לקראת לידה חמישית, כשהראשונה התחילה בזירוז והסתיימה בניתוח חירום, אח"כ 3 לידות רגילות וטבעיות בחסדי השם.. אבל תמיד יש את החשש מניתוח חוזר, ולכן מנסה לדחות כל התערבות, ומתפללת חזק שהלידה תתחיל מעצמה ולא אצטרך זירוז..
את כל הלידות ילדתי בתאריך/ אחרי, כך שבכלל לא היתה לי באופציה לידה לפני 40..
39+4- לפנות בוקר מתחילה להרגיש צרירונים..לא חושבת שזה "זה", כי כאמור אני "מהאלה שיולדות בזמן או מאוחר יותר", לכן מנסה לחזור לישון, לא כ"כ בהצלחה. אבל גם זה- דבר שקרה לי לא מעט במהלך ההריון- נדודי שינה והתעוררות מוקדמות..
בד"כ בעלי קם לתפילה מוקדם, משם ישר לעבודה, ואני מעירה את הילדים ומארגנת אותם לפיזורים.. באותו בוקר אני נרדמת רגע אחרי שהוא מתעורר, אז מבקשת ממנו שהיום יארגן את הילדים בעצמו, יתפלל מאוחר יותר ויאחר לעבודה, כי "לא הצלחתי לישון מ4 ואני גמורה".. אפילו לא הזכרתי את ההתכווצויות שהרגשתי, כי באמת שלא חשבתי שמדובר בצירים.. חשבתי אולי איזו פעילות מעיים חריגה, אבל מבחינתי יש עוד כמה ימים לפחות...
אני נרדמת ואין לי מושג מה קורה בבית (בדיעבד בעלי באמת אירגן את הילדים, פיזר אותם והתפלל במניין מאוחר יותר- למזלי לא נסע לעבודה, שיחסית מרוחקת מהבית...)
בשעה 8 וחצי בערך אני קמה עם כאבים שכבר מחלחלים לי לתודעה שאולי זה באמת קורה..? מתחילים צירים..? עכשיו?!
אני מתקשרת מהר לבעלי, חוששת שהוא בעבודה (שכחתי מהאירוע של הבוקר..), למזלי הוא בדיוק סיים תפילה ועוד היה בתוך הישוב לפני יציאה לעבודה.
אמרתי לו שיש מצב שהלידה מתחילה, אמר שהוא מגיע הביתה ומתקשר לבוס להודיע שהוא לא מגיע היום..
בינתים אני נכנסת למקלחת..מים חמים עושים לי טוב, ואני נרגעת.. מתחילה להבין שזה באמת הדבר האמיתי, אז מושכת כמה שיש מים חמים (לא הדלקתי בוילר, והדוד לא היה חם מהשמש כי היה אחרי הלילה..), יוצאת, מתחברת לטנס.. בעלי מנסה להביא לי אוכל ואני לא בלופ בכלל.. אומרת לו שיאכל בעצמו, כי כנראה יום ארוך לפנינו..
מתזמנים צירים, כל 10-12 דקות... הטנס עוזר, וגם לחיצות של בעלי (תרגיל אמית).. ב"ה מרגישה ששולטת במצב ומנהלת את הכאב..
ממש מרגיע אותי שהילדים במסגרות, שהעולם בחוץ בשיגרה רגילה, ואני פנויה למצבי בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אה! זה היה היום החופשי שלי בעבודה! שכחתי לציין... ככה שלא הייתי צריכה לעדכן כלום את אף אחד...
ככה מעבירים איזה שעה וחצי.. אני על כדור פיזיו, נשימות, טנס, לחיצות.. אין אווירת "צחוקים" וכיף כמו שנשים מתארות לפעמים בשלב הזה, אני די מרוכזת בעצמי, מתרכזת בתהליך הגופני, מדמיינת את העובר מתברג ויורד.. הרבה עם עיניים עצומות ונשימות.. לא כ"כ מתקשרת עם בעלי, מלבד איפה ללחוץ וכזה.. גם לא שמים שירים. לא יודעת, מרגישה צורך בשקט מכונס כזה..
בשעה 10 וחצי הצירים מצטופפים, ומחליטים לצאת לבי"ח.. הנסיעה לא ארוכה, וגם ב"ה זו לא שעת פקקים לכיוון של הבי"ח.. מגיעים תוך חצי שעה, בדרך עדיין עם הטנס ועושה תרגילי אמית עם מגבת קטנה שהבאנו מהבית..
התיק כבר חיכה ברכב, רק הכנסנו דברים אחרונים כמו מברשת שיניים, כפכפים וכזה..
מגיעים לחדרי לידה, רגוע, בוקר של אמצע שבוע, ממש אווירה כיפית.. כאילו חיכו לנו.. נכנסים למיון- מחברים למוניטור, עושים לי בדיקת פתיחה, והופ- אני כבר ב6-7!! איזה כיף! מנתקים מהמוניטור וישר לחדר לידה.. הייתי במיון יולדות משהו כמו 7 דקות.. קצת טפסים, פתיחת וריד, תחילת מוניטור, בדיקה וישר עברנו.. העדפתי ללכת בכוחות עצמי, לא על כסא גלגלים ולא על מיטה.. ב"ה מרגישה ממש בשליטה ובשמחה, למרות הצירים הארוכים! כל פעם שעוצרת בדרך בציר- בעלי לוחץ לי על הגב התחתון וזה ממש מקל עליי. את הטנס העפתי ממני באיזשהו שלב...
בגלל הניתוח בעברי, אני חייבת ניטור רציף.. המוניטור האלחוטי תפוס את יולדת אחרת, אז אני לא יכולה להיכנס למקלחת. קצת מתבאסת, אבל לא נורא, אני "עובדת" טוב גם בחדר לידה עצמו עם הנשימות והתרגיל של אמית. שוב, מרוכזת בעצמי.. הרבה בעיניים עצומות, נשימות ונשיפות.. מיילדת מהממת שממש מבינה את הסיטואציה, לא לחוצה בכלל (שוב, בגלל הניתוח יש פרוטוקולים כאלה של מעקב יותר צפוף), היא אפילו נותנת לי להשחרר מהמוניטור קצת ולהיכנס למקלחת למים חמים... הרופא נכנס לחדר בלחץ לראות מה קרה למוניטור של חדר 11, חח הרי זו יולדת עם ניתוח בעברה שחייבת ניטור רציף.. והיא ממש אמרה לו בנחת: שיחררתי אותה קצת למים חמים, זה בסדר, עליי. קיצר, היתה מלכה.
אני יוצאת מהמקלחת, כבר בערך 12 בצהרים.. עדיין בשליטה ממש.. כואב כמובן, אבל נראה לי שהכנה מנטלית שעשיתי לקראת הלידה הזאת ממש עזרה לי (תודה לאורית לייזרסון! ממליצה בחוםםם!), ואני שמחה בהתקדמות הצירים..
המיילדת שואלת אם אני רוצה בדיקת פתיחה, ואני בדיוק באיזה ציר של אמאלה..בעלי לוחץ לי חזק על הגב, ואז אני אומרת לה- יאוו, יש לי לחץ, נראה לי זה קורה..
אני עולה על המיטה, היא בודקת אותי, ואכן, הראש למטה.. יאווו, מרגש!! איזה חלום..
לא היו לי כוחות ללדת בכריעה או להישען על ראש המיטה, אז כן הייתי בחצי שכיבה.. היא העלתה לי את המשענת כך שאהיה בחצי ישיבה..
היא שופכת עליי איזה שמן, או מים חמים, אפילו לא יודעת מה בדיוק, אבל היה חמים ומרגיע.. אני כמובן עם עיניים עצומות בעוצמת החוויה..
שלוש-ארבע-ו.... לחיצה קטנה, הראש יוצא!!! את הגוף היא מחליקה החוצה ישר אחרי זה, לא הייתי צריכה ללחוץ עוד פעם!! היא מביאה לי אותו ישר..אני בוכה.. בעלי בצד מזיל דמעות גם... נס נס נס.. תינוק קטנטן ומתוק, בוכה בכי עדין ומרגש.. אני בוכה איתו מהודיה להשם..
אחרי איזה 10 דקות, היא שואלת אותי אם אני מוכנה להוציא את השילייה, אני כן צריכה ללחוץ קצת.. לוחצת פעם אחת והיא יוצאת, ב"ה שלמה...
היא בודקת אותי- אין קרעים, אין שריטות, כלום! וואוו, חסדי השםםם!! אני לא מעכלת את האירוע, זה קרה די מהר מבחינתי, ואף אחד בעולם לא יודע או מדמיין שזה קרה עדיין. אולי חוץ מהבוס של בעלי 
המיילדת לוקחת את התינוקי, שוקלת אותו, עוטפת אותו (אמרנו לא לשטוף), ומחזירה לי להמשך הנקה.. הוא כמובן נרדם המתוק, אבל זה מטורף להרגיש אותו ככה צמוד אליי..
צריך לקחת אותו לבדיקות וכאלה, אז בעלי יוצא איתו, ובזמן הזה אני נכנסת להישטף (עוד בחדר לידה!!)..
הם חוזרים די מהר, אני כבר עם חלוק של מחלקה, ניקו את המיטה מהלידה עצמה.. אני נשכבת חזרה במיטה הנקייה, לוקחת אותו עליי, וככה מסיעים אותי למחלקה... בעלי יוצא רגע לרכב לשים כמה דברים ולהביא משם את התיק..
מגיעה למחלקה, רגוע, חלום של ממש.. מרגישה טוב ב"ה, התינוק ישן, השעה 13:30, ואנחנו נהנים רגע מהרוגע של שנינו, לפני שנודיע לכולם על ההפתעה...
בערך ב2 מביאים לי ארוחת צהרים, אני מגלה שאני גוועת, חח ובעלי יוצא לעשות את הטלפונים..
מתקשרים גם לגננות של הילדים ומספרים להם.. מחר יחלקו את ההפתעות בגן הם מתרגשים כ"כ!!
אני כבר אחרי מקלחת, שזה כיף, והתינוקי ישן.. אז אני גם רוצה לישון קצת, ובכל מקרה בעלי צריך לצאת לאסוף את הילדים.. יש קצת פקקים, וצריך להספיק את כולם עד 4..
אני לא אוהבת ביקורים כ"כ, מעדיפה להיות בבונדינג עם התינוק ובשקט, אז מדברת עם ההורים בוידאו, והם לא מגיעים.. למחרת בצהרים בעלי מביא את הילדים וזה דווקא כיף ומשמח ממש! הגדולה מחזיקה את הקטנצ'יק ויש אווירה מרוגשת כזאת...
ב"ה משתחררים בטוב, חוזרים הביתה להכנות לברית..
ואם מישהי זוכרת את ההתלבטות שלנו לגבי השם דוד ע"ש סבא- אז ב"ה קראנו לו: דוד עם שם שני "רגוע", וזה שימח מאד את ההורים ואת כל המשפחה, וגם אנחנו שמחים בשם הזה..
באמת ב"ה אלף פעמים תודה להשם, כלום לא מובן מאליו..
תודה למי שקראה, הכתיבה עשתה לי סוג של עיבוד לידה..
בשמחות אצל כולן!!
