ובכל עשרים ושלוש שנותיה (בדיוק!) של יראת לא חוותה שמחה כזאת. ישובה על הרצפה היתה, עיניה הבהירות מכוונות הישר לליבו של אביתר, ומבטה שוחק. אביתר מביט בה בחיוך.
אתה בייניש, היא אומרת לו. הוא מסמיק ומסיט קמעא את מבטו הצידה. ביינישית את בעצמך, הוא מחזיר. עובדת את ד' ככה בפשטות, מאהבה, בין כתפייך שכן. את הבעת הקדושה שעלייך שום דבר לא מוחה. (יראת מתכווצת קצת, חיוכה רועד קלות. אבל אביתר, כמו אביתר, לא שם לב.) את, פשוט, את, הוא מסיים, והיא מחייכת בשקט וחוזרת להתעסק בקישורי שמלתה.
נו, הוא אומר לה אחרי כמה דקות. בואי.
לאן? היא שואלת, אבל כבר נעמדת ומסדרת בעדינות את תיק הצד הכחול שלה.
לטיול, הוא משיב, נעמד ומחכה לה. היא נעמדת לידו ושקט לה, שקט לה וטוב, והלוואי שיכלה כך לעולם.
*
אין דבר שמתחרה ברחובות של ירושלים. השקט, הרעש, הטוהר, העשן, המולת ההולכים והמקצב הפנימי שתמיד מתנגן בה בירושלים - כולם עושים יד אחת לשמחה. בכל עת שהיא מהלכת ברחובות השקטים/רועשים, עולה בה הרגש, ודמעותיה שעבר חשבה שהצליחה לכבוש צצות שנית. היא בולעת בעיניה כל פינה ופינה, כל אדם שעובר זוכה לסקירה חפוזה. וכל צעד מחושב, היא מהלכת כאילו בארמונו של מלך, ואם תשאלו אותו - בארמונו של מלך ממש היא מהלכת. הן זאת ירושלים.
הפעם לא. את הניצוץ העמוק שבעיניה לא זכו קירות ירושלים לראות, כי היא צועדת ליד אביתר, ועסוקה בלגמוע את מילותיו בצמא. מנסה לפחות, כי חצי ממוחה עוד מנסה לשחזר את מה שהלך בינהם, אך לפני דקות אחדות.
תקשיבי, הוא אמר לה. יראת נרעדה. הכל בסדר, הוא אמר. פשוט, רציתי לחשוב, להציע, זאת אומרת, לומר, אולי, אממ, אתמסכימהלהתחתןאיתי?
ליראת לקח כמה שניות לפענח מה ניסה אביתר לומר, במהלכן הוא הסמיק והחוויר חליפות. אממ, אם את לא רוצה, תראי, אה, אפשר לחכות, גם, לא דחוף להגיע להחלטה,
והמוח של יראת דחק בה, נו, יראת, תגידי עכשיו! זה הזמן! קדימה! ובשקט הרגיל שלה היא לחשה, אם כי קצת גבוה מהרגלה, האמת שדווקא אשמח ממש. [ואביתר הסתובב והחל לבכות והיא לא ידעה מה לעשות אפילו שכבר התחילה ללמוד והתחילה לפנות אליו בכל זאת למרות שלא ידעה והוא הסתובב והרגיע אותה ואמר שהכל בסדר, וכמעט שנשברה בעצמה והנה בעודה הולכת ברחוב שוב תפסו אותה הדמעות. והרוח התחזקה וטיפות קטנות ירדו, מנגבות את לחייה של יראת, ואז התגברו ואביתר צעק משהו שלא נשמע בסופה ואז עשה תנועה הצידה ויראת שהבינה את כוונתו התיישבה לצידו בפתח הבניין והורידה ראש אל הקיר, להסתכל על אהובה ולבכות בשקט]
[הכל בסדר, הוא אומר לה. הכל בסדר. תבכי, מותר לבכות, זה חשוב. והיא נבוכה קצת ואביתר מוריד את הסוודר שלו (שקצת רטוב אבל בכללו לא, כנראה בגלל התיק) ומניח על כתפיה בעדינות והיא מתכווצת אל תוך החום שלו ומניחה לעצמה להסחף הרחק]
אתה בייניש, היא אומרת לו. הוא מסמיק ומסיט קמעא את מבטו הצידה. ביינישית את בעצמך, הוא מחזיר. עובדת את ד' ככה בפשטות, מאהבה, בין כתפייך שכן. את הבעת הקדושה שעלייך שום דבר לא מוחה. (יראת מתכווצת קצת, חיוכה רועד קלות. אבל אביתר, כמו אביתר, לא שם לב.) את, פשוט, את, הוא מסיים, והיא מחייכת בשקט וחוזרת להתעסק בקישורי שמלתה.
נו, הוא אומר לה אחרי כמה דקות. בואי.
לאן? היא שואלת, אבל כבר נעמדת ומסדרת בעדינות את תיק הצד הכחול שלה.
לטיול, הוא משיב, נעמד ומחכה לה. היא נעמדת לידו ושקט לה, שקט לה וטוב, והלוואי שיכלה כך לעולם.
*
אין דבר שמתחרה ברחובות של ירושלים. השקט, הרעש, הטוהר, העשן, המולת ההולכים והמקצב הפנימי שתמיד מתנגן בה בירושלים - כולם עושים יד אחת לשמחה. בכל עת שהיא מהלכת ברחובות השקטים/רועשים, עולה בה הרגש, ודמעותיה שעבר חשבה שהצליחה לכבוש צצות שנית. היא בולעת בעיניה כל פינה ופינה, כל אדם שעובר זוכה לסקירה חפוזה. וכל צעד מחושב, היא מהלכת כאילו בארמונו של מלך, ואם תשאלו אותו - בארמונו של מלך ממש היא מהלכת. הן זאת ירושלים.
הפעם לא. את הניצוץ העמוק שבעיניה לא זכו קירות ירושלים לראות, כי היא צועדת ליד אביתר, ועסוקה בלגמוע את מילותיו בצמא. מנסה לפחות, כי חצי ממוחה עוד מנסה לשחזר את מה שהלך בינהם, אך לפני דקות אחדות.
תקשיבי, הוא אמר לה. יראת נרעדה. הכל בסדר, הוא אמר. פשוט, רציתי לחשוב, להציע, זאת אומרת, לומר, אולי, אממ, אתמסכימהלהתחתןאיתי?
ליראת לקח כמה שניות לפענח מה ניסה אביתר לומר, במהלכן הוא הסמיק והחוויר חליפות. אממ, אם את לא רוצה, תראי, אה, אפשר לחכות, גם, לא דחוף להגיע להחלטה,
והמוח של יראת דחק בה, נו, יראת, תגידי עכשיו! זה הזמן! קדימה! ובשקט הרגיל שלה היא לחשה, אם כי קצת גבוה מהרגלה, האמת שדווקא אשמח ממש. [ואביתר הסתובב והחל לבכות והיא לא ידעה מה לעשות אפילו שכבר התחילה ללמוד והתחילה לפנות אליו בכל זאת למרות שלא ידעה והוא הסתובב והרגיע אותה ואמר שהכל בסדר, וכמעט שנשברה בעצמה והנה בעודה הולכת ברחוב שוב תפסו אותה הדמעות. והרוח התחזקה וטיפות קטנות ירדו, מנגבות את לחייה של יראת, ואז התגברו ואביתר צעק משהו שלא נשמע בסופה ואז עשה תנועה הצידה ויראת שהבינה את כוונתו התיישבה לצידו בפתח הבניין והורידה ראש אל הקיר, להסתכל על אהובה ולבכות בשקט]
[הכל בסדר, הוא אומר לה. הכל בסדר. תבכי, מותר לבכות, זה חשוב. והיא נבוכה קצת ואביתר מוריד את הסוודר שלו (שקצת רטוב אבל בכללו לא, כנראה בגלל התיק) ומניח על כתפיה בעדינות והיא מתכווצת אל תוך החום שלו ומניחה לעצמה להסחף הרחק]