לאט מוריד (עדיין עם הרבה עבודה) את תדירות המחשבות הללו,

ובין לבין וגם תוך כדי - לזכור שהן מה שהן - מחשבות.

בסך הכל מחשבות.

כלומר, הן משהו שעובר וחולף לנו במוח -

משהו עם התחלה, אמצע וסוף.

משהו שאם נתייחס אליו *מראש* בעוצמה ספציפית ולא נגדיל את העוצמה שלו למימדים ענקיים - יתפוס מקום של פרופורציות ופחות איום על החיים שלנו.

מחשבות יכולות להגיע לכולם.

לא סתם התורה הקדושה מצווה אותנו לעבוד גם על המחשבה גם על הדיבור וגם על המעשה.

זה מימד שלם שאנשים רבים, בעצם כולם, מתעמתים איתו יוםיום.

מי במחשבות אסורות ח"ו, גם גברים וגם נשים - וגם כאן, צריך לראות איך מתגברים על המחשבות הללו

מי במחשבות על הרס של המשפחה/עצמי/חרדות/פחדים/חששות אחרים - ושוב, גם כאן צריך לראות וללמוד לאט לאט איך מתמודדים עם ואל מול המחשבות הללו ומתגברים עליהן והן לאט לאט פוחתות, ובינתיים וגם כאשר הן כן באות - לא להיבהל מהן כ"כ. הן רק מחשבות. אנחנו רק בני אדם. הכל בסדר. ואת יותר חזקה מהן.

אם עוברת לך מחשבה כזו - את יכולה ממש להביט בה,

לראות מה היא רוצה לומר לך?

ממה היא מפחדת בעצם?

ואחרי שתקבלי עוד כלים והבנה עמוקה בתהליך משמעותי לכל הזוגיות שלכם - יהיה לך גם מה לענות לה ולפחדים כולם.

ואז אפשר לענות לה באמת ולראות איך היא ממשיכה הלאה בדרכה, ומפנה מקום למחשבה הבאה.

וגם כאשר תהיי במצב "חלש" יותר או "במקום קטן" יותר עם עצמך, בין אם זה בגלל קושי מסוים, או ריב, או ריחוק, או מחלה או עייפות או כל דבר שלאו דווקא קשור לזוגיות אלא גם לפן האישי - ואז יגיעו שוב מחשבות הרסניות - תוכלי כבר להיות בהן ממקום פחות חרד ומאוים והן יהיו עם פוטנציאל הרס פחות.

כי אוקיי, גם אם תרגישי הכי רע ומגעיל - עדיין את תדעי שתצאי מזה!

שהן יעברו!

שאת ובעלך חזקים מהן יותר!

שכבר יש לך "הוכחות" או "קבלות" ביד מהזוגיות שלכם שעברה את כל זה ויכולה לעבור הכל!

וגם יהיו לך כלים איך לעבור את זה בצורה הרבה יותר טובה.

אז לא תאמרי לעצמך בראש (גם אם זה בתת מודע): "וואו! עברה לי מחשבה כזו מציאותית ומפחידה שאני צריכה להתגרש והוא לא מתאים לי והוא מעצבן וכו' וכו', אז זה בטוח אומר שזה נכון!!! אז חייבים להתגרש!"

אלא, תאמרי יותר משהו כמו: "אוקיי. המחשבה הזו עברה. בסדר. אבל זה ***לא*** אומר שזו האמת!

זה לא אומר שזה נכון להקשיב לה וללכת גם *במעשים* על פיה!

זה רק אומר שהיא מחשבה!

והקב"ה חיווט אותנו כך שאנחנו נוכל להיות מעל המחשבות שלנו!

לנהל אותן ולא הן אותנו1

להיות שליטים על הלב

להיות אחראיים על המעשים שלנו

כמו שנאמר בכוזרי "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים" - בסופו של דבר *המעשה* עצמו הוא הקריטי והחשוב כאן.

ואם נותנים כוח למחשבות יותר ממה שהן - בעצם זו כמו נבואה שמגשימה את עצמה והן גורמות כבר למעשה עצמו...

אבל אם נרגעים, 

ומבינים שיש מימד שלם שנקרא מימד המחשבות/רגשות שהוא חלק בלתי נפרד מהאדם מעצם היותו יצור אנושי - אז אפשר קצת להירגע.

זה לא אומר שזה תמיד נכון, שזו המציאות, שזו האמת לאמיתה,

זה רק אומר שכרגע אנחנו מתלבטים, או מפחדים, או חוששים,או רוצים לברר, או מרגישים פגועים וכן הלאה. וזהו!

לא זהו במובן שזה לא חשוב ומורגש,

אלא זהו במובן שזה לא אומר שאנחנו צריכים "ללכת שבי" אחרי המחשבה או הרגש הזה ולפעול לפי פוטנציאל ההרס שיש בה!

אלא לנשום.

להבין את האנושיות שלנו.

להירגע.

ולפעול דווקא בדרך של תיקון ועלייה מעלה ולא ירידה מטה חלילה.

דבר נוסף שאפשר לעשות,

הוא ממש לבחון *מתי במיוחד* המחשבות הללו מגיעות -

ובעצם לנסות למנוע אותן *מראש* ע"י עשייה של דברים טובים בזמן הזה,

למשל, לקרוא תהילים בשבתות בזמנים ה"מועדים לפורענות" הללו,

לצחוק יותר עם הילדים ולדגדג אותם,

לקרוא ספר שאת אוהבת,

לצאת החוצה לטייל בשמש, לנשום אוויר,

להכין לך רשימה של דברים טובים בבעלך או חוויות טובות שעברתם יחד ולקרוא בזמנים הללו דווקא,

להתפלל בדיוק בזמן הזה לקב"ה שישים לך מחשבות טובות בלב ובראש,

לעשות לעצמך דימיון מודרך עם ריכוז ונשימות ועצימת עיניים והכל,

להביט באלבום החתונה שלכם/תמונות אחרות שעושות לךטוב,

לזמזם שירים שאת אוהבת,

לעשות דברים שאת אוהבת, 

ללכת לישון /  לנוח

וכל רעיון אחר שעולה לךלראש...

קצת קשה לי להסביר יותר לעומק בצורה הזו, אבל מקווה שלפחות משהו כן הצלחתי להעביר. יש בזה עוד הרבה מה להאריך ולהעמיק...

מאחלת לך שוב הצלחה שלמה יקרה,

אני מאמינה שיש בך את הכוח לכך, וזה שהעדת שרק המחשבה (כן כן, שוב המחשבה רק הפעם מכיוון אחר ) על כך שאיבדת את בעלך ח"ו גרמה לך לעצב גדול - זה כבר אומר הרבה. ואולי הכל. אז עם הכוח הזה, והאמת *הזו*, ו*הרצון* הזה,

תמשיכי בפועלך הברוך, תמשיכי לנסות עוד ועוד דרכים ללב שלך וללב של בעלך, להיות עוד בליווי של המטפל שלכם שכתבת שעוזר לכם, להמשיך בעבודה זוגית טובה ומבורכת, לקבל עוד כלים ועוד דרכים להעצים את הזוגיות וה' יהא בעזרך

ריגשת אותי ממש, אני מסמיקה פה כהוגן

תודה רבה יקרה ❤

אבל יקרה כל עוד שאת לא נעולה על גרושים תעשי עוד מאמץ,

תנסי לפנות למישהי יותר מומחית,אני שולחת לך בפרטי,להכי מומחית

תנסי,בהצלחה רבה רבה אמן.

ה' שפתיי תפתח

(טרם קראתי את כל התגובות)

הי יקרה ואהובה,

לגבי השאלה הראשונה שלך: כן, בהחלט... בשבת אנחנו פתאום בלי כל מסיחי הדעת שיש במהלך השבוע. עבודה. פלאפון. בישולים. כביסות. תורים וכו'. הראש מתפנה פתאום לכל המחשבות. זה גם זמן של כולנו ביחד בתוך הבית למשך יממה שלמה, מה שלא קורה בדרך כלל בשער הימים. וזה זמן של ציפייה למשפחתיות. זמן שאמור להיות יפה, מאחד, מגבש, שמח, זמירות שבת, אשת חייל עם מבט אוהב, שינה מוקדמת עם חיבוק... השילוב הזה של ראש פנוי מהרגיל + הימצאות ביחד + פער בין הציפייה למציאות לגמרי יכול לגרום לכך שדווקא בשבתות (ובחגים. ובנופשים.) הכי קשה. בתקופות הקשות שלי, השבתות היו בין הזמנים הכי כואבים ונוראים. מבינה אותך מאד ❤

את בעיצומו של בירור כואב מאד. אני יכולה לכתוב את זה כי הגענו למצב מאד דומה למה שאת מתארת, לפני שנים. הסיפור שלנו הוא סיפור אחר, הנתונים הם נתונים אחרים - אבל תחושת הטעות, כשמדובר בנקודה כל-כך גורלית, היא תחושה איומה. זה עינוי נוראי ממש, ורק מי שחווה זאת יכול להבין עד כמה.

זה עינוי כי מוכרחים לחיות יום-יום באותו הבית, תוך כדי נשיאת ריחוק פנימי בלתי נסבל.

זה עינוי כי יש פחד נוראי שאסבול למשך כל חיי אם אשאר בנישואין כאלה. 

זה עינוי כי יש רגשות אשם נוראים כלפי הצד השני. במה הוא אשם שהוא צריך חיים אומללים כאלה?

זה עינוי כי יש בושה מאד גדולה: מה יקרה כשהכל יתגלה החוצה לעולם?

זה עינוי כי יש פחד שבעצם הרסתי לעצמי את החיים. אני אתגרש ואשאר כל חיי עם שברי חיים. 

זה עינוי כי זה גורם להרגיש נוראית, ילדותית, רעה... ובעיקר - כישלון.

זה עינוי כי לרוב אין למי לשתף לגבי כל המחשבות והתחושות האלה.

אני יודעת שאת עכשיו במן ערפל משתק של בכי, תסכול, פחד ורגשות אשמה. קשה מאד להסתכל קדימה במצב כזה. קשה מאד להאמין שמכל זה ייצא משהו טוב. ובכל זאת, אם כבר כתבת כאן, אז אנסה גם, בנוסף לכל הנשים המדהימות שכבר כתבו לך.

החיים הקצרים שלי לימדו אותי משהו אחד: מקושי עצום יכולה לצאת ברכה עצומה. זה באופן כללי. וספציפית בנושא של הנישואין, הקושי יכול להוות הזדמנות לגדילה מדהימה. עד כדי כך שהיום, כשאנחנו במקום של קושי זוגי, אנחנו מצליחים להזכיר אחד לשני (תוך כדי הקושי עצמו) שאנחנו בע''ה רק נתחזק מזה. אולי זה נשמע לך עכשיו רחוק כשמיים מהארץ, אבל אני מבטיחה לך שהגענו מרחוק מאד-מאד. 

אני אנסה לנסח את מכיוון נוסף. מהמקום שלך, את חוששת שאתם אולי לקראת גירושין. שהגעתם לסוף הפרק הזה של הסיפור שלך. ואני רוצה להציע לך שיתכן מאד שאתם בתוך משהו שתכליתו, בסופו של דבר -- להעניק לכם זוגיות חזקה, בריאה, ומאושרת מעין כמותה. זה קשה לראות את זה מהמקום בו את נמצאת. 4 שנים, זה לא כל-כך הרבה זמן בתוך הדבר הגדול הזה שנקרא 'נישואין', ובשלב הזה הדברים עלולים לבלבל ולהפחיד מאד. אני באמת יודעת. אבל מכיוון שאתם כבר נשואים, ויש לכם כבר ילד/ה, שווה לתת קרדיט לאופציה הזאת, כי היא בהחלט קיימת.

*

אני חושבת שאת מהממת שאת שואפת להשתפר ולהיות אדם יותר טוב. ירדנו לעולם כדי לעבוד בדיוק על הנקודה הזאת ואשרייך ממש שזה ככה מעסיק אותך ❤ 

השאלה שאני רוצה לשאול אותך היא - האמנם בן הזוג שלנו הוא זה שצריך למשוך אותנו כלפי מעלה? האמנם הוא זה שצריך לגרום לנו להיות יותר טובה? אני לא בטוחה שזה באמת ככה. נכון שחשוב לא להתחתן עם מישהו בעל ערכים הפוכים משלנו. אבל בסופו של דבר, כל אחד אחראי על העבודת ה' שלו. כל אחד אחראי על ההישגים שלו, בעולם החומרי כמו בעולם הרוחני. כל אחד אפילו אחראי על האושר של עצמו... אנחנו אנשים בוגרים. זה שלנו. רק שלנו. 

זה רק שלי. עלי לעבוד כדי להפוך להיות הגרסה המשופרת של עצמי. אני, ורק אני, אגיע בגיל 120 למעלה מול ריבונו של עולם ואצטרך להגיש לו דו''ח על מה שעשיתי מהשנים שהוא נתן לי כאן. זה שלי...

מה שכן, הרבה פעמים כשאחד מבני הזוג משתדל להיות טוב יותר, זה מקרין על כל הסביבה שלו, כולל על הסביבה הקרובה ביותר, כמו בן הזוג. זה בונוס שהוא אף פעם לא מובטח, ומצד שני זאת דינמיקה שידועה ומוכרת.

אני שומעת ממך את כל מה שאת רוצה לגדול... ואני רוצה להגיד לך: אחותי, לכי על זה. תגדלי. תתקדמי. תשתפרי. תתקני. בקצב שלך כמובן. לפי הכלים שיש לך כרגע. אבל לכי על זה. בלי להעביר את האחריות הזאת, על החיים שלך, על היכולות שלך, על המידות ועל הבחירות שלך לאף אחד אחר, גם לא לאיש שלך. 

*

נשמע מאד כואב, הנקודה הזאת של העומק שחסר לך אצלו. באיזשהו מקום, זה היה כל-כך יותר קל אם בן הזוג שלנו היה יכול להכיל את כל התכונות הטובות להן אנחנו כמהות. 

גם אדם מדהים

גם טוב לי ברמות-על

גם אבא מהמם

גם עם סבלנות בלתי נגמרת

גם יודע להתפשר

גם ירא שמיים

גם אוהב אותי

... וגם עם הרבה עומק, ושלא מעגל פינות.

אני מסכימה איתך! זה היה כל-כך יותר קל ולכאורה גם יותר טוב. זה היה גורם לך לפחות ספקות ולכל-כך הרבה יותר ביטחון בקשר. אבל מישהו שם למעלה חשב מעבר לשכל האנושי שלנו ואמר ''בת פלונית עם בן פלוני, כן זה, המדהים, הטוב, האבא המהמם... הזורם והלא מתעכב על כל דבר, כן כן זה, בדיוק זה - הוא ממש מושלם לאנונימית 1''. יתכן שהמלאכים שם למעלה הרימו גבה ותהו: ''ריבונו של עולם, האמנם? הבחורה תגדל ותהפוך להיות משהי עם כל-כך הרבה עומק, הם יסתדרו בטוח?'' ריבונו של עולם הקשיב להם... ואז הרגיע אותם. מה הוא אמר להם? אני לא יודעת בדיוק...

אולי הוא אמר להם שזה יצור איזה קונטרה ביניכם, הזדמנות להגיע למשהו יותר מאוזן. שהוא ירוויח מהמפגש עם מישהי שונה בנקודה הזאת. ושאת תלמדי דבר אחד או שניים מהאופי השונה כל-כך שלו.

ואולי הוא הסביר להם שאחרי שנים אתם תגלו עד כמה התקרבתם, כנגד לכל התחזיות. עד כמה נהיית מעוגלת, ועד כמה הוא התחדד והתעמק. זה יכול לקרות וזה דבר מפתיע ומקסים, שממש מעצים את תחושת האהבה והבנייה. (הייתה בינינו איזושהי נקודת שוני מאד לא פשוטה, שגרמה לי להמון חשש וקושי. 10 שנים מאוחר יותר, השוני הזה כבר לא קיים. אני מאד התקרבתי למקום שלו, בלי שהרגשתי אפילו, והוא לשלי. ויש פעמים שאנחנו משוחחים או מתדיינים על איזשהו משהו ולא מאמינים ש*הוא* אומר את מה שהוא אומר וש*אני* אומרת את מה שאני אומרת).

ויכול להיות שהוא הראה להם איך הקונטרה הזאת שאת חווה תחייב אותך לחפש את העומק במקומות אחרים. אם היית מקבלת אותם בנישואין, אז יתכן והיית מסתפקת במשהו יותר ''קטן'', כשבחוץ תוכלי להוציא את זה לפועל בהרבה יותר גדול. כי אין ספק שהעומק הזה, זאת מתנה שה' העניק לך, ואם היא כזאת יקרה לך, סימן שעלייך לשמור עליה בכל משמר ולחפש לה מסגרת מתאימה, שם היא תוכל לבוא לידי ביטוי במלוא כוחה (עבודה? מול הילדים? בהתנדבות כלשהי? עם חברות?...).

אני לא יודעת למה ה' רצה שדווקא את, בתו העמוקה היקרה, תינשאי לבחור שונה כל-כך בהיבט הזה. אבל בטוחה שיש תכלית...

*

לגבי האינטימיות... עכשיו אני קוראת את הסיפור המאד לא פשוט שלכם קצת אחרת. בהנחה ש, כמו שהזכרת בפוסט אחר, יתכן שהקושי הפיזי יושב גם על עניין רגשי, יש הרבה היגיון בקושי שאתם פוגשים.

החשיפה הגדולה שיש באינטימיות מציבה אותנו במקום של פגיעות גדולה. המוח שלנו יכול אפילו לתפוס את זה כמקום של סכנה, באיזשהו מקום. כל עוד משהי לא בטוחה שהקשר הזה ימשיך, ישרוד ויהפוך לבניין עדי עד -- קשה עד מאד לבקש מהמוח לשחרר את ההגנות שלו. המוח לא מבין איך הוא יכול לאפשר את זה אם יתכן שבעוד כמה זמן הקשר הזה כבר לא יהיה קיים. במקרה כזה קשה מאד לפגוש הנאה. ואפשרי מאד לפגוש כאב וסבל. וכמובן שזה מעגל שמזין את עצמו כי כל מפגש אינטימי שמלווה בצער מרחיק אותנו מלרצות לנסות שוב.

המוח שלנו זקוק לביטחון. אבל מכיוון שתעודת ביטחון, באמת לא נקבל, אנחנו צריכים למצוא דרך לספק לו את הביטחון הזה.

*

וזה מביא אותי למה שהמטפל אמר לכם. אני כל-כך שמחה ש@נגמרו לי השמות הגיבה לך, ובפרט לגבי עניין הבחירה בזוגיות. כשקראתי את ההודעה הפותחת שלך, ישר חשבתי עליה ורציתי לתייג אותה, ואז ראיתי שזה כבר נעשה. 

באיזשהו שלב של הנישואין שלנו, הגענו לאיזשהו מקום של אין מוצא אמתי. ממש חשבנו שזה הסוף. ממש ממש. נתנו צ'אנס אחרון וקבענו עוד פגישה בטיפול הזוגי שכבר היינו בו. היא שמעה אותנו ואז הציעה משהו: ח ו ד ש. חודש שניתן את הכל. את כל הנשמה, את כל הכוח, את כל כולנו. במהלך החודש הזה, האופציה של להיפרד יורדת מהפרק לגמרי. היא לא מוזכרת. ואנחנו גם לא נותנים לה מקום בלב. אנחנו עסוקים רק בניסוי הזה. מכיוון שידענו שזה מוגבל לחודש, זה היה יותר אפשרי להסכים לתנאי הזה. מה יש לנו להפסיד? נשחק את המשחק עד הסוף למשך חודש, ומקסימום אחר-כך נגיע למסקנה שכבר הגענו אליה קודם לזה.

מה אני אגיד לך?

היועצת הזאת הצילה את הנישואין שלנו. 

הניסוי הזה, על באמת הפעם, הציל את הנישואין שלנו.

ומה היה כל-כך שונה משאר המאמצים שעשינו לפני זה? מצד אחד הבנו שזה רציני ואנחנו באמת על סף פרידה. ומצד שני, הסכמנו לשים בצד את הספקות ואת החששות הענקיים שהיו לנו למשך תקופה. וגילינו שרק ככה, רק כשאתה מסכים להיות בתוך הקשר ב-100% - רק אז אפשר להתחיל לעבוד, לבנות ולאהוב באמת.

*

יתכן שכל מה שסיפרת לגבי המראה החיצוני קשור לכל השאר. העובדה שאת מזכירה משיכה בסיסית, שאת מאבדת אותה לאט לאט, דווקא מרגיעה אותי. (אם היית מספרת שתמיד חשת דחייה ושמאז ומעולם לא הייתה לך משיכה אליו, אני לא בטוחה מה הייתי עונה לך). 

ברור שיכולים להיות דברים יחסית אובייקטיביים שמפריעים. אבל בכללי, הבנייה המשותפת, האהבה שזה יוצר בתוכנו (לפי הדגם של הרב דלסר ''נתינה מולידה אהבה''), שימת הלב לפרטים הרבים הטובים שיש בשני, אמירות התודה בפה ובלב -- כל אלה מסירים מאתנו את הפוקוס מהנקודות שמפריעות לנו.

אולי לא נוכל להחזיר לו את השיער שהקריח, אבל אם נשכיל לעשות כמו ש@נגמרו לי השמות היקרה כותבת כל-כך מדויק - נשים את הפוקוס על הטוב כל הזמן, נגדיל אותו וחס ושלום לא ניקח שום דבר כמובן מאליו, אז בן זוגנו יהיה כל-כך מלא חן בעינינו שבקושי נשים לב לקרחת הזאת. זה באמת עובד ככה. כמובן שאם מתאים אפשר למצוא דרך לדבר על זה ביחד ולראות מה אפשר לעשות. אבל אני חוששת שבמקרה שלכם, אם זה לא יהיה במסגרת התייחסות 'הוליסטית' (של כל ההסתכלות שלך אליו), זה עדיין לא יהיה מספיק.

*

נקודה אחרונה שחשבתי עליה. לפעמים קשה לנו לאהוב ולקבל את האחר כפי שהוא... בגלל שאנחנו מתקשות לאהוב ולקבל את עצמינו כפי שאנחנו. אם המשפט הזה יישמע לך נכון עבורך, יכול להיות שיש לך כאן מפתח ענק...

*

את צודקת שאת לא רוצה לחיות בתחושה של פשרה. את רוצה לחיות ולאהוב, בכל מאודך, ואת צודקת. הרגש הכואב הזה, שאת התפשרת, מזמין אותך לבירור מאד גדול וזה לא קל ולבי איתך.

אבל אני כל כולי אמונה, תקווה ותפילה שזה יביא בסופו של דבר לברכה כפולה ומכופלת. שתזכו בע''ה לבניין עדי עד ושבעוד כמה שנים תסתכלי על כל מה שעברתם ותוכלי להגיד שזה היה שווה. שווה ביותר.

אומרת עכשיו פרק תהילים לזכותכם.

בהצלחה מכל הלב יקרה ❤❤

(ו@מק"ר יקרה, תודה על התיוג, ריגשת אותי ❤️).

תודה רבה רבה, ומסכימה וחותמת על מה שכתבת על @קמה ש. המיוחדת שלנו!

מה שלומך??? עבר התל"ם נכון? איך את?? ❤❤❤

לעבור אותו בשפיות יחסית ובלי להשתגע - זה כבר הישג עצום!

ב"ה שתהיה לך לידה קלה וטובה ובידיים מלאות ושמחות! איזו התרגשות 🎁❤

במילה אחת:

א-ל-י-פ-ו-ת!!!

(ותודה רבה על כל התיוגים והפירגונים והמחמאות. משו את!!!)

על מה שתיארת לגבי שבתות- הסברת את התחושה יותר טוב ממני.

וגם המשפטים שמבטאים את העינוי הנוראי הזה... מילה מילה. דייקת ברמה מופלאה.

אבל מה שמופלא עוד יותר זה שהצלחת לזהות ולהזדהות במקומות שאני הכי זקוקה... ולתת לי את התקווה הזו 

של מי שמבינה את מה שאני עוברת.

רוממת אותי מאוד. מאוד. מאוד. 

אני לגמרי מאמצת את הרעיון של החודש. ולגמרי שומרת את המילים היקרות שלך לשימוש חוזר!

תודה גדולה!!!

פשוט דמעות.

אני חושבת שהוא צריך לגרש אותך ולמצוא לו רעיה הגונה עם מחשבות בריאות

ונשמע שיש לכם התמודדות ממש לא קלה❤️

אני חושבת שכדאי למצוא פסיכולוג טוב להתייעץ איתו, לבדכם ואולי גם להביא אליו את הילד. ובמקביל להתחיל תהליך של אבחון בהתפתחות הילד (מתחילים מרופא הילדים).

אם תרצי עוד הרחבה מניסוננו האישי - אז בשמחה בפרטי❤️

הגננת שלו המליצה לי טיפול רגשי

האם אבחון בהתפתחות הילד שייך לטיפול רגשי או שזה תחום אחר?

לא מבינה בזה בכלל.

בודקים מה המקור להתנהגויות של הילד, וכך יודעים טוב יותר איך לטפל בו ולעזור לו.

כדאי במקביל ללכת לטיפול רגשי, אבל לדעתי כדאי דווקא אצל פסיכולוג, כי פסיכולוגים יותר עם הכשרה לטיפול במקרים מורכבים.

בכל מקום אפשרי אמרו לי עליו שהוא מחונן.

גם בעיינינו המשפחה הוא מחונן.

אבל איך באמת מקבלים את האבחנה הזו רשמית?

אני מחוננת בעצמי ויש לי הכשרה בתחום. יצא לי לעסוק הרבה בתחום של מחוננות והפרעות רגשיות ונפשיות, לכן העליתי את השאלה, אין לי כמובן שום הכשרה לאבחן או משהו דומה.

הסיבה שהעליתי את ההשערה שהוא מחונן ,זה כי היום יש הרבה מחקרים שמראים שמחוננות זה לא תמיד רק יכולת קוגניטיבית גבוהה מהממוצע אלא

באופן כללי חווית חיים הרבה יותר אינטנסיבית שיכולה להוביל להתנהגויות קצה כמו שתארת

את יכולה לחפש באינטרנט מידע על תאוריית ה- Overexcitabilities

חשוב לי שתדעי שעם הדרכה נכונה לגמרי אפשרי לעזור לילד ולכם, אבל חשוב שתיהיה אבחנה רשמית קודם כי ככה הדברים עובדים במערכת לצערי...

כדיי לקבל ייעוץ פסיכולוגי עבורו אני חייבת לפתוח תיק במכון להתפתחות הילד או שלא חייב?

שווה להתייעץ אתמול עם מומחה.אני מורה במקצועי, מלמדת כיתות יסוד, על אמירות מסוג זה שולחים למיון פסיכיאטרי לבדוק רמת מסוכנות אישית.

ה' ירחם... הכל לפי פרוטוקלים. שום הבנה אמיתית בנפש האדם. רק סימפטומים וכדורים...

הוא ילד. ויש פתרונות...

@חדשה ישנה4 יש לי המלצה רק בבקשה אל תשלחי לשום מיון פסיכאטרי... 

ואפילו מסוכנת

ואין לי שום כלי לאבחן מעבר למקלדת.

ואני חושבת שלקחת אחריות על אמירה שיש בה גוון אובדני ולהציע להורה להתנגד להערכה פסיכיאטרית במידת הצורך (שאני לא יודעת מה היא כרגע) היא אמירה ממש חסרת אחריות ומסוכנת.

אני בטוחה שהיא מגיעה מרצון טוב אמיתי, זה לא עושה אותה פחות חסרת אחריות 

העולם הפסיכאטרי הוא עולם מנותק מהרגש ומהנפש הוא כולו שכלי בנוי על אבחנות סימפטומטיות ופרוטוקלים...

הכדורים שהם עלולים לתת לילד יכולים להזיק לו ולמח שלו בכל מיני טענות שזה מה שיאזן ויציל...

הילד צריך עזרה ופסיכאטרים הם לא האלוקים של הנפש היחידים שמבינים מה הילד עובר.. למעשה כנראה שאין להם שמץ של מושג מה הוא באמת עובר ואין להם שום פיתרון פרקטי חוץ מלהביא לו כדורים...מיותר לחלוטין...

במיון עושים הערכה בלבד של המסוכנות.ילד כל כך צעיר שמדבר וחוזר על דיבורים כאלה- זה חריג מאוד.בהערכה בודקים אם זה סתם דיבורים כדי להשיג תשומת לב או משו כזה או שיש לילד באמת כוונות אובדניות.זה רק הערכה.

קודם כל כתבתי לך בתגובה אחרת שיש לי המלצה למישהו שבע"ה יכול יעזור...

וגם יש לי שיטה שלי לדעת מה קורה בנפש (אני מטפלת ...) לפי שם... אני יכולה לנסות לעזור להבין ממה זה יושב ואיך תוכלו לדייק את המענה שלכם אליו...

למרות שגם האיש טיפול שאני מכירה יוכל לעזור...

ילד בגיל צעיר כ"כ זה די נדיר שאומר אמירות כאלה על מוות.

ממליצה ממש בחום לבקש מהגננת ליצור קשר בהקדם האפשרי עם הפסיכולוגית שמלווה את הגן להתייעצות ראשונית ולחשיבה מה רמת הסיכון באמירות שלו וכיצד כדאי לפעול.

לא הייתי מחכה שיחלוף.

יכול להיות שזו "מניפולציה" אבל בכל מקרה יש פה זעקה עצומה שהוא זקוק לכם ולתשומת לב שלכם ולסיוע

סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.

לדעתי

אפילו פרטי אם יש אופציה 

חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש

אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב

הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת

רפואה שלמה!

ממה שאני מכירה

לא לחכות לביקורת רנדומלית. הילד סובל וצריך טיםול. הייתי הולכת איתו לחירום האמת

זה מיועד בדיוק למקרים כאלה, ורק רופא שיניים. זה מה שכואב לו ורופא משפחה לא מטפל בשיניים..

ולא הייתי מעבירה שבת בלי לראות רופא האמת. לא בשביל להלחיץ אני אומרת, כי שוב, סביר להניח שזו דלקת, אבל חבל שהילד יסבול כשאפשר שלא וכאבי שיניים זה סיוט

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין היא פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

לשבת קצת אחורה לא לרכון אליו שהזרם יהיה איטי יותר?

אני בסרטיםנשיש לו בעיה כלשהי חלילה

למרות שכשאוכל בבקבוק זה לא קורה

ואז השד מקביל אלין ולא מעליו

והזרם פחות

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

זה החומר של הסטרואידים?

כי זה זולל כוחות מהגוף