אני לא זוכרת בדיוק בדיוק באיזה שלב קרה כל דבר, אבל הגמילה בלילה הייתה אחרי שהפרדתי הנקה מהירדמות. כדי להפריד הנקה מהירדמות הסברתי לו מה יהיה, הנקתי אותו בסלון, באור, והלכנו למיטה. ישבתי איתו המון ושרתי לו.. אני הייתי איתו, ולא בעלי. חיבקתי אותו כשהוא היה צריך. הוא בכה באכזבה אבל אני חיבקתי אותו וניחמתי אותו. לא זוכרת כמה ימים לקח עד שהתרגל, אבל משום מה זוכרת שאז אמא שלי אמרה לי ששבוע זה הגיוני...
לגבי הגמילה בלילה עצמו, זה התחיל מזה שלילות שלמים הוא היה נצמד אלי ויונק, ואני לא הצלחתי לישון נורמלי אז החלטתי שהוא לא מגיע אלי למיטה יותר.כשהוא קם לינוק אני הייתי הולכת להניק בחדר שלו, וכשגומר מחזירה אותו למיטה.
זה היה ככה תקופה די ארוכה.
התמדתי בזה בגלל שידעתי בדיוק מה יקרה אם הוא יבוא אלי למיטה. כשידעתי שהוא חולה הרשיתי לו לבוא למיטה, והוא לא התבלבל מזה..
את ההפסקה של ההנקה בלילות עשינו פעמיים, הפעם הראשונה הייתה לקרא הגיוס של בעלי. הוא היה קם אליו ומרגיע אותו ומשכיב אותו חזרה. היו שבועיים שהוא לא היה יונק בלילה, ואז בעלי התגייס, ובהתחלה הצלחתי לשמור על זה, אבל באיזשהו שלב ראיתי שקבוע בפעם השניה שהוא מתעורר ממש קשה לו לחזור לישון, והיה נראה שהוא כנראה רעב... אז החזרתי להנקה אחת בלילה אבל אחרי חודשיים שמתי לב שהוא מתעורר המון פעמים כל לילה, ואני בקושי ישנה במיטה שלי, וכמובן שהוא בסוף היה מקבל..
אז הגיעו מים עד נפש, לא הייתי ישנה, והגעתי למצב של כעס עליו כל פעם שהוא קם, חוסר סבלנות ועצבים.. ואז הבנתי שאני צריכה להוביל את הסיטואציה, להגיע הזמן להפסיק עם ההנקות לילה האלו כי זה רק מזיק לשנינו.
הוא היה בן שנה וחצי, עם יכולת שפתית מפותחת.הסברתי לו לפני שבלילה לא יונקים, בלילה ישנים, ואמא לא תיתן לינוק בלילה. וידאתי שבארוחת הערב יש אוכל שהוא אוהב כדי שיאכל טוב. כשהוא קם, אני ניגשתי אליו, כי בעלי היה בצבא.. חיבקתי, ניחמתי, הצעתי בקבוק מים (הוא לא רצה). הוא בכה הרבה אבל היה מחובק אצלי. לקח המון זמן, אבל בגלל שאני הייתי המובילה זה לא היה קשה והיו בי הרבה רחמים אליו... באיזשהו שלב הוא נרדם. בלילה שאחרי לקח הרבה פחות זמן, ובלילה שאחריו כבר לא היה צריך להוציא אותו מהמיטה לחיבוק.
לדעתי עיקר העניין היה שהייתי חדורת מטרה ובטוחה בכך שזה מה שצריך לקרות...
