זו סוגיה כ"כ כ"כ ארוכה, אבל אלקט בקצרה כמה דוגמאות ממה שנמצא תח"י, ממש בקיצור נמרץ.

א. הפנה"ל טוען ש"גם המחמירים בשרצים קטנים, "מסתמא" לא החמירו בקטנים כמו שיש היום" 

כנגד טענה זו הביא הרב קמינצקי רש"י, תוס', רא"ש ורשב"א, שכולם כתבו שהאיסור הוא בכלשהוא ואפי' בריה קטנה שאינה ניכרת אלא על ידי תנועתה.

בנוסף, אוקימתא זו הוא ביקש להעמיד בדברי המחמירים שבין האחרונים - והרב קמינצקי ציטט את דבריהם שמדובר אפילו בדקה מחוט השערה הניכרת רק בהעמדה כנגד השמש.

הרב קיים בתגובתו - מדברי הראשונים התעלם, ועל דברי האחרונים כתב שהפנה"ל עצמו הביאם ודן בהם, הבעיה היא שלומר "הרב מלמד דן בהם" לא מיישב כלום את קושיית הרב קמינצקי מלשונותיהם המפורשים הכותבים בהיפוך מהרב מלמד! מה נותן לי זה שהוא "הביא אותם"?? 

ב. טען להוכיח משדברי המשנ"ב והחת"ב שכתבו לגבי מרור "טוב ליקח תמכא" בגלל שבחסא יש תולעים. והוכיח - שכתבו רק טוב ולא חובה, משמע שהתולעים אינם איסור ממש.

הרב קמינצקי הביא את סיום דברי החת"ס והמשנ"ב על המקום, המנמקים את דבריהם - "כי חלילה להכשל בלאוו דאורייתא"!! מילים מהם התעלם הפנה"ל,

גם כאן - הרב קיים פשוט ציטט מחדש את דברי הרב מלמד, ולא טרח להתייחס לסיום דברי החת"ס כקושיית הרב קמינצקי.

(מאוחר יותר, אחרי שהתפרסמו דברי הרב קמינצקי, הוסיף הרב מלמד משפט "ומה שכתבו בסוף - כנראה הכוונה להזהיר מהלאוו בכללותו".. ישפוט השופט אם כשפוסק כותב בסיום פסק "כי חלילה" כוונתו לנמק את הפסק או סתם לכתוב לפתע ספר מוסר, כי כנראה נחה עליו הרוח..)

ג.טען שאם נאסור שרצים שאבותינו לא ראום - נוציא עליהם לעז, ואם המסורת היא שאכלו בלי בדיקה מהסוג המתאפשר לנו כיום - גם אנו צריכים לעשות כך.

הרב קמינצקי הביא בתגובה את דברי השו"ע, הש"ך, הבית אברהם, ועוד, שכתבו להדיא הפוך מכך - שדבר שנהגו לבודקו באופן מסויים, אם אח"כ נתברר שאפשר למצוא בו - אין להתיר ללא הבדיקה המדוקדקת. וכך כתבו עוד סוללת פוסקים שהורו כן להלכה ואסרו מאכלים שונים בתקופות כאלו ואחרות.

גם כאן, כהרגלו בקודש, ציטט הרב קיים שוב את דברי הפנה"ל של "חלילה להוציא לעז על הראשונים" וכו' וכו', תוך התעלמות מוחלטת מהמקורות שהביא הרב קמינצקי.

ד. כתב שבריה קטנה שאין מרגישים את טעמה - אינה אסורה, חידוש מהפכני (וכל מי שרק הריח את ענייני איסור והתר יודע כמה זה מהפכני, אוהו כמה, בלתי נתפס שרב בן דורינו ימציא דבר כזה..) מסברת עצמו (!!)

הרב קמינצקי הוכיח שוב מדברי הראשונים שכתבו על הגמרא שהאיסור בבריה אפילו כשהיא משהו, ואינה ניכרת לעין כלל ללא תנועה.

הרב קיים התעלם, שוב, מדברי הראשונים, ונצמד לדוגמת הגמרא המדוברת - שהזכירה נמלה, וטען "הרי נמלה היא באמת שרץ גדול", 

נו, ומה עם הראשונים שמסבירים בגמרא אחרת מהרב קיים? לרב קיים פתרונים.

(זאת מלבד, אגב, נקודה שלא הביא הרב קמינצקי, אבל הפנה"ל מנסה להוכיח כחידושו מתוך אחיעזר, אך כנראה הוא קרא אותו מלמעלה ממש, כי האחיעזר, כמה עצוב, כותב מילה במילה הפוך...פשוט הפוך, כפשוטו, לולי ראיתי לא האמנתי. אבל נניח את זה כרגע, כי זו ראיה שלי אישית ולא של הרב קמינצקי ולכן אולי יאמרו שאני איני ראוי להתווכח איתו, נו שוין... אם את מישהו זה כן מעניין - אני יכול להסביר באישי)

נתתי כאן בקיצור נמרץ (קנ"מ של 1:15 בערך מהשטח שתופס כל חלק) ארבעה חלקים מתוך כעשרה*, (כלומר, גם הבאתי רק 4 דוג', וגם אותם הבאתי בתמצות של 1:15) המייצגים את הבעייתיות בדרכו של הפנה"ל ואת חוסר התוחלת במאמר התגובה של הרב קיים, שמתעלם בשיטתיות מכל טענותיו של הרב קמינצקי, ורק חוזר ומצטט שוב ושוב את הפנה"ל כאילו הוא תורה מסיני, כשכנראה הוא בונה, אכן, על זאת שאנשים שלא בסוגיה יתרשמו שיש כאן "מענה" כפי שהתרשמת אתה... אך באמת אין כאן כלום מלבד חזרה וציטוט של הדברים עליהם עצמם הקשה הרב קמינצקי קושיות שלא נענו עד עצם היום הזה.

*עשרה רק סביב הפסק הזה בלבד!

כאמור לא מכיר את הסוגיות, אני מתייחס רק למה שמובא במאמרים

א. לא חושב שברשי תוספות ורשבא כתוב שהאיסור אפילו בכל שהוא. או שהתולעים ניכרים רק בתנועה

בנוגע לאחרונים שהחמירו: הרב מלמד אומר שזו מחלוקת - וליתר דיוק, שרק כמה אחרונים כתבו להחמיר בשרצים קטנטנים. מה הבעיה בעצם? 

ב. אני חושב שהרב מלמד צודק כאן

ג. את ההבנה של הרב קמינצקי בש"ך לא הבנתי בכלל. בזמן הש"ך היה אסור לאכול קמח, כי לא היו נפות שמנפות קרדיות קמח? (שואל באמת. ברור לי שיש משהו שאני מפספס)

חוץ מהש"ך, הרב קמינצקי הביא את הקול גדול - שהרב מאור כבר אמר שהוא מהאוסרים;

ואת הבית אברהם - שזו נקודה לטובתו

ד. קודם כל - הרב מלמד מדבר באופן עקבי על 'טעמו ובליעתו' ולא רק 'טעמו' 

שנית, הרב מאור להבנתי ענה על טענת המהפכנות

(שהם באמת לא הסתמכו על החידוש הזה, רק העלו אותו)

בנוגע לרשב"א ולתוספות כבר הבעתי את דעתי בסעיף א'

בנוגע ללשון רש"י 'בכל שהוא' - זה לא הוגן. 'טעמו ובליעתו' זה גדר נוסף על הגודל.

כמו ש'פירש' זה גדר נוסף על הגודל.

(את האחיעזר כאמור לא ראיתי. אציץ בהמשך בעז"ה)

הדיון הזה מעניין. מוכן להמשיך אותו?

א. לשון התוס'

"וכן משמע פרק שלישי דשבועות (דף כא דקאמר היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב ופריך ולא והרי מפרש פירוש שבועה שלא אוכל כל שהוא ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב שלא תאכל בין גדול ובין קטן

והרא"ש:

"וכן מוכח בפרק שבועות שתים דף כא: דקאמר וכי היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב. ופריך והרי מפרש פירוש מפרש שלא אוכל כל שהוא. ומשני מפרש נמי כבריה דמי. משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלנו בכל שהו

ורש"י:

שרץ, לשון ש-רץ, דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא על ידי שירוצו וריחושו מפני קוטנו"

ועוד תוס':

"ולשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע"י שירוצו מפני קטנו

ורשב"א:

...גם מה שאמרת בפולין... מצוי בהן במקום הרחש מקום שחור. וניכר ראשו של רחש וגופו אינו ניכר אלא מהפול בעצמו שמשונה קצת מהפול עצמו. אם אסור רחש זה אם לאו? תשובה: הרחש ההוא מיד נודע מקומו שמקומו משחיר וכלו הוא נברא וזה קטן מאד מאד... ומניחין על ציפורן האצבע והוא רוחש והולך ולפיכך במקום שמשחיר בפולין נוטלין קצת בעומק וזו היא בדיקתו והכשרו...

מה לא כתוב בדיוק?

לגבי האחרונים: הוא מעמיד אוקימתא בדברי האחרונים המחמירים עצמם, שנסתרת מלשונותם.

ב. לשונו המלאה של החת"ס:

מי שאין לו אנשים מיוחדים מסוימים בעלי יראה הבודקים ומנקים אותם מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאוד מאוד בימי פסח ואינם ניכרים לחלושי ראות, ע"כ מי שאין לו בביתו מי שיבדקנו כראוי טוב ליקח התמכא שקורין קרי"ן שהוא נמנה שלישי במשנה [פסחים ל"ט ע"א] והחסא הוא הראשון ומצוה מן המובחר, חלילה להכשיל בלאו או בלאוין הרבה אפילו בספק משום קיום עשה דרבנן, דמרור בזה"ז דרבנן.

ובמשנ"ב:

'כי חלילה להכשל בלאו משום קיום עשה דרבנן...'.

למישהו לא ברור שהם מנמקים את הפסק שלהם? הרי הם במפורש מדברים על הקיום דרבנן מול החשש דאורייתא, על מה לכל הרוחות הם דיברו?

ג.כשהש"ך גילה שבאזורים וזמנים מסויימים יש קרדיות שלא ניתנות לניפוי - הוא אכן אסר לחלוטין את השימוש בקמח. והש"ך, כאמור, נסמך על שו"ע ורא"ש.

לגבי הקול גדול - כאמור, הפנה"ל מעמיד אוקימתא אף בדברי המחמירים עצמם - כלומר - הקול גדול. שלא דיברו בכ"כ קטן.

ואגב, גם בלי ראיות אלו המהלך הזה של הפנה"ל לא מחזיק מים - יש סוללת פוסקים שאסרו, והוא חולק על איסורם כדי לא להוציא לעז עליהם עצמם שנכשלו במה שלא ידעו, זה נראה רציני?

בנוסף, היות וברור, והוא מביא בעצמו שזו סברת האיסור, שמה שלא ניתן לידע עליו - אינוא סור, והאיסור הוא רק כשיודעים, נמצא שאין כאן שום הוצאת לעז. אבל הוא הביא זאת רק כ"אמנם הם טוענים" אחרי ששפך אש וגפרית על זה ש"הם לא נצמדים למסורת".. אך לא טרח להסביר באמת מה הבעיה בנקודה הזו - שהאיסור הוא רק במה שיודעים.. וכדי ביזיון וקצף.

ד. לא משנה טעמו ובליעתו או לא, ואשמח אם תראה לי איפה בדיוק הרב קיים עונה על הבעיה שבזה (חוץ מבלומר: "הרב שלי הוא נורא נורא עניו, והוא הביא את כולם לפני שהוא החליט לנפנף אותם...") 

טעמו ובליעתו לא יכול להיות גדר נוסף, כי מהות המילים כל שהוא הם גודל כל שהוא, וטעמו ובליעתו זה קריטריון בגודל, בשונה מפירש שזה קריטריון אחר.

אני לא ממש בעד להמשיך אותו, הבאתי את הדברים כי נפתח הענין, אבל אני לא עוסק כעת בסוגיות אלו.

א. פירש לא קשור, כי כפי שחילקתי בסוף -פירש הוא תנאי נוסף, ולא חלוקה בגודל (זה כמו שתגיד: "הרי לא יתכן שכלשהוא זה כפשוטו, כי הרי בפיקוח נפש מותר", זה פשוט תנאי אחר, לא קשור, אנו מדברים על קריטריונים של גודל)

ו"כלשהוא" זו הגדרה הלכתית, לא ביטוי מקומי, וכשמתמשים בו - משתמשים במשמעותו ההלכתית.

זה נכון שלטאה היא גם, אבל מצד שני - הרי ללטאה גם "שמים לב" בלי ריצה. על כרחך כוונתו היא להגיד באמת את החלק הקטן ביותר שבהם, שיש מהם שאינם נראים אלא מחמת ריחושם ולכן נקראים ככה. 

כשתוס' ורש"י כותבים ש"אינם נראים" אז הם "אינם נראים", נקודה..

ולגבי הרשב"א: הוא לא כותב שתופסים ביד, אלא שמזהים נקודה שחורה, ומקרבים לשם את הציפורן ואז הוא מתחיל לרוץ ורק אז רואים..

לגבי האחרונים האוסרים - לא מבין מה יש לחלוק, הוא הביא את הקול גדול, לדוג', וטען ש"מסתבר שגם הוא אסר רק בX ולא בY", הרב קמינצקי הוכיח שהוא אסר גם בY, ולא התקבלה תשובה...

ב. ה"בפרט" הולך על מה שהוא כתב לפני כן, שהתמכא אינו לכתחילה, אבל מפני החשש דאו', כיוון שסוכ"ס אפשר לקיים על ידו את המצווה - יעשו בו.

ושוב, כשכתוב שזה לאוו דאורייתא, אין מה לומר "עניין של מילים".. כתוב לאוו דאוריתא, כתוב!

ג. תקרא את לשון הש"ך. והשל"ה והש"ך עצמו כתבו כמה הם קטנים, ככה שהפנה"ל יכול לומר עד מחר שהם ענקיים, הם פשוט לא, לא לא ושוב לא, הש"ך והשל"ה מספרים המ הגודל שלהם וזה מליונית ממה שהפנה"ל טוען שהם. אבל הוא מתעלם.

ד. למה משנה? זה מהפכני בכל מקרה, כי אלפיים שנות תורה אף אחד לא דיבר, לא על טעמו ולא על בליעתו, למה "טעמו ובליעתו" זה פחות המצאה מטעמו לבד? כי הוא כתב עוד קריטריון? איך זה מועיל?

הלשון של הרב מאור היא תשובה? אתה רציני? הפנה"ל הביא כמה וכמה טעמים להתיר, את כולם פרך הפנה"ל, אז במקום להתייחס לפירכא הוא אומר "זו תוספת"? אז מה אם זו תוספת? בתוספת הו אכן יכול לחלוק על ראושנים? מה השטות הזו?

טעמו ובליעתו זה קריריון במעשה האכילה, עד.... עד השלב שהפנה"ל מחליט שמשום כך גדול מסויים יהיה מותר כי לא מרגישים אותו, בניגוד מוצהר לראשונים שכתבו שאין גודל מינימלי, ואין שיעור למטהף ואפילו הכי קטנטן יהיה אסור.

א. 🤦‍♂️🤦‍♂️ מה לא מובן? הפנה"ל מסיק מכח כך שיש גודל מסויים שמותר, בראשונים כותביםש אין גודל שמותר, מה עוד לא ברור כאן?

לגבי הקול גדול - הפנה"ל כתב שגם הוא החמיר רק בגודל גדול מגודל מסויים, ובלשונו של הקול גדול כתבו אחרת.

ג. על קרדיות לא ידעו, אבל על גודל קטן מאוד ידעו, וכתבו שכל גודל שימצא שלא מצליחים לראותו - יאסור. 

על מילווין הש"ך והשל"ה כתבו מה הגודל שהם מדברים עליו. נקודה.

ד. שוב: גדר באכילה שמחמתו הרב מלמד מתיק גודל מסויים שהראשונים אסרו, זה הגיוני?

ואם לומר "הוא חלק על ראשונים רק כסניף" זו תשובה, אז לא הבנת את שורש הביקורת. הבעיה היא שהר במלמד רואה את עצמו בכלל כאחד שראוי להתווכח עם ראשונים, לא משנה אם כסניף, או תוספת, או רמז או דרש, עצם העלאת הסברא על דל שפתיו היא חסרונו הגדול.

כן כתוב שמה שאין דרך להבחין בו מותר, אכן כתבו.

אם להמציא גדר נוסף על גדרי הש"ס והפוסקים, גדר שנסתר מדגברי הש"ס והראשונים נראה לך הגיוני - אכן אין לי דרך לשכנע אותך, אתה כמו הרב מלמד עצמו לצערי..

א.🤷‍♂️

לא הרב מאור חילק, הפנה"ל חילק, הרב קמינצקי הקשה, והרב מאור התעלם.

ג. לא, הם כתבו כמה קטן - מעבר במסננת, ראיה בשמש, וכו'. פרמטרים שבמפורש מחמירים מהפרמטרים של הפנה"ל.

ד. טוב, כאן אני אעצור כי יש גבול למה שאני יכול לכתוב עליו בפורום ציבורי. 

א. מובא במאמרים.

ג. הש"ך כתב לגבי המסננת והשל"ה לגבי השמש.

וכתבו במפורש שאנשים בעלי ראיה קלאסית אל יכולים לראותז את, ורק אנשים בעלי ראיה טובה רואים נגד השמש.

הפנה"ל בפירוש כתב שלא יתכן להצריך ראיה טוב וסגי בראיה קלאסית, ושלא צריך שמש.

מה שאומר... שהראיה שלי לא טובה ואסור לי לבדוק חרקים 😁

(סתם, מן הסתם אני מפספס משהו. אבל לא נורא)

למה אתה אומר שהוא כותב הפוך?

הוא "מוכיח" מהאחיעזר שכתב שללא הנאת גרון אין איסור, אבל כל הווארט של האחיעזר שם, הוא לחלק בין דבר שאסור מסיבות שמחוץ לשיעור, כגון ח"ש - באכילה שלא כדרכה, ספיה לקטן, ועל זה אומר שהאיסור בח"ש הוא מצד הנאת גרון ולכן באופנים אלו אין איסור בח"ש הואיל ואין בהם הנאת גרון, משא"כ בשיעור שהוא איסור עצמי ונאסר אף ללא הנאת גרון.

כלומר, מפורש באחיעזר שרק כשאנו נצרכים לאיסור ח"ש, אזי אנו צריכים שתהיה הנאה כי זה שורש האיסור, משא"כ כשל"צ לדין ח"ש.

ובריה, כנודע וכמפורש - היא שיעור בפני עצמו, ולא מדין ח"ש היא נאסרה, לדברי הפנה"ל נתיר בריה בספיה לקטן ואכילה שלא כדרכה, שאלו דברים מנוגדים לגמרי להלכה, ולמעשה לפי דבריו נצטרך גם להתיר ספיה לקטן או אכילה שלא כדרכה גם בשיעור שלם, וכדי ביזיון וקצף..

ח"ג,

לא זוכר כבר אם מדבר על אינפוזיה או משהו אחר, אבל כל הווארט שלו הוא להתיר רק בצירוף של חצי שיעור+אין הנאת גרון. מחמת שהאיסור בח"ש הוא רק ההנאה, ומשא"כ בשיעור - כזית או בריה, שאיסורו הוא לא מפני הנאת גרון אלא איסור עצמי

כשתקרא את סימן פ"א, שהוא כותב במפורש הפוך מהפנה"ל, תראה שאין מקום לדברי הפנה"ל.

כששוב - זה הנקודה עליה הוא נסוב, מה טעם האיסור בח"ש (הנאת גרון/מעיו וכו') והיכן היא מתקיימת.

שום מילה לגבי אופן שזה לא ככה.

ואשמח אם תוכל להסביר, לפי ההבנה שלך וטענת הפנה"ל - שלעולם תלוי בהנאת גרון/ מעיים דידיה - מהו איסור ספיה לקטן או אכילה שלא כדרכה. (ומשלא כדרכה אמנם יקשה רק להצד של מעיו ולא של גרונו, וגם בזה סגי, וק"ו מספיה לקטן)

הוא אומר שזה לא אכילה לגבי דין ח"ש שנחשב אכילה רק בגלל ההנאה!

בשונה משיעור שנקרא אכילה גם בלי הנאה!

🤦‍♂️

אחשלי, סורי, אבל באמת כנראה זה שאתה לא בסוגיה משפיע, קשה לי ככה...

השתלדתי לא לפגוע בך..

לא העמקתי כעת לגבי האינפוזיה, אבל ראיתי את עצם זה שהוא נסמך על מחלוקת ר"י ור"ל ודן מה התנאים לאיסור ח"ש.

בסימן ס"א שנינו אל התעמקנו, אבל שנינו ראינו מלמעלה שהוא נסמך על מחלוקת בח"ש.

בסימן פ"א הוא כותב במפורש לאיסור.

אתה לא רואה פגם? נו נו..

כך גם הפוסקים מביאים אותו, אני חושב

בסופו של דבר - יש לנו כאן תשובה אחת שמסופקת מה כוונתה, ושנינו לא דקדקנו בה.

ותשובה אחרת, בה הוא כותב במפורש לאיסור.

בנתיים, כל עוד שאני לא רואה בראשונה מםורש להיתר, אני מתקשה לקבל את ההנחה שיש כאן סתירה, קל וחומר כשגם בזו אני רואה שהוא נסמך על ר"י ור"ל.

ובר מין דין, גם אם יש כאן סתירה, לפסוק כמו אחת ולהתעלם מהשניה זה חוסר אחריות וחוסר רצינות מובהק. מו"צ שכונתי לא מתנהג ככה, אז אדם שמתיימר להיות "פויסק"?

פ"א ס"ק י"ד.

אני אסביר את הסעיף במילים שלי, ותסביר מה אתה מוציא מזה?

~~

אומר האחיעזר:

יש איסור להאכיל קטן נבלות. האם מותר להאכיל אותו בפחות מכדי שיעור?

סברות להקל - 

א) האיסור הוא על המאכיל. לא על האוכל

אז אפשר לאמר שזה לא איסור אכילה,

ויש אחרונים שאומרים שחצי שיעור אסור רק באיסורי אכילה

(זה מבריק, נכון?)

ב) הפני יהושוע מסביר שחצי שיעור שייך רק באיסורי אכילה,

כיוון שסוף סוף יש לאוכל הנאת גרון

וכאן האיסור הוא על המאכיל, שלא נהנה בגרונו...

~~

האחיעזר מעיר שזה דומה לחידוש אחר שלו:

שגם לדעה שאכילה שלא כדרך אכילה אסורה מהתורה

(למשל לעטוף חזיר בסיב ולבלוע)

אין איסור בזה בחצי שיעור. כי מי שמחמיר בשלא כדרך אכילה אומר שמספיקה הנאת מעיים

וכאן אין גם הנאת מעיים - חצי שיעור לא משביע...

~~

חוזר לשאלה על חצי שיעור בקטן

מנסה להוכיח לחומרא מיבמות, מתינוק שיונק פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס

דוחה שאם זו דרך השתיה - זה לא נקרא חצי שיעור

כמו אלו שסוברים שמברכים ברכה אחרונה על קפה, גם כששותים אותו בלגימות קטנות

דוחה בדרך נוספת, ששם הרי מדובר על מי שסובר שבי"ד מצווים להפריש קטן מעבירות,

והוא דן לעניין כל אדם - שאסור לא רק להאכיל בידיים

~~

עובר לדון בשאלה אחרת:

האם אסור להאכיל קטן שלא כדרך אכילתו?

אומר שלפי מי שסובר ששלא כדרך אכילתו אסור רק מדרבנן,

יהיה מותר להאכיל קטן.

על פי דעת הרשב"א, שאין איסור האכלה לקטן באיסורי דרבנן.

אומר שלפי מי שסובר ששלא כדרך אכילתו אסור מהתורה,

בוודאי יהיה אסור להאכיל לקטן.

אבל המאכיל לא ילקה, גם למי שסובר שהאוכל שלא דרך אכילתו לוקה

בגלל שבקטן נאמר לשון "לא תאכילום"

ולכן גם המאכיל לקטן בשר בחלב וכדומה שלא כדרך אכילה

יהיה פטור ממלקות

למרות שהאוכל בשר בחלב שלא כדרך אכילה לוקה

אבל דבר אחד ברור בדבריו: שסברת הנאת גרון ומעיים היא רלוונטית רק להתיר ח"ש שהנאה זו היא סיבת איסורו.

שבאינפוזיה אין לא הנאת גרון ולא הנאת מעיים

ולכן מותר גם למי שסובר שאכילה שלא כדרכה אסורה

(כי באכילה שלא כדרכה יש הנאת מעיים)

אם ככה פתרנו, כפי ששיערתי שיהיה, גם את סימן ס"א.

כי אם כאן הוא מדבר על מש"כ שם, ומצהיר שזה רק לגבי ח"ש. מה נשאר עוד להסתפק?

תמחק את שתי השורות האחרונות שכתבתי כאן

בכל אופן הוא לא מזכיר בכלל את סימן פא,

הוא רק אומר שאינפוזיה זה לא אכילה כי אין הנאת מעיים וגרון

הוא רק מעלה מקרה אחד שבו אין לא הנאת מעיים ולא הנאת גרון:

כלומר חצי שיעור שלא כדרך אכילה

ואומר שבמקרה הזה יהיה פטור,

גם לפי הדעה שנדחתה מההלכה -

שאיסורי אכילה אסורים גם שלא כדרך אכילתן

שהסיבה שיהיה מותר למרות זאת - כי הטעם לאיסור הוא ההנאה, ואם אינה - אינה.

כלומר - יש אחד משני תנאים שצריך כדי לאסור - או שיעור או הנאה. וח"ש בלי הנאה - מותר ממנ"פ

הבנתי שבשיעור יש הנאה (הנאת מעיים)

בפחות משיעור יש רק הנאת גרון - ואם האיסור עטוף בסיב אז אין גם הנאת גרון

התחדד לי מהדיון שיש כאן מחלוקת בתרתי:

א. הרב מלמד תולה את הצד להחמיר במודעות: 'וכיוון שהם (=החרקים הזעירים) הפכו למוכרים וידועים, קשה להתעלם מהם'

והרב קמינצקי בידיעה: ברגע שנודע לנו על שרץ חדש הוא נאסר, למרות שעד עכשיו הוא היה מותר. ההלכה זורמת עם המדע

ב. עיקר הויכוח הוא מה קורה כשיש אחרון או כמה אחרונים שכותבים חומרא, וכל שאר הפוסקים לא

אפשר להגיד: אף אחד לא חלק, מסתמא כולם חושבים כמותו

ואפשר להגיד להיפך: הוא החמיר, לכל השאר היה פשוט שמותר ולכן לא כתבו

@נשמה כללית שוב תודה. היה נחמד

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו