יש לי כמה דברים לכתוב לך, בכמה כיוונים. מקווה שהדברים יתאימו ויעזרו…
קודם כל, אני מאוד מבינה את המקום הזה של הרצון והציפייה לעוד הריון, במקביל להנקה שלא רוצים להפסיק, כי גם אני נמצאת באותו מקום.
אני תמיד חשבתי שיהיה לי כמו אצל אמא שלי - הנקה שמונעת למשל בערך שנה או קצת יותר אחרי הלידה, ואז הריון נוסף תוך כדי ההנקה (כל הילדים במשפחה שלי בפערים של כשנתיים).
בפועל באמת זכיתי לברכה הזו של הנקה שמונעת הריון, אבל אצלי הפערים גדולים יותר. גם כי המחזור חוזר מאוחר יותר אחרי הלידה (שזה בהחלט ברכה מבחינתי), אבל גם אחרי שהוא חוזר לא תמיד מייד מגיע הריון. וגם לי היו תקופות שקיבלתי מחזור כל חודש למשך כ-9 חודשים, אמנם תוך כדי הנקה, אבל בהחלט עם ציפייה להריון בכל פעם.
ובהתחלה היה לי קצת קשה עם זה.
לא רציתי להפסיק את ההנקה, כי היא היתה חשובה לי.
אבל כן קיוויתי שאני אכנס שוב להריון, ואפילו הרגשתי קצת לא נעים שיש לי פערים יותר גדולים מהרבה מהחברות שלי, כשתמיד חלמתי על משפחה גדולה וצפופה…
אבל עכשיו אני מאוד שמחה עם זה.
קודם כל- מבחינת הקשר בין האחים, אני מרגישה שבהחלט יכול להיווצר קשר בריא וטוב גם עם פער יותר גדול.
יש גם יתרונות לפער הגדול יותר, שיש תקופות שבהן אין תינוק קטן וזה משחרר לעשות דברים שיותר קשה לעשות עם תינוק קטן (אפילו מבחינת משחקים - יש אפשר להשקיע במשחקים של לגו ופליימוביל, ויש תקופה ארוכה שזה המשחקים האהובים בבית ומשחקים בהם בכל הזדמנות. עד שנולד שוב תינוק שלומד לשחוק וצריך להיזהר איתם יותר עד שהוא גדל).
וגם - אם היה לי כבר עוד תינוק, אז הקטן הנוכחי היה נדרש לתת לו מקום והיה פחות מקבל את היחס של 'תינוק' בתקופה הזו (ואפילו בהריון התינוק כבר פחות מקבל את כל היחס שהוא היה מקבל בלי הריון). נכון שיש ילדים שנולדו למשפחות צפופות יותר ומסתדרים עם זה, ואולי זה אפילו טוב בשבילם ולכן הם נולדו למשפחות כאלו, אבל יש לזה גם מחירים. והילדים שנולדו לי מרוויחים יותר זמן להיות 'תינוקות'.
ובאמת מעבר להכל, אני באמת חושבת שהקב"ה נותן לכל ילד את המקום המדוייק שלו במשפחה, עם האחים מסביבו בדיוק לפי מה שהוא צריך. ולכן גם כשאני בציפיה לתינוק הבא, אני מרגישה שאני יותר בציפיה של סקרנות - מתי הקב"ה יחליט עבורי שהגיע הזמן לעוד תינוק. אבל בלי אכזבה גדולה כשמגיע הווסת, כי אני מבינה ומקבלת שזה עוד לא הזמן.
אבל אני רוצה לכתוב גם מכיוון אחר, שאם את מרגישה קושי, וכאב, ואכזבה, בכל פעם שמגיעה הווסת, אז זה הרגשות שלך, גם אם בשכל את מבינה שאת רוצה להיות במקום אחר.
גם אם בשכל את רוצה להיות במקום של אמונה, ואת גם יודעת שזה בסדר ולא מעיד על שום בעיה, יש לך רגשות אחרים, הלב שלך נמצא במקום אחר. ולנסות להדחיק את זה או להרגיש אחרת בכוח, זה מן הסתם לא יעבוד.
אני חושבת לרגשות של כאב יש תפקיד. כשאדם נמצא במקום של אמונה וביטחון שהכל לטובה, אז קשה לו יותר להגיע לתפילה משמעותית, כי הוא פחות חווה את החיסרון. אז אם את חווה את החיסרון חזק, וקשה לך להרגיש את הביטחון במקום הזה, זה יכול לאפשר לך להתפלל על זה יותר, לבקש מה', עלייך ועל אחרות.
ובמקביל, יש מקום גם לעבוד על מידת הביטחון, להתפלל שתצליחי להרגיש בלב מה שאת יודעת בשכל (התפילה עצמה עוזרת לחיבור של השכל והלב), לברר יותר במחשבה את נושא הביטחון (אולי ללמוד על זה, יש לי כמה שיעורים יפים שאני יכולה לשלוח בנושא אם תרצי), ולקבל את זה שהלב שלנו הוא לא באותו קצב של השכל, וזה בסדר אם זה לוקח זמן...
ודבר אחרון - כשאני הייתי במקום שכן היה לי קשה עם החסרון (לפני ההריון הראשון, שלקח לו גם זמן להגיע), מאוד חיזקה אותי פסקה של הרב קוק זצ"ל, שהוא כותב שם איך הקב"ה נותן לנו את החסרון דווקא בשביל התפילה שלנו, שמשלימה את הנפש שלנו. ואם לא נענינו אחרי שהתפללנו, זה אומר שיש צורך בעוד תפילה על העניין הזה.
אני מעתיקה לך פה את הפסקה הזו, אולי גם לך זה יוסיף...
תכלית התפילה- לגדל כוחות הנפש בציורי קדושה ואמת
לעומת תכליתה של התפילה, והשגת המבוקש שבאה על ידה, לגדל כוחות הנפש בציורי קדושה ושלמות ולהוציא שלמותה אל הפועל, דרכי הציורים האלה רבים ורחבים, ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ, וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל בסידור חכמתו העליונה, מצב החסרון המזדמן המצריך את התפילה.
ולפעמים תתאחר התקבלות התפילה, כפי מה שלא הספיק אותו הציור הרוחני הדרוש, להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גווניו, עד שיהיה נשנה ונכפל כמה פעמים. על כן האדם שלא נענה, עליו לחזור ולהתפלל, ולא לאמור נואש, חלילה, כי הקצור קצרה ידו יתברך מפדות, אלא שבחכמתו העליונה הוא חושב מחשבות ליתן לאדם אחרית ותקווה, ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחיות ושלמות חשובה.
והנה כך היא המידה באדם, כשהוא עושה פעולות ואינו בא בהן למטרתו מתחלש לבבו, אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו, אלא שלפי רוממות המטרה צריך הוא ריבוי פעולות, לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. על כן אמר 'קווה אל ה', והתקווה היא בעצמה מידת שלמות, ויסוד התקווה הוא מעלת השלמות הראויה להימשך מכשרון הפעולות הקודמות לה, ולפי ערך היסוד הזה של הנהגת תכלית פעולת התפילה, תדע נאמנה כי בכל ציור של תקווה לה', נתקרבת יותר אל המטרה, אלא שלא הגיעתך עדיין, לפי שלא השלמת עדיין, על כן 'חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'.