אני כן יודעת שקשה לי. קשה לנו..
אנחנו נשואים כבר למעלה מעשור ומאז תחילת הנישואים כל כמה זמן חוזר אותו מצב. רק שבשנתיים האחרונות זה לא עוזב אותי. אני באותה תחושה כבר יותר מידי זמן..
אני לא מעריכה את בעלי. רואה בו כמעט רק חסרונות..
הוא יודע את זה, וזה מתסכל אותו ומדכא אותו מאוד. וגם אותי, אבל אני לא מצליחה להבדיל בין המציאות האובייקטיבית לבין הדעה האישית שלי, או העין הצרה שלי.
אני יודעת שיש בבעלי המון דברים טובים, אבל בסופו של דבר זה לא עוזר לי.
כי בשורה התחתונה הוא לא מתפקד כ"ראש המשפחה", בהרבה מובנים. אי אפשר לסמוך ולהישען עליו.
והוא כל כך מסכן, אני מרחמת עליו.. הוא לא מקבל אהבה, לא הערכה, לא מילה טובה.. אבל אני לא מסוגלת. נגמר לי האויר וכל יכולת ההכלה.
ובמקום זה אני מוציאה את כל הארס שלי עליו. ונראה לי ששנינו מרגישים שאנחנו מחזיקים את עצמנו ביחד רק בגלל הילדים.. אבל אף אחד לא רוצה לעשות צעד קריטי.
וזהו.
נשאר לי רק לבכות..
) אלא בעיקר לך. הנה אפילו בסיטואציה הזו את מוצאת את עצמך לא מאושרת, ובטוחה שזה תופס אותך בעוד מקומות בחיים.
