"שלום, יש לך פיתרון לאנשים חסרי תקנה"?

"אין דבר כזה אנשים חסרי תקנה" השיב

"חחח ואתה קורא לעצמך ד"ר"?

"כן שלום דניאלה, במה אוכל לעזור?" 

"תקשיב דוקטור, אני לא יודעת מה לעשות בלעתי צפרדע וכבר שבוע שהיא מקרקרת לי בתוך הבטן...שתיתי מלא מים אבל אני מניחה שפשוט יש לה עכשיו בריכת שחייה...גם התחילו לי גרודים כאלה מעצבנים בגב ואני מרגישה שאני משתגעת!!!"

"כן דניאלה יש לך תסמינים של נגיף ידוע שהתחיל לאחרונה, אין לזה פיתרון, את תמותי בתוך כמה ימים"

אז ניתקתי את הטלפון בשלווה, נכנסתי למיטה וחיכיתי למותי

רק הבנתי פתאום שלפני כן אני צריכה לעשות כמה דברים

פתחתי את ארון הבגדים, בחרתי את השמלה הפרחונית הלבנה שאותה אני שומרת למצבי רוח מיוחדים. היום זה היום, אמרתי לעצמי, הוא אפילו לא יודע מה מחכה לו!

התלבשתי והתארגנתי

פתחתי את הדלת של הבית

ואז זה קרה

הוא פשוט עמד שם, בגודל מלא, באופן טבעי, כאילו לא קרה שום דבר

מיששתי את האקדח שהיה לי בכיס, רק בכדי לוודא שהוא עדיין שם

וניגבתי את הזיעה הקרה מהמצח 

 "שלום לך, הרבה זמן לא התראינו"  

חייכתי חיוך מאולץ

"את ממהרת לאנשהו? בדיוק חיפשתי אותך, יש לך כמה דקות שנשב?"

"אמ..כן..כלומר..לא זאת אומרת...א...אני.." גימגמתי, "בוא, בוא כנס. בדיוק תכננתי לצאת לכמה סידורים אבל יש לי כמה דקות"

הלב החל לפעום בחזקה, המילים התערבבו לי בראש, לא ידעתי איך ומה אני הולכת הולכת להגיד, למה הוא בא בכלל?!

הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה כשהייתי בת 10

הוא עם החיוך העדין שלו

ואני - ילדה שלווה ושמחה שלא הכירה את המילה צרות

היה זה ביום בהיר אחד, חזרתי הביתה עת אמי הכינה את נזיד העדשים וקלעתי צמות לבובת הברבי הג'ינג'ית לי

פתאום נשמע נקישה בדלת, וגבר תמיר עם חיוך עדין הופיע בדלת 

הוא הציג את עצמו כדר' ברנרד 

"אמא! מישהו רוצה אותך בדלת!"

אבל האיש בחיוך ממזרי, אמר לי להישאר בשקט ולא להוציא קול

אבל אמא כבר הספיקה להופיע מאחורי

"הוו איזו הפתעה, בוא תיכנס פנימה, ראלף תכף יגיע גם כן"

כל כך מתה. מבפנים. 

מה עוד היתה יכולה לעשות ואילו

ברירות עוד נותרו לה?

דר ברנרד הניח מזוודה כבדה על השולחן ופתח אותה באחת 

במזוודה היו הרבה דולרים 

ואם הבנתי נכון, הד"ר הציע לשלוח אותי לאנטרקטיקה הרחוקה תמורת כל הסכום 

אמא שקלה את הנושא, לכאן ולכאן, על כל היתרונות והחסרונות. לבסוף הגיעו לפשרה.

החלטה לא פשוטה, אך היתה מקובלת על כולם, כולם חוץ ממני כמובן.

לחפש אותי לארמדיל ולשלוח אותי לגן החיות ביחד עם ראלף. 

וכך מצאתי אותי כארמדיל,

את ראלף ואת הדוק' בדרך 

לאנטרקטיקה הרחוקה..

פחד כרסם אותי, הרגשה שלא הכרתי, מין הרגשה שיכולה לכלות בן אדם. ידעתי שאני צריכה לעשות הכל כדי לשבש את התכנית ולתכנן את בריחה.

ראלף, שאותו יום נכנס לבית, עצבני, עם שקיות מלאות כל טוב, הביט בי מבעד למשקפיו החדשים: "דניאלה, זה זמני. את תראי, אנחנו נתגבר ונמצא את הדרך לברוח" 

האמנתי  לו. או לפחות כך קיוויתי.

בדרכינו לאוניה, ראלף פתח את התיק, חיטט בדבריו ושלף מכתב קטן והשאיר ואמר: "קחי, זה בשבילך, אבל תבטחי שלא תפתחי אותו עד שאת לא חוזרת לכפר יעבץ, מבטיחה?"

מה בשבילי? ממי זה?

את כבר תגילי כשתחזרי. מה שנותר הוא לתתכנן את הבריחה. מעכשיו עלייך לשמוע לי ולעשות בדיוק מה שאומר לך

פתאום נשמע רחש קל מאחורי, של עלים נרמסים

סובבתי את ראשי בבהלה, 'דר ברנרד!'

אבל להפתעתי ולחרדתי מצאתי מולי לא אחר מאשר

ראלף ואני התקדמנו עלינו על הסיפון, אמא מאחור מוחה דמע ומנופפת לשלום, אבא חזר בבושת פנים לביתו שבדרום הר חברון.
"שומעת דניאלה? אנחנו עוד מעט נתחיל את ההפלגה, ואני רוצה שנהיה מוכנים, כשאני אתן הוראה אנחנו קופצים. החליפות מוכנות."

עמדתי משותקת והנהנתי לכל מילה שלו, זה ראלף, הוא יודע מה הוא עושה.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!