כמה לכלוך יכול להידבק אלינו בחמש שניות?
מאת בקי ברמן
את 'כלל חמש השניות' שמעתי בפעם הראשונה מגיסי הצעיר. הוא ביקר אותנו לסופשבוע, ואני בדיוק גיליתי חתיכת אוכל עסיסית על הרצפה. בעודי משגרת לעברה מבט פרידה אומלל אחרון, הוא הרים אותה והכניס לתוך פיו.
"כלל חמש השניות," הוא אמר לי בשמחה, ולמבטי השואל סיפק כמה פרטים נוספים: "כל מזון שנמצא פחות מחמש שניות על הרצפה עדיין אינו מזוהם. אפשר לאכול אותו – אין שום בעיה".
פעמוני אזהרה בראשי אותתו לי שעצות כאלה עדיף לקבל מרופא המשפחה ולא מצעיר בעל כוונות טובות, אבל הכלל באמת נשמע הגיוני – לא חייבים להשליך מעדנים טעימים רק בגלל שהם נגעו ברצפה. פשוט מרימים אותם במהירות ולא חושבים יותר מדי. בכלל, כמה חיידקים יכולים להיתפס על חתיכת סטייק במשך שלוש שניות?
אף פעם לא אימצתי את הכלל באופן רשמי, אבל עם חלוף השנים, כשראיתי שגיסי מרשה לעצמו שוב ושוב להשתמש בפתח הנוח, מצאתי את עצמי חוטפת מדי פעם משהו שנפל על הרצפה. כמה גרוע זה כבר יכול להיות?
בשבוע שעבר עברתי על כותרות מאמרים שקיבלתי במייל. כותרת אחת לכדה את תשומת לבי: "כלל חמש השניות נחקר, או: כמה מלוכלך הנקניק הזה?" הקלקתי בסקרנות על הלינק לברר מה עוד כתוב שם. היה שם דיווח על מחקר מיקרוביולוגי שנערך על ידי פרופסור באוניברסיטת קלמסון, שיצא לברר את האמת שעומדת מאחורי כלל חמש השניות. הממצאים היו מפחידים.
כפי שפירטה עבודתו של קלמסון, החלוצה האמיתית של השדה הבלתי-נחקר הזה הייתה נערה בשם ג'יליאן קלרק, תלמידת תיכון שהתמחתה ברפואה באוניברסיטת אילינוי. קלרק ערכה סקר וגילתה ש-70% מהנשים שנשאלו ומעט יותר מ50% מהגברים שמעו על כלל חמש השניות, ורבים אף פעלו על פיו (טוב, לפחות אני לא היחידה).
צעדה הבא של קלרק היה לזהם אריחי קרמיקה בחיידקי אי-קולי, להניח עליהם עוגיות וסוכריות ג'לי (כן, רואים שהיא הייתה בגיל ההתבגרות) ואז לבדוק את המזון. כולם היו מזוהמים בחיידק.
כמה שנים אחר כך, החליטו פרופסור פול ל. דאוסון וחבריו בקלמסון, לקדם את המחקר הזה צעד אחד קדימה. בסדר, אז אוכל שנופל על חיידק מזדהם – אבל עדיין נשארת השאלה, עד כמה? וחשוב יותר, באיזו מהירות?
החוקרים השתמשו בתרבית סלמונלה שאותה התיזו על שטיח, עץ, ואריח קרמיקה, מספר מיליוני חיידקים לסנטימטר רבוע, הכמות האופיינית למזון נגוע מאוד. אחר כך הם הניחו פיסות מזון על המשטחים הנגועים וספרו כמה חיידקים חיים עברו למזון.
התוצאה? על משטחים שזוהמו שמונה שעות קודם, אספו חתיכת לחם ונקניקיה שנשארו במשך חמש שניות כמות של בין 150 ל-8,000 חיידקים. אם נשארו שם דקה שלמה, הן ספגו בערך פי עשר מהכמות שעל אריח ושטיח, ועוד יותר על עץ.
אלה היו חדשות מעוררות. התנחמתי מעט בכך שג'יליאן קלרק מצאה שמספר החיידקים על רצפת האוניברסיטה של אילינוי היה כל כך נמוך שהיא לא יכלה למדוד אותה (והרצפה שלי חייבת להיות נקייה יותר משלהם, או ככה לפחות אני מקווה), אבל המחבר מיהר לציין שדרושים חיידקי סלמונלה בודדים, 10 בלבד, ופחות ממאה חיידקי אי-קולי, כדי לגרום למחלה. הוא הציע שננסח גירסה חדשה לכלל 5 השניות: אם נופלת לך חתיכת אוכל על הרצפה, הרם אותה במהירות, ואז קח 5 שניות כדי להיזכר שחיידקים בודדים מספיקים כדי לגרום לך להיות חולה.
חסל סדר טעימות מהרצפה בשבילי. אני חייבת לשמור על הגוף שלי.
בדיוק כמו הנקניקייה על הרצפה, גם אנחנו כבר לא אותו הדבר
ומה באשר לנשמה?
בואו נהיה כנים: האם אין לנו 'כלל חמש שניות' מקביל שבו אנו משתמשים עבור השטח הרוחני? האם אנחנו לא מרשים לעצמנו מדי פעם לראות/ לשמוע/ לקרוא דברים שיורידו את הרמה הרוחנית או מוסרית שלנו? האם אנחנו לא מרגיעים את עצמנו בהבטחה שזה רק רגע חולף, הנאה חד פעמית? כמה פעמים אנחנו מחשבים שזה רק חמש שניות, חמש דקות, חמש שעות...?
אולי זה נראה לך בלתי מזיק לפלרטט עם חבר/ה נשוי מהעבודה. המגזין הגרוע הזה נראה אולי כמו הנאה בלתי מזיקה. לנצל את נשיותך כדי להתחמק מדו"ח על עבירת תנועה או כדי לזכות במנת קינוח נוספת במסעדה, נראית אולי כמו טקטיקה תמימה. בדיחות תפלות נפטרות בתור "סתם בדיחה". אפשר אפילו לנסות לפטור פגישה אגבית בתור הנאה חד פעמית ללא השלכות רציניות.
אבל תמימות שאבדה לעולם לא תשוב. לא משנה כמה קצרה המעידה, החיידקים נצמדים לנשמותינו ועורכים פלישה חודרנית, ובדיוק כמו הנקניקייה על הרצפה, גם אנחנו כבר לא אותו הדבר.
אפילו חמש שניות שחולפות עלינו במעורבות בדברים לא נכונים, הן חמש שניות יותר מדי.
