יש את הרגעים האלה שאתה פשוט רוצה לכתוב את כל אלפי פיסות המידע שנאגרות אל המוח של מדי שניה בשניה, המון קשרים, מילים מללים, חלקי הברות ועוד כל מיני מרעין בישין....

המשותף לכולם הוא, הם – אי-ודאות, בלבול, כאוס, חוסר מיקוד, דיעות שונות-משונות, אנשים מכל הסוגים והמינים.

ואני תוהה.

האם זוהי תופעה של המערכת הביולוגית ה-כל כך מורכבת, המופלאה – המכונה בפי כל – "בן אדם". או אם נלך לפי הכינוי המקורי, או לפי מה שהמערכת הפרטית שלי גדלה על כך שהוא מקורי– "יציר כפיו של הקב"ה". האם זוהי תופעה של היחשפות ל... למה בעצם? חלל? יקום? עולם?

הלזה ייקרא עולם?

רשת גרמים שמימיים, המונעים בכוחות פיזיים גדולים, על אחד מהם, קטן, כוכב שעבר תלאות, חבטות וחיבוטים בחלוף ימי האנושות הפעילה... עליו חלים ומתחוללים מחולות חולניים... לא יאמן, אבל עליו שוכנים "בני אדם" לאין מספר...

וכל אחד ואחד מהם, נושא איתו את המערכת הביולוגית המופלאה, שבממוצע אומדני ביותר - תופסת מטר רבוע מכל השטח העצום המשתרע במעטפת העצם הכדורי.

כל אדם כזה הוא עולם בפני עצמו.

יש לו אמונות, דיעות, התניות, חברה וכו'... – ולמרבה הפלא המושגים הנחותים, החולפים הללו - הם אלו שמנתבים לו את חוקי חייו והתנהלותו!
וכל זאת, למרות שבמרכז עצביו, שוכן יצור מופלא, חי, נושם, ספוגי וצמיגי – ממש יצור ביולוגי. תפקידו לנהל את חייו של אותו אדם, הוא מרכיב מאות מליוני חלקיקים שבכל אחד מהם טמון כח אדיר להנהיג באופן פנומנלי תחום כלשהו.

איך נסביר את העובדה השטחית, ה-כל כך מוזרה הזו.

עולם עם חוקים, מפורטים, מסודרים בסדר בלתי ניתן לאמידה... שמוצא בתוכו יצורים נחותים, זמניים ומתכלים, שמשיגים השגות קטנות בזמן מועט (אותן הם מחשיבים לפריצות דרך פנומנליות) וממהרים לקבוע קיצים ולחשב מהלכים... בעוד תוחלת חייהם קצרה במאות (ויש הסוברים – קצרה במיליונים) מאותו ייקום, גיאוגרפי, פיזי.

ישנם עולמות שבכוחם להרעיד את אמות הסיפים בהגיית הברה או חתימת משפט, בכך יגזרו על האנושות כולה את דינם... מי יודע מהו הצד בו הכף השוקעת...

ישנם עולמות גדולים, שרק מפאת תנאים סביבתיים, חברתיים, ועוד המון סטטיסטיקות מבהילות – לא ניתנה להם האפשרות להיות עולם מוחץ בעצמם. והם, מפאת הנסיבות, נכללים בתוך אותה הכף השוקעת ל... למוטב.

לו היינו מאפסים את העולם.

כלומר, מאיידים את כל הדיעות הקדומות, מוחקים את כל החוקים שנכתבו... ונותנים לתודעה של הייקום, להיות נקייה, חדשה והיא זו שתורה את דרכם של בני האדם.

מה היה אז?

היה עולם טוב יותר???

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

צפצופים מחרישי אוזניים מילאו את אוזניה הקטנות,

מרעידים את נימי נפשה הרוגשת ממילא.

כל אימת שניסתה להסיט את גלי הקול מלהגיע אל עמקי ליבה,

היו אלו מסתלסלים ומתלפפים על זרועותיה כאזיקי אסירים,

לבל תברח עוד...

לבל תמנע עוד מקול אנחת נשמתה מלהישמע

לאוזניה

היא.

***

עצמי ---

את עינייך

וליבך

מראות

את עצמך.

עצמי.

אין מנוס.

גם אז

לא תוכלי

לנוס

מהשתקפות

בבואתך

הצרה

אותך

בך.

***

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

****

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים