פורום משוב - ezra.org.il

ובכל עשרים ושלוש שנותיה (בדיוק!) של יראת לא חוותה שמחה כזאת. ישובה על הרצפה היתה, עיניה הבהירות מכוונות הישר לליבו של אביתר, ומבטה שוחק. אביתר מביט בה בחיוך.
אתה בייניש, היא אומרת לו. הוא מסמיק ומסיט קמעא את מבטו הצידה. ביינישית את בעצמך, הוא מחזיר. עובדת את ד' ככה בפשטות, מאהבה, בין כתפייך שכן. את הבעת הקדושה שעלייך שום דבר לא מוחה. (יראת מתכווצת קצת, חיוכה רועד קלות. אבל אביתר, כמו אביתר, לא שם לב.) את, פשוט, את, הוא מסיים, והיא מחייכת בשקט וחוזרת להתעסק בקישורי שמלתה.
נו, הוא אומר לה אחרי כמה דקות. בואי.
לאן? היא שואלת, אבל כבר נעמדת ומסדרת בעדינות את תיק הצד הכחול שלה.
לטיול, הוא משיב, נעמד ומחכה לה. היא נעמדת לידו ושקט לה, שקט לה וטוב, והלוואי שיכלה כך לעולם.
*
אין דבר שמתחרה ברחובות של ירושלים. השקט, הרעש, הטוהר, העשן, המולת ההולכים והמקצב הפנימי שתמיד מתנגן בה בירושלים - כולם עושים יד אחת לשמחה. בכל עת שהיא מהלכת ברחובות השקטים/רועשים, עולה בה הרגש, ודמעותיה שעבר חשבה שהצליחה לכבוש צצות שנית. היא בולעת בעיניה כל פינה ופינה, כל אדם שעובר זוכה לסקירה חפוזה. וכל צעד מחושב, היא מהלכת כאילו בארמונו של מלך, ואם תשאלו אותו - בארמונו של מלך ממש היא מהלכת. הן זאת ירושלים.
הפעם לא. את הניצוץ העמוק שבעיניה לא זכו קירות ירושלים לראות, כי היא צועדת ליד אביתר, ועסוקה בלגמוע את מילותיו בצמא. מנסה לפחות, כי חצי ממוחה עוד מנסה לשחזר את מה שהלך בינהם, אך לפני דקות אחדות.
תקשיבי, הוא אמר לה. יראת נרעדה. הכל בסדר, הוא אמר. פשוט, רציתי לחשוב, להציע, זאת אומרת, לומר, אולי, אממ, אתמסכימהלהתחתןאיתי?
ליראת לקח כמה שניות לפענח מה ניסה אביתר לומר, במהלכן הוא הסמיק והחוויר חליפות. אממ, אם את לא רוצה, תראי, אה, אפשר לחכות, גם, לא דחוף להגיע להחלטה,
והמוח של יראת דחק בה, נו, יראת, תגידי עכשיו! זה הזמן! קדימה! ובשקט הרגיל שלה היא לחשה, אם כי קצת גבוה מהרגלה, האמת שדווקא אשמח ממש. [ואביתר הסתובב והחל לבכות והיא לא ידעה מה לעשות אפילו שכבר התחילה ללמוד והתחילה לפנות אליו בכל זאת למרות שלא ידעה והוא הסתובב והרגיע אותה ואמר שהכל בסדר, וכמעט שנשברה בעצמה והנה בעודה הולכת ברחוב שוב תפסו אותה הדמעות. והרוח התחזקה וטיפות קטנות ירדו, מנגבות את לחייה של יראת, ואז התגברו ואביתר צעק משהו שלא נשמע בסופה ואז עשה תנועה הצידה ויראת שהבינה את כוונתו התיישבה לצידו בפתח הבניין והורידה ראש אל הקיר, להסתכל על אהובה ולבכות בשקט]
[הכל בסדר, הוא אומר לה. הכל בסדר. תבכי, מותר לבכות, זה חשוב. והיא נבוכה קצת ואביתר מוריד את הסוודר שלו (שקצת רטוב אבל בכללו לא, כנראה בגלל התיק) ומניח על כתפיה בעדינות והיא מתכווצת אל תוך החום שלו ומניחה לעצמה להסחף הרחק]

אֶת הַריִיךְ
כְּבָר מזְּמָן
לֹא לִטְּפָה קֶרֶן סוֹרֶרֶת
וְגִבְעוֹתַיִךְ
דּוֹמְמוֹת
בְּבוּשָׁה
דּוֹמוֹת הֵן
כְּמִי
שֶׁכָּבֵד עָלָיו מַשּׂוֹי
וְזוֹנֵחַ הוּא
לְדֶרֶךְ חֲדָשָׁה

אֶת עֵינַיִךְ
טַל הַשַּׁחַר
לֹא מַבְרִיק
בְּדַם לִבּוֹ
אֶת לְחָיַיִךְ
לֹא מְלַטֶּפֶת
אֲדָמָה
אֶת פִּיך
שֶׁכֹּה רַבּוֹת
דֻּבַּר עָלָיו בַּסְּתָו
סוֹכְרִים עַתָּה
עֲלֵי עֲשַׂב

אֶת לִבֵּךְ
שֶׁשְּׁעָרָיו
פְּתוּחִים לְעֵין כָּל זָר
לֹא סָגַרְתְּ
בִּפְנֵי
הַכְּאֵב
וְאֶת בָּנַיִךְ
שֶׁהִנֵּה הֵם
שָׁבוּ מֵרָחוֹק
הִפְנֵת הַרְחֵק
נִפְנֵת מִשְּׂחוֹק

אָז הגִּידָה
נָא לִי אֶרֶץ
אֵיכָה אוֹתִי עָזַבְתְּ
מַדּוּעַ
לֹא אֶמְצָא בָּךְ
שׁוּב עַצְמִי
וְשִׂפְתוֹתָיךְ
הַדּוֹמְמוֹת
מַדּוּעַ לֹא אֶרְאֶה
אֶצְעַד בָּהּ
וְעַד מוֹתִי.

שְׂעָרֵךְ
כְּבָר מִזְּמָן
לֹא מָצָא לוֹ מְנוּחָה
וְרַגְלַיִיךְ
שׁוּב כְּלוּאוֹת
מֵאָחוֹר
אָז הגִּידָה
נָא לִי אֶרֶץ
אֶרֶץ אֲהוּבָה
אֵיכָה אוּכַל
אוֹתָךְ לִמְצֹא

הֵן גַּם בַּחֹשֶׁךְ
וּבַלַּיִל
הִנֵּה אַתְּ
בְּלִבִּי
וְדִמְעוֹתַיִךְ
מַרְאוֹת הֵן
אֶת דַּרְכִּי
אָז הגִּידָה
נָא לִי אֶרֶץ
אֶרֶץ אֲהוּבָה
הֵיכָן אֶמְצָא
לָךְ מְנוּחָה.

שֶׁאֵת קְרִיאָתֵךְ
הַבּוֹדְדָה
לֹא יִשְׁמְעוּ בָּנַי
שֶׁיִּחְיוּ הֵם
יְשַׂחֲקוּ
בִּנְעוּרַיִךְ
וַאֲנִי, הֵן הִנְנִי
עוֹדֶנִּי שְׁפֵלָה
רַק לִמְצֹא לָךְ נַחֲלָה.

אֶשָּׂא מַבָּט
הַרְחֵק קֵדְמָה
אֶל אֶרֶץ לֹא כְּבוּשָׁה
אֵבוֹשׁ רֵאוֹת חֵוְרַת צָפוֹן
(וְהֵן לֹא עֵז אַבֵּט
יַמָּה הַבַּיְתָה
גְּלוֹת חֶרְפָּה
וְאֵין שׁוּבָה.)

אָז הִגִּידָה
נָא לִי אֶרֶץ
אַרְצִי הָאֲהוּבָה
הֵיכָן אוּכַל אוֹתָךְ לְגַלּוֹת
שֶׁאוּכַל, בֶּאֱמֶת
הָשֵׁב בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק
שֶׁאֲגַלֶּה שׁוּב
אֶת זָהֳרֵךְ.

(ויאיר. ויונדב. צריך עוד יונדב בחיים,)(איזה ביטוי עצוב)


(אריאל לא בסדר. לא ברור לו מה ואיך, אבל תחושת הוודאות הזאת, הצעקה המתנשאת בתוכו, מייסרת אותו מבפנים.)
אריאל מרגיש רע. מה זה רע, הוא מסוחרר וכבר שלוש שעות שהוא לא מפסיק להקיא, אבל לא זה מה שמפריע לו. יותר מפריעה לו ההבנה שהוא לא בסדר, שהוא יכול היה לעצור את זה, שזה היה בכוחו והנה לא פעל ודי. ובאחת הוא מתיישב, חלוש, במיטתו (איזה מונח מרשים לסדין דק פרוס על רצפה ושמיכה עבה מעליו), וקורא בשקט ליאיר.
יאיר לומד. הבעיה בזה שיאיר לומד, היא שבעת לימודו אין דבר שיכול להפריע לו, אם הוא מרוכז. אז באנחה מרים אריאל את הפלאפון ומחייג אליו, הוא שומע את הצלצול שמזמן העיר שהוא הרבה יותר מדי בקול, ויאיר לא עונה. כשהשיחה מתנתקת הוא שומע ברקע את קולו של יאיר, שכאילו לא סיים רק היום לומד בשקידה את הדף הראשון של תענית.
בלית בררה הוא ספק-צועד ספק-זוחל אל החדרון שבו יאיר עומד, מזדקף ומניח יד על כתפו, חצי מעיר חצי נשען. יאיר לא מגיב, וגם כשהוא מניח יד על הספר אריאל לא מקבל תגובה כלשהי. כעבור רגע הוא מבחין בעיניו העצומות ובלימוד המרוכז שלו, והוא נאנח.
אריאל מתיישב בתסכול סמוך ליאיר. מתישהו הוא יתקע במילים, או יאבד ריכוז, או ירצה להחליף תנוחה או כל דבר שיוציא אותו לרגע מהלימוד ויקל על אריאל להשיג את תשומת לבו. אבל חצי שעה חולפת והמחוגים כבר מתקרבים לאחת עשרה בלילה לפני שיאיר פותח את עיניו, סוגר את הספר ובצעד מהיר יוצא מן החדר.
אריאל? את הקול העדין הזה אריאל יכול לזהות בכל מצב, אבל כרגע אין בו כח לומר כן ואני כאן, ובכלל, הוא חש שאם רק יפתח פיו הוא יפול בחולשה. אז הוא עוצם עיניים ונשען עוד קצת על הקיר, מחכה שיאיר יגיע לכאן בחזרה.
והוא לא טועה. תוך חצי דקה משלים יאיר את הסיבוב וחוזר אל חדר הלימוד שלו, מתכופף אל מול אריאל ושואל אם הכל בסדר. וכמו תמיד, העיניים הרכות שלו חודרות אל ליבו, כך שהוא משיב שכן, ברוך ד', משתדלים. ויאיר מחייך ו, עוד פעם בקול השקט והעדין שלו, מציע שילך לישון ותומך בו בחזרה לחדר. ואריאל מודה בשקט אבל יודע שלא יוכל לישון בנחת עד שיקבל מחילה, והוא לא יכול לקבל מחילה בלי להכיר באשמה, והוא חלש מכדי להכיר באשמה כרגע.
יאיר יושב לצידו של אריאל ומתחיל לדבר בעצמו. תוך כדי הוא מצליח איכשהו לארגן לו מים וכדור להורדת חום ומחמם לו ארוחת ערב, שיאכל קצת, אבל לאריאל אכפת רק מהמילים שיאיר משמיע, שאולי לא מרפאות את הפצע בתוכו, אבל קצת, קצת, נותנות לו להתעלם לזמן מה.
[ולמרות שאח שלו נקבר בבגדים הוא מעולם לא חווה אובדן ככה, והמילים של יאיר כל כך מנחמות ושקטות ומלטפות בשקט את הלב שלו, שהוא מפסיק לחשוב על יאיר לרגע ועל העיניים הכמעט-כמעט-יבשות שלו, שכל אדם אחר לא היה יכול לזהות בהן את הפחד והגעגוע והכמיהה והחורבן]

ומה יש לעשות בסגר שואל אמיתי את עצמו, אין דייטים ואין ישיבה ומללמוד בבית כבר מזמן התייאש. והאמת שכבר חודשיים שהוא ורעיה נפגשים, והוא כבר התחיל לחשוב שהנה אולי זה זה, אבל כמה כבר אפשר רק לדבר בעפ ובזום הוא לא יכול, הוא נראה גרוע וכמה שניסה לא הצליח לשפר את זה, הוא לא רוצה שרעיה תעזוב אותו בגלל זה והנה רעיה אשה יפה יעלת חן כלה אומרת הוד והוא לא מסוגל להפסיק לשחק בפאות התמיד מבולגנות שלו ולשים מאחורי האוזן ולפני ולתקן את המשקפיים. בכללי ככה הוא מרגיש תמיד ליד רעיה, הוא אפילו הלך לקנות חולצה חדשה לפני הפעם הקודמת שהם נפגשו, והקפיד לבחור אחת מכופתרת בצבע תכלת בהיר "כמו השמיים" ובלי פסים, כי זה מה שהיא אוהבת. וכמה שהיא אומרת שזה שטויות ושהוא יפה בעיניה כך גם הוא מרגיש פחות ופחות יפה למולה. ולעלות מולה בזום, ככה עם השער הקופצני שלו ומול הקיר הלבן עם סימני הידיים של אודי, הוא לא מסוגל.
זום. איזה ביטוי מדויק זה זום. אם בפגישה נורמלית רעיה - מישהי - תתלהב לראות את החן שבו הוא שוזר את מילותיו ואת האווירה הטהורה שהוא משרה (כך אמרו עליו), הרי שבזום המיקוד הוא רק בפנים השוחקות הנבלעות בקיר, בכל לכלוך קטן שאולי לא ירד, בשריטה שחוצה לו את הפנים ולא בלבו ובנפשו. ואם יש משהו שאמיתי רוצה זה אמת ושלום ואהבה ולא עכשיו זום על החלקים הפחות נאים שבו.
ולא רק זה אלא שבפגישה אמיתית ונורמלית הוא יראה את רעיה ואת השמיים התכולים מסביבה ועננים לבנים וחייכנים שיסמלו את השמחה שלה, ובזום הוא סתם מוקף בריבוע שחור, כלוא בין קצה לקצה. וכשרעיה תקפוץ בהתלהבות הוא יראה רק חלק מהקוקו השחור-בלונדיני שלה [היא תמיד טוענת שהוא חום קיצוני, הוא תמיד שואל בבהלה אם היא פנאטית], והקצה שלו ישייט מחוץ לטווח ראייתו.
לא שהוא לא רצה לראות אותה. הוא נכנס בשם בדוי לזום של השירות של האגודה השניה שהיא התעניינה בה, מדפדף בעיניים חצי עצומות בין עשרות בנות עד שמצא אותה. הגדיל והביט בה, במבט החשוף ביותר שלה, בלי שהתכוננה ובלי כלום, ולמרות הריבוע השחור שלא יזיק לו להסתדר קצת היא היתה בעיניו יפה מכולן.
ואמיתי שואל את עצמו מה יש לעשות בסגר, ורעיה מבקשת פגישה בזום, והוא מתלבט ובסוף נכנע לה וקשה עליו האמירה.

ואנשים לא מבינים, מה שאריאל מחפש זה לא תירוץ, זה לא הסבר, זה לא לגרום לעצמו להרגיש טוב ושהכל בסדר. הוא מחפש הסבר לעצמו, להרגיע אותו, להשקיט את נפשו שכבר ארבעה חודשים הומה לה בשקט. וכשאריאל חוזר לביתו ביום שני מן ההפגנה, הוא נותן לדלת להסגר מאחוריו לפני שהוא מתיישב על הרצפה, מותש. יאיר מגיח מן החדר הפנימי ואומר שלום, ואריאל מהנהן בראשו וכובשו בין ברכיו.
לפני שהם עברו לגור ביחד הם דיברו קצת ואריאל שאל בצחוק אם יש משהו שיאיר דואג עליו. יאיר חייך וצחק ובין החיוך היה ניתן לראות את הלחץ הנדחק, אבל אריאל לא רצה להתעקש על זה.
הם נכנסו לדירה בעשרה בטבת. אריאל צחק על האמה-על-אמה שהושארה מעל הדלת ויאיר שתק. אריאל יצא למחרת למקווה ולהתפלל בשבע ויאיר נשאר, עייף, עד שמונה וחצי במיטה ואז קם ורץ ונטל ידיו, ואיפה למען ד' הסידור שלו והנה התפילין וחיכה רגע ופתח וקלט שהעביר, הניח והניח ועצם את עיניו לקש. אריאל חזר בערב מלא אנרגיה ויאיר הביט בו במבט עייף, מציע להכין לו ארוחת ערב.
ועברו פחות משלושה שבועות ושוב יאיר כבה, והוא יצא בערב ואמר שלא יחכה לו, חזר במוצאי ראש חודש ונכנס למיטתו. הביט בתקרה הלבנה ובמדבקות המתקלפות של הכוכבים הזוהרים בחושך - למה שמישהו ירצה כוכבים על התקרה, הוא לא הבין - ועצם שוב עיניים. כשאריאל חזר בצהריים הוא עוד לא קם, ואריאל הביט בו בדאגה וכבש שפתיים.
יומיים אחר כך שוב קם יאיר כרגיל ואריאל השתדל שלא להזכיר את הימים האלו. בתחילת ניסן נראה שמצב רוחו השתפר עד להפתיע, ואריאל שמח בשינוי הזה. יאיר היה השותף האולטימטיבי לאדם כמוהו - שמח, בקיא, כזה שיודע להקשיב אבל גם יודע לדבר ולחדש ולפשט ספקות בשני משפטים. וחצי, אם הוא רצה להבהיר עוד יותר. יאיר תמיד הרשה לו להשתמש בספרים שלא במדף העליון, אז באותו היום שאריאל ניגש וראה ספר חדש על שולחנו הוא לא הסס לרגע לפני שלקח אותו לידיו.
הספר היה שערי קדושה למהרח"ו. הוא הופתע - יאיר לא נראה האדם שישאיר ספר כזה בחוץ - אבל אסף אותו בידיו ופתח בעדינות. הדבר הראשון שנגלה לו היה עמוד השער, מלא במילים צפופות. הוא הצליח לקרוא רק מעטות מהן.
"הבטחתי ואקיים... יונדב, אתה יודע שכל... מתגעגע... כמו שהרב אמר... ולכן התשוקה העליונה..."
אריאל הוסיף להביט בדפיו של הספר, מופתע לראות טבלאות צפופות ורשימות. ארבעים יום, קרא כותרת אחת. מאה שישים ואז מאתיים עשרים, וישתלמו ימיהם בעבודת ד', עיין בהערה נוספת. ולמטה, בכתב היד הכי קטן ולחוץ שראה מיאיר, מילה שחזרה בכל עמוד ועמוד. ליונדב.
אריאל נרעד כשראה את יאיר מביט בו מפתח החדר. יאיר חייך, לקח את הספר מידיו ואמר, אם אתה רוצה, הכנתי ארוחת צהריים. אריאל חייך ושתק, יאיר שתק וחייך, והוא כבר חשב שהנושא לעולם לא יעלה שוב. לפחות עד שבפסח, זאת אומרת, בי"ד אחר חצות, הן התווכחו על ירבו ימיך ומה משמעות המילים. אריאל טען שלשון ריבוי הימים ויאיר אמר שהוא שמע פעם פירוש שזה דווקא ריבוי בימים, ושלא זוכר מי המקור אבל הוא שמע אותו מיונדב. ופתאום שוב התעננו פניו ואריאל הרגיש שהוא חייב לדעת, ויאיר סיפר. ואחרי שיאיר סיפר אריאל הרגיש באחת כאילו הבין, הבין הכל, ורצה רק לעצור לרגע ולחבק את יאיר ולומר לו - הוא לא היה בטוח מה, אבל רק לומר לו משהו, לנסות איכשהו לנחם אותו על מה שבלתי ניתן לנחמה, להרגיע אותו שהדבר שלא יכול להתבטל הזה הוא זמני, אבל יאיר התכווץ בעצמו ונשען אל הקיר.
ובדיוק כמו יאיר אז הרגיש אריאל כשהוא חזר מההפגנה. דמו רתח וראשו קפא והוא הרגיש על סף - הוא לא היה בטוח על סף מה, משהו בו היה עצור אבל משהו גם זעק ל זהלאיכוללהיות משהופהשגוי איןמצבשזהמהשקרה לאדינותגידולישזהחלום, והוא רצה לצעוק ורצה לחלום ורצה לשבת ולבכות ורצה לנקום, אבל רק התכווץ לקיר.
(ויאיר התיישב מולו והביט בו במבט הכל-כך רציני/שמח-אבל-תמיד-עם-העצב-הזה, וגם בו זיק הנקמה הזה בער בעיניים)

(לפעמים אין מילים)

(לְ)הָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ/ (עַבְדְּךָ עָרֵב אֶת הַנַּעַר.)

 

אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ.

אֲנַחְנוּ, גַּם אַדְמָתֵנוּ,

אֵיכָה נְתָרֵץ לְעַצְמֵנוּ,

[אֵיכְשֶׁהוּ] עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ.

 

אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ.

עוֹדֶנּוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי ד', עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ, ו

עַצְמוֹתֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל,

הַיֵּשׁ ד' בְּקִרְבֵּנוּ.

 

הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵנוּ.

עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ,

אַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה, בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים.

אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָּבָר, כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ, שֶׁכְּבָר הָיָה, שֶׁכְּבָר מֵתוּ, שֶׁכְּבָר רָצָה

הָאֱלֹהִים! אֶת מַעֲשֶׂיךָ.

 

עַל זֹאת אֶסְפְּדָה.

אֲנַחְנוּ הִרְשַׁעְנוּ, אֲנַחְנוּ נִמְלַטְנוּ, אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵּאלֹהֵינוּ.

אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ. הֲיִוָּדַע בָּחשׁךְ? הַיּוֹדוּ שָׁמַיִם?

הַצַּדִּיק אָבַד, ו

עַל כָּל שְׂכִיּוֹת

אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי בְּלֹא חֶמְדָּה

אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָּהּ.

 

אֶסְלְדָהּ בְּחִילָה בְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה,

אֲיַחֵל כִּי מָה כֹּחִי, נַעַמְדָה לִפְנֵי הַבַּיִת הַזֶּה וּלְפָנֶיךָ,

הָעָם הַרְבֵּה-בֶּכֶה, וַיַּשְׁלִכוּ אֶת תּוֹרָתְךָ אַחֲרֵי גֵּוָם.

(לפעמים גם לתנך אין. פשוט צריך לקום ולצעוק,)

וְהִנֵּה כְּבָר עָבַר שָׁבוּעַ
מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת
וְשׁוּב אַתָּה אָבוּד, לְבַד,
כְּמוֹ עֶבֶד מְמַלֵּא בְּמוֹ נוֹ טוֹ נִיוּת
מִלִּים שֶׁלְּמִי כְּבָר אִכְפַּת מֵהַמַּהוּת.

(וְקַב הַחֲרוּבִים שֶׁלְּךָ כְּבָר מִזְּמַן הֻחְלַף
בְּלֶחֶם טָרִי מֵהַתַּנּוּר וּבָשָׂר אֵיכוּתִי
וְאֶת הָאָרֶץ כְּבָר מָסַרְתָּ תְּמוּרַת פִּסַּת קַרְקַע
וּבַיִת וַחֲלוֹם וְשָׁלוֹם שֶׁל עָשָׁן
וּמִפַּעַם לְפַעַם אַתָּה מוֹצֵא בְּעַצְמְךָ שָׂרִיד שֶׁל נְשָׁמָה
קְצָת מְחַפֵּשׂ, קְצָת מִתְגַּעְגֵּעַ, קְצָת רוֹצֶה נֶחָמָה.)

וּבֵין רֵאשִׁית שֶׁל נֹחַ לַהֲלִיכָה בְּיִרְאָה
אַתָּה צָמֵא לְאַהֲבָה וְלִקְצָת הִתְרַפְּקוּת וֶאֱמוּנָה
אֲבָל בֵּין צְלִילֵי הַשַּׁחַר לִצְלַלֵי הָעֶרֶב
אַתָּה שׁוּב פַּעַם נוֹפֵל לַשִּׁגְרָה וְלָרִיק וְלִכְלוּם.

(וּמָה זֶה כְּלוּם
וּמָה זֶה רִיק
הֵן יֵשׁ תְּפִלָּה כָּל יוֹם וְלִמּוּד פַּעַם ב וַאֲפִלּוּ שִׁעוּר קָבוּעַ לִפְנֵי מִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת
אֲבָל לִפְעָמִים, כְּשֶׁאַתָּה סְתָם חוֹזֵר מִיּוֹם עֲבוֹדָה אָרֹךְ
אַתָּה מוֹצֵא עַצְמְךָ חָסֵר מֵחַיִּים וְחַיּוּת וּשְׁאַר אֲהָבוֹת שֶׁמָּצָאתָ בְּנֵכָר)
(אַתָּה הַנֵּכָר; הַהֲבָנָה קוֹדַחַת לָהּ דֶּרֶךְ מַחְסוֹמֵי הַלֵּב, עַד שֶׁ
גַּם הִיא נִשְׁבֶּרֶת בַּעֲלָטָה)

אַתָּה רָחוֹק, וְגַם כָּל כָּךְ קָרוֹב
קוּם וְלֵךְ שְׁלוֹשָׁה מֶטְרִים אֶל אֲרוֹן הַסְּפָרִים
אֱסֹף בְּיָדְךָ חֻמָּשׁ, סִדּוּר, מִשְׁנָה, אוֹרוֹת
אֲבָל אַתָּה מִתְחַפֵּר מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה וּמְכַבֶּה אֶת הַלְּבָבוֹת

והאמת שפתאום איתן שם לב שהוא בכלל לא מפחד מלהתדלש. לפחות לא להכעיס. אבל הוא מפחד ליפול לבינוניות, ל'בעלביתיות', לשגרה השוחקת. מפחד להשחק ולאבד את עצמו במרדף הזה, מפחד לא למצוא את לבבו שלם עם אלוהיו, מפחד להיות לבד. ליפול פעם ב, לא כי הוא חשב שזה היה הדבר הנכון, אלא סתם, לתאבון, כי קל יותר עכשיו לצאת בשבת עם מפתח או לאכול בחוץ או לגעת באשת נעוריו. אולי סתם להדליק את האור בשירותים או לגעת בפלאפון בשבת, לכתוב דברים חשובים-אבל-לא-דחופים בחול המועד או לגרור ספסל אבל-ישר-בכוונה בדשא לשיעור של שבת. הוא מפחד לקום יום אחד בבוקר, להזדקף כי ככה רגיל וליטול ידיים סתם, כי ככה רגיל, בלי לחשוב על הרשבא או השוע, לברך ברכות התורה רק כי זה נחוץ ולא כי אממ-וואו, לפתוח ספר ולשנן כי זה נחמד או מוסיף ידע ולא כי הוא מרגיש בחוש את קרבת ד' שלו טוב.
ולפעמים, כמו עכשיו, הוא רחוק קצת. וב"רחוק" הוא מתכוון שאשר פחד לו בא והוא קם בבוקר ומתלבש ומברך אח"כ ובפזור נפשו הוא לומד קצת ויוצא החוצה ומחפש את עצמו מעשה בקי ורגיל, ובאבדו הוא חוזר פנימה ומנסה עוד פעם להשיט את עצמו במילים. וכשהוא לא מצליח הוא מנסה שוב, ומנסה מכיוון אחר, ומחליף ספר ומחליף חברותא ומחליף אווירה וכלום לא עוזר. ומשהו בו קצת ירא, במיוחד כשהוא שם לב שמאז זמן אלול זה ככה. אולי מתישהו הוא יעבור מלהיות ברצוא ושוב לשוב ורצוא, ואולי, (הוא מפחד אפילו לחשוב על זה) רצוע אז שוב.
(ואולי זה יראת ד', שלא לירא ממנו, אלא לירא מהריחוק ממנו. ואיך יכול אדם לחיות כך,)(איתן מפחד שיגלה)

ולאיתן יש קצת פחד בלב. קצת כמו הפחד הזה כשאתה במחסום כתיבה, שאולי הפעם זה סופי, אולי אחרי זה לא תשוב לכתוב עוד, אולי נסתם המעיין ומילותיך יבשו בשמש היוקדת. והוא יוצא ונפגש ורבבה היא בחורה נהדרת, אבל הוא מפחד לומר לה שהוא לא יודע.
זה לא שיש בו ספקות. אין לו ספקות, יש לו קצת ריחוק (רבבה דברה בלהט על מה שהרבנית אמרה, שעצם הריחוק מעיד על הקירוב, ואיתן חשב על זה שמה אכפת לו אם הוא קרוב, הוא רוצה להיות קרוב יותר, להיות חלק) וקצת חוסר אונים כללי מול עצמו לעיתים, אבל ספקות אין בו. לפחות לא ספקות שהוא יכול להגדיר במילים, לא שאלות מובחנות וברורות, סתם מועקה בלתי פתירה.
ובליל שבת הוא החליט למרות הכל לקום ולהתפלל ערבית, ואסור לבכות אבל היתר המשנב, אז הוא צלח איכשהו את הברכות ומלמול קש וושמרו והנה נעמד לשמונה עשרה.
וברגע הראשון מהלם הוא כאילו נהדף לאחור, לא, הלוואי שהיה נהדף לאחור ובכך היה יכול לתרץ את עצמו, אבל פתאום הבין שהחומה שבליבו, זאת שסדק ושבר אט אט, והנה רק בכיפור השתמש בחצי השבור למדרגות לחצי העוד-לא-שבור, לא רק ששלמה היא אלא עבתה ורחבה והנה היא מקיפה אותו וחונקת עד מוות. ובשקט מלמל את המילים, ובשקט בכה כשלא הצליח, ובשקט לא מחה על זה שרחוק ומנותק לו. ובשקט פלט את מילות עלינו והשתרע על המיטה, לוחש מילות קש ומחכה שירדם כבר.

***
הוא לא נרדם. ברור שהוא לא נרדם. היה כל כך טפשי מצידו לצפות שהוא ירדם. הוא שכב על המיטה, הרצפה, הקצה-שליד-הארון ומתחת לשולחן, אבל לא הצליח להרדם. וכדווקא כדי להכעיס, המוח שלו לא הסכים להרגע אלא בחר להציף אותו בתמונות. הנה הפגישה הראשונה שלו עם רבבה. הנה הפגישה-האחרונה-לתמיד שלו עם יונדב. הנה פורים, הנה הרב, הנה ימים של פשטות. והוא רחוק, רחוק כ"כ, ואיך יוכל למצוא עצמו בין כל הלבד הזה.
***
ובמוצש הוא ורבבה דברו, וזה הרגיע אותו כתמיד, ואז הוא יצא לילך ולא שם לב והקיף פעם ופעמיים וארבע, ואחרי שעה וחצי רגליו החלו לכשול אז הוא האט ופנה לבית, שלו, של ההורים שלו, והתיישב על המטה ונזכר שערבית אז קם באנחה (לא היה לו חצי גוף לשבר) ויצא ושטף את הכלים וסדר ורחץ את הרצפה ופנה את השולחן והנה פונה זיוו והוא מתיישב על הרצפה, מביט בשעון, השעה אחת (השני?) והוא לא עשה כלום, ולא התפלל ערבית, ובתסכול הוא דוחף עצמו לחוץ ולקיר. ומבטו מטושטש כבר, אז הוא פושט את גופו לרווחה ומחכה לשנה הגואלת, (והחומה לא רק שלא קטנה אלא שמכבידה עליו ומקשה על נשימתו, והוא עייף ויגע ולא ירא אלוקים,) והוא מתלבט אם לשלוח לרבבה הודעה אבל מפחד להעיר, אז פשוט יושב וצופה בכשלים שלו עד יעור השחר.

אחר כך, הוא יכול לנשום קצת לרווחה.

בְּדוֹרוֹתָיו
אֲבָל מָה אִתִּי
שֶׁבֵּין יְרִידַת הַדּוֹרוֹת לַעֲלִיָּתָן מְחַפֶּשֶׂת אֶת עַצְמִי

[אָדָם פּוֹתֵחַ אֶת הֲיוּטְיוּבּ
הִנֵּה מִמֶרְכָּז וְהִנֵּה מִבֵּית אֵל
הִנֵּה מֵהַגּוּשׁ וְהִנֵּה מִמִּצְפֶּה
וְאָדָם מְיַחֵל, בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל
רַק לִמְצֹא אֶת עַצְמוֹ בְּכָל הַשֶּׁפַע הַזֶּה]

אֲנִי קְצָת מִסְתַּבֶּכֶת פֹּה
מִצַּד אֶחָד אֵין לִלְמֹד אִתִּי בְּחַבְרוּתָא;
מִצַּד שֵׁנִי, כִּי קִיַּמְתִּי מִצְוָה.
מִצַּד אֶחָד, אֲנִי לוֹמֶדֶת וּבְשִׂמְחָה;
מִצַּד שֵׁנִי, זֶהוּ אִסּוּר, ונוֹרָא.

[וְאִם נֹחַ הָיָה בְּדוֹרִי
אוּלַי גַּם הוּא, יַחַד עַמִּי
הָיָה פּוֹתֵחַ יוּטְיוּבּ בְּלֵיל שִׁשִּׁי
לֹא מַצְלִיחַ לְהַחֲלִיט, וּבַסּוֹף, הֲכִי בְּפַשְׁטוּת
פּוֹתֵחַ סֵפֶר וּמַתְחִיל לִלְמֹד
עַל יְשׁוּעָה כְּלָלִית וּתְשׁוּבָה וְעוֹד דְּבָרִים שֶׁכְּדַאי לִזְכֹּר
וְאִם מִישֶׁהוּ הָיָה שׁוֹאֵל אוֹתוֹ, אֲבָל נֹחַ,
תִּרְאֶה כַּמָּה שֶׁפַע יֵשׁ, הִנֵּה עַכְשָׁו
הָרַב מְדַבֵּר
נֹחַ הָיָה שׁוֹתֵק וְאוֹמֵר
אֲבָל אוֹתִי מֵעוֹלָם לֹא חִנְּכוּ לְדַבֵּר
כִּי אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת]

מַשֶּׁהוּ בִּי קְצָת מֵת מוּל הַשֶּׁפַע הַזֶּה.
כִּי כְּמוֹ כָּל אֶחָד, גַּם אֲנִי גָּדַלְתִּי
עַל
וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתְךָ, וְשֶׁאִם לֹא תִּלְמַד - לֹא יְהֵא שֶׁלְּךָ, וְלֹא לָעוֹלָם
וְהַמַּשֶּׁהוּ הַזֶּה בִּי שׁוֹאֵל, נוּ, אָז מָה שֶׁלָּךְ?
אֵיפֹה אַתְּ מוֹצֵאת אֶת עַצְמֵךְ,
בְּכָל סַעַר הַלִּמּוּד הַזֶּה?

[וְהַתְּשׁוּבָה הִיא פְּשׁוּטָה.
הִנֵּה בֵּית הַמִּדְרָשׁ, תֵּשַׁע אַמּוֹת וּמֶחֱצָה
עַל ח"י אַמּוֹת.
תֵּבָה קְטַנָּה לְהִסָּתֵר בָּהּ
מֵעוֹלָם הַגָּדוֹל וְהָאֵימְתָנִי הַזֶּה.

אֲבָל, חִדּוּשׁ?
אַיִן.]


עִזְבוּ בְּדוֹרוֹתָיו.
עִזְבוּ צַדִּיק.
עִזְבוּ תָּמִים.
קֹדֶם תְּנוּ לִי לִהְיוֹת אִישׁ,
לְהַכִּיר עַצְמִי,
(לְהַכִּיר כְּשָׁלַי וּמְאַוַּי,
לְהַכְשִׁיר)

אל תגידו לי שאני אדם חזק.
********
בלילה כשאף אחד לא מסתכל יש חלומות ותקרה שהשחור שבה מתערבב עם האדום. יש לבן של עננים וטלית ותכלת שנזרקת בשעשוע. אני עוצם עיניים והיא מתקרבת אלי, מאיימת לרסק אותי לשביבים שיאספו בשקית לבנה.
אני מתכווץ תחת המשקל של הפחד. יש מתחתי שמיים ומעלי רצפה ואני נופל אליה, נופל, נופל. היא מתרסקת. אני נשבר. הקירות נסגרים עלי ואני מנסה לברוח לתוך עצמי. שוב חושך. שוב אדום. שוב דם וזעקות כאב ושוב פח מרוסק נזרק על ידי. אני בוכה בתסכול, אבל אסור להעיר אף אחד.
*
בבוקר השמש זורחת ואני, שטוף זעה, סוגר את התריס. השמש שוצפת לי לתוך הפנים ואני בוכה בבעתה, מחפש את עצמי בתוך כל הטירוף הזה. לאט לאט אני נרגע, משאיר אותה פתוחה עד כדי חריץ ומוריד את הראש. מפוחד עד מוות ומותש וחסר אונים, אני עוצם את עיני ושוקע בשינה מוכת שיגעון.
*
בצהריים אני חוזר ממנחה. אני מוציא את הפלאפון ומתחבר לרדיו. פרסומת, ואני נאנח ומחכה שיגיעו כבר למשהו שיעסיק את מוחי, במקום שאחשוב שוב על כך שלא כיוונתי באבות. ושכחתי יעלה ויבוא. לא אומרים בכלל יעלה ויבוא.
מתחיל שיר, אולי זאת עדיין פרסומת. הוא אומר מילים ובאיחור אני קולט, הוא מדבר על אבל. על געגוע. אני מנסה לעצור ולנשום ולהתנתק ולזרוק את האוזניות ולברוח מעצמי, אבל אני מתחיל לקפוא. בהבזק של רחמים אני מתיישב על המדרכה רגע לפני שראשי נשמט ואני כמו בעולם אחר. המילים רודפות אחת אחרי השניה ואני מטלטל בינהן. אומרות לי, לוחשות לי, להשאב אל תוכן. אני מנסה להתנגד, אבל כמה כבר אפשר להתנגד למשהו שאתה רוצה לעשות.
*
ופתאום לחוות מחדש הכל. חג של אי ידיעה ובוקר של הפתעה וערב של דמעות והודעה שנשלחה ושיחת טלפון וגעגוע. רק געגוע. אני מחפש לעצמי מקום בתוך כל הבלגן הזה ומוצא רק חוסר וריק וכלום.
*
בנות צוחקות בלעג. יש להן משהו שורט בקול, הוא מכאיב לי. כשמישהי צוחקת אני מנסה להתעלם ולהדחיק, אבל כמה כבר אפשר להתעלם מזיכרון שחי בך. הם צוחקות כשהן מסתכלות עליך ברחוב, צוחקות כשלוחשות שאתה מתאים, צוחקות כשניגשות אליך ומניחות יד על הגב. (זאת התנועה של הרב, וכמה שזה כואב לי)
*
בערב אני חוזר לדירה ומסובב את המנעול, פעם, פעמיים, עוד פעם דמיונית בשביל החזקה.
*
אני יושב וחושב ונשרף לי הלב. אני מתגעגע לתמימות שלי, לפני שקרעו אותה מעלי לבושת עולמים. מתגעגע לאמת ולשלום שהיו כ"כ פשוטים וברורים בי, מתגעגע לחיות שלי. עכשיו להמשיך ללכת עם עיניים כבויות, אף אחד לא יבחין.
*
אל תגידו לי שאני אדם חזק. תגידו לי שאני חלש, שאני חסר יכולת, שמצופה ממני ליפול. אני צריך קצת חוסר אונים, פשוט כדי לחיות.

(וּכְשֶׁנִּכְנָסִים, מִישֶׁהוּ עוֹמֵד בְּשַׁעַר
מַזְכִּיר; הָאֱמֶת הִיא הַזְּמַן שֶׁלִּפְנֵי הָאָבִיב.
אֱלוּל זֶה טוֹב וְיָפֶה, אֲבָל, חַיִּים,
וְהַשִּׁגְרָה הַשּׁוֹחֶקֶת מְדַיֶּקֶת אֶת הַשָּׁנִים)

א.
וּמַה לָּנוּ מִתְפַּלְּאִים
עַל תַּאֲווֹת עִתִּים
כָּבַשְׁנוּ בִּבְשָׂרֵנוּ
בְּלִי מְצֹא אֱמֶת
חִפַּשְׂנוּ אֶת הַקַּל
אָז מַה לָּנוּ חַיִּים

ב.
(יֵשׁ לִי בָּאָרוֹן גְּמָרָא אַחַת,
הִיא לְעוֹלָם לֹא מִתְאַבֶּקֶת, אֶת שֶׁלָּהּ כְּבָר עָשְׂתָה.
אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁטִּיְּלָה לְרַגְלֵי, וְזָכְתָה לְיַחַס שֶׁל מֶלֶךְ,
מָצְאָה מָנוֹחַ אֶצְלִי, קְצָת לַעֲצֹר מִלַּעֲבֹד לְרֶגַע)

ג.
בְּלַהַט חוֹשֵׁשׁ אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְקָרֵב
לְהַרְגִּיעַ אֶת הַיֵּצֶר, לְגַלּוֹת הָאוֹהֵב
אֲבָל בֵּינוֹת לַשָּׁמַיִם הַכֵּהִים,
מְקַדְּשִׁים, מְחַפְּשִׂים
נִסְתֶּרֶת בְּעַלְמוּתָהּ
כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ צָרִיךְ לְהַסְדִּיר, רָאשֵׁי
חוֹדָשִׁים.

ג:
(אֲנַחְנוּ רוֹצִים לַעֲבֹד אֶת ד'.
זֹאת הַכְרָזָה שֶׁחוֹזֶרֶת וּמְדַיֶּקֶת עַצְמָהּ,
אָז לָמָה לְמַעַן ד' כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ וּבִכְאֵב
אָנוּ מוֹצְאִים עַצְמֵנוּ עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם)

ד.
אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִשְׂמֹחַ בַּחַג,
לִשְׁאֹב כֹּחַ לְכָל הַשָּׁנָה.
אֲנִי, לְבַד, וּמְחַפֵּשׂ בַּעֲלָטָה אֶת הַבְּאֵר,
לְקַיֵּם כְּהִלְכָתָהּ בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.

ד:
(יוֹנָה זָכָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.
אֲנַחְנוּ אֲפִילּוּ זֹאת לֹא מְבַקְּשִׁים, רַק; תֵּן לָנוּ כֹּחַ
לַעֲמֹד בְּסַעֲרַת הַיָּמִים
לִלְמֹד עוֹד יוֹם,
לִחְיוֹת אוֹתְךָ,
לֹא לִהְיוֹת לְבַד,
לְהִתְנַחֵם.
מִלִּים פְּשׁוּטוֹת שֶׁמְּנַסּוֹת לְדַיֵּק אֶת הֶחָסֵר.)

ה.
בָּרוֹב קָשֶׁה לְהַבִּיעַ
שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.
אָז נַתְחִיל בְּמִלִּים:
בְּשֵׁם
ד'
אֵ-ל
(אָסוּר לְהִשָּׁבַע)
עוֹלָם.

(הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי
לִקְדֻשָּׁה וּלְטָהֳרָה
*
*
((נְשִׁימָה קְטוּעָה))
*
לִחְיוֹת.)

לפעמים יראת מחפשת אהבה. היא לא חושבת שאי פעם היא התחילה במודע לתהות על איפה היא, אולי זאת תנועה שהיתה קיימת בה תמיד. אבל היום בסיכום כולל הוא יכולה לומר שהיא, יראת, בת עשרים ושתיים, למדה באולפנה ושנה במדרשה כי ככה צריך ואז עשתה שנתיים שירות ועוד חודש וחצי מתחילה לימודי עו"ס, מחפשת אהבה.
ומה זה אהבה היא תוהה לפעמים כי אהבה זה היין שבחיים אבל היא לא שותה, ואהבה זה להשמיע קולות לילד ולהתפלש איתו בבוץ אבל אין מכונה בדירה והכיור קטן ותמיד עמוס אז אין איפה לכבס, ואהבה זה לשלוח הודעות כוספות בשתיים בבוקר אבל גם בחור לא נראה באופק והיא צריכה לפרוק את הגעגוע איכשהו. וכשהיא דיברה בשישי עם אילה אילה אמרה שכנראה היא מתארסת במוצ"ש, ושלא תגלה כי עדיין לא פורסם אבל היא רצתה שיראת תדע, והלב של יראת התכווץ עוד קצת. כי נכון שהיא בת עשרים ושתיים ובתכלס היא די צעירה, ונכון שאילה אולי רק בת שמונה עשרה אבל הסיפור אצלה שונה והם נפגשו בטעות ועוד מילים שדי מביעות כלום, לפחות בנפש שלה שעכשיו רועדת ודורשת, אבל מה איתי.
והנפש של יראת גם מבקשת בית. כזה אמיתי, ולא דירה שהיא ברחה אליה להשלות את עצמה לטוב לה ושזרוקות בכיור כוסות קפה של נעה, והריח של השניצלים של שירה מככב שם כל יום כל היום. ואולי היא רוצה קצת יותר מבחור לומר לו שלום בבוקר ובערב ולדבר איתו, כזה, כל הזמן, וקצת יותר מבחור שיחזור הביתה בערב ויחייך וישאל איך היה היום. אולי היא בעיקר מחפשת שלום בינה לבין עצמה, וגילוי אלוקות שבין הדמעות שלה בלילה ללהט שבערבית. (ואיזו אהבה זאת ערבית, ואיזו אהבה יש בלקרוא אורות התשובה, ואיזו חוסר שייכות יש בזה. קצת כמו לפחד להתאהב, רק עצמי)
ואלול אז יראת מסתובבת ברחובות הלב שלה ומחפשת אהבה, ואיכשהו היא תמיד בורחת ואיכשהו היא תמיד נמצאת.

(לשגיא יש עיניים בצבע של שמיים, אבל כבר חצי שנה שאף בחורה לא ישבה לצידו בשקט, הביטה בעיניו העמוקות וניסתה להתאים את הדמות הנמרצת לתהום הפעורה בעיניו.)
האמת ששגיא לא אוהב את העיניים שלו. הוא לא מצליח להביא את עצמו לכדי שלום עם מבטו המהורהר, לא מגשר מעל הפער שבין אישיותו הנלהבת לעמקות ולרצינות הנשקפת ממבטו. כל אימת שעיניו נתקלות בשיטוטן המתמיד בעטור כסף הוא רועד, ומנסה להשכיח מעצמו את עצמו. קצת לחוות לבד.
כששגיא חוזר הביתה, המבט הטהור והרציני מתכסה מעט. שלא תטעו לחשוב, כל מי ששגיא ישים מבטו עליו עדיין יחוש בהתרחבות לבבו, ועדיין ירגיש כנחפץ ביותר בעולם כולו. אבל דוק של עצבות ממסך בין טהרת לבבו ובין מחשכי העולם הזה, אותם שגיא מכיר היטב.
בחדר של שגיא ישנם קירות תכולים עטורי זהב. במגרה הקיצונית משמאל תוכלו למצוא אוסף תעודות מרשים ובזאת שלידה תמצאו כתריסר מחברות, עדות לנסיונות חוזרים ונשנים לסדר את הנפש הקופצנית שלו. הנה התעודה מהחידון, הוא זכר את התשובות אבל לא רצה לנצח אז טען שלא יודע. להחזיר קצת אמונה בעצמו. הנה התעודה על הוכחת בקיאות בכל ספר יהושע מכיתה ח'. את התעודה על תפילה אין לו, הרגיש שזה לא שייך והלך הצידה לפני שקראו בשמו. והרי בכיתה ו', כשהוא קיבל את התעודה של עדיו לגדולות, אמר לו הרב שמצפים ממנו, ושרוליק אמר ששגיא מרמה או מבזבז את עצמו, הרי לא ייתכן שהוא מוציא מאיות ולא יושב בשיעור. הרב לא שמע ושגיא נותר לשבת למראה הנהוני ההסכמה, מנסה לגרש את הערפל מעיניו. אז למה שיישאר, לא מגיע לו.
כשלשגיא נמאס קצת מן העצבות המשתוררת עליו הוא מנסה לעיתים לפתוח את המחברת שלו. בצד ימין רשימה מסודרת של תאריכים, בצד שמאל רשימת ספרים שלא היתה מביישת בית מדרש ממוצע. כותרת בכתב יד לא-מסודר-בעליל של "ספרים שזיכני הבורא יתברך לסיים" ומשפט שנזעק בצהוב על הכריכה, חדרג. הוא מדפדף ורואה, הנה כמה ספרי אמונה, הנה מסכת בעיון, הנה תנ"ך ועוד אחד. הנה מאמר שהתקבל לאגודה והנה המאמר שקיבל עליו אישור ו"חזק וברוך" מראש הישיבה. אם זה לא עובד הוא פותח את המגרה הבאה. ניירות גזורים ביד רועדת, קצת ממבוכה, קצת מבושה, קצת מחוסר הצלחה במוטוריקה עדינה. הנה המאמר שהוקדש לו מראש הישיבה, תחת הכותרת לתלמיד שמגיע לו עוד. הנה ספר שהוא קיבל מהרב בסוף השנה, ומעולם לא העז לפתוח, וכמה ששאף פתח והציץ וסגר ופתח וטרק בעדינות, איך אפשר. בדרך כלל בשלב הזה הוא ירגיש רע עם עצמו, הרי הוא לא ראוי, יסגור את המגרה וישכב על הרצפה בתסכול.
בבית הוא לא לומד. יש לו עצבות בעיניים, הרי.

א.
אֵין מָקוֹם בְּעוֹלַם שֶׁקֶר שֶׁכַּזֶּה
לְעוֹד אַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁל גָּלוּת

ב.
וּבַלַּיְלָה וּבַחֹשֶׁךְ עֲמִיקָם שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ
מָתַי הוּא הִסְתַּבֵּךְ בְּכָל הַפַּחַד הַזֶּה
וְאֵיךְ זֶה שֶׁכְּבָר שְׁנָתַיִם בָּרִבּוּעַ וְהוּא לְבַד
וּמָתַי הוּא כְּבָר יַצְלִיחַ לְהַשִּׂיג גְּאֻלָּה
וְשִׁירָה לוֹחֶשֶׁת מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקַּו, עֲמִיקָם, עוֹד רֶגַע
הִנֵּה זֶה בָּא
עָמִיקָם שׁוֹתֵק, הוּא רוֹצֶה אֱמֶת
וְהַקַּו דּוֹעֵךְ

ג.
פַּעַם הֵם חָזְרוּ מֵעוֹד פְּגִישָׁה שֶׁלֹּא הוֹעִילָה
הוּא כָּשַׁל בִּצְעָדָיו אֶל הַדֶּלֶת,
לֹא מצָא אֶת הַמַּפְתֵּחַ.

שִׁירָה אָמְרָה, עֲמִיקָם, תֵּן לִי לַעֲזֹר לְךָ,
וְהוּא בִּקֵּשׁ וְהִתְחַנֵּן לָמָּה אִי אֶפְשָׁר כָּךְ בְּפַשְׁטוּת

ד.
בְּכִפּוּר לִפְנֵי שְׁנָתַיִם יָשַׁב לְיָדוֹ יֶלֶד בַּעֲגָלָה
קוּקִיּוֹת בְּלוֹנְדִּינִיּוֹת הִסְתִּירוּ אוֹתוֹ רֹב הַתְּפִלָּה
וְעֲמִיקָם כָּבַשׁ אֶת פָּנִים בַּמַּחְזוֹר,
וְחָזַר עַל הַכִּבּוּשׁ שֶׁל עַצְמוֹ,
וְזֶה לֹא שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לִי, אֲבָל זֶה יַעֲבֹר
וּבִמְהֵרָה וּבְעִתּוֹ וּבִזְמַנּוֹ וְעוֹד מִלִּים שֶׁלֹּא נוֹתְנוֹת נֶחָמָה
אֲבָל הוּא חָזַר מִנְּעִילָה וְהוֹשִׁיט לְשִׁירָה יָד, וְשִׁירָה, שָׁתְקָה,
הִבְטַחְתָּ שֶׁלֹּא נִפֹּל, הִיא אָמְרָה.
וְהוּא שָׁתַק כִּי בֶּאֱמֶת הִבְטִיחַ
אֲבָל מָה עִם קְצָת עֶזְרָה מֵאֱלֹהִים

ה.
כָּל פַּעַם בְּכָל נִדְרֵי הוּא מִתְכַּוֵּץ
וְהוּא הִבְטִיחַ לְסַפֵּק, אֲבָל מָה עִם תּוֹצָאוֹת
וְלָמָּה כְּבָר תֶּכֶף עֲשִׂירִית יֹבֵל וְאֶפֶס תּוֹצָאוֹת, וְשׁוּב שְׁלִילִי

ו.
אַל תַּגִּיד לִי לֹא נִמְצָא.
תַּגִּיד לִי
לֹא זָמִין
לֹא כָּרֶגַע
תֶּכֶף
הוּא מְחַכֶּה,

ז.
אֶת הַכְּאֵב הַזֶּה מִי יָכוֹל לִכְבֹּשׁ



ח.
שִׁירָה אָמְרָה שֶׁגַּם זֶה בְּאַהֲבָה
הוּא נִזְכַּר בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלָּמַד נִדָּה לא.
וְתָמִיד חָשַׁב, אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב כ"כ גַּם בְּלִי הָרִחוּק הַכָּפוּי הַזֶּה
וְעַכְשָׁו רְחוֹקִים כִּמְעַט חָמֵשׁ שָׁנִים וְהַחֲלוֹם עוֹדֶנּוּ רָחוֹק
כַּמָּה שֶׁבָּא לוֹ לְאַמֵּץ אֶל לִבּוֹ נוֹשֵׁם-אֶל-לֵב

ט.
וּבְפַחַד שֶׁל הַבְּדִיקָה הָאַחֲרוֹנָה, הוּא אָמַר
גוואעלד אַבָּא גוואעלד אֲנִי נִשְׁבַּר
וְלִפְנֵי שֶׁנִּכְנְסוּ הוּא רָץ לְבֵית כְּנֶסֶת, וְעָמַד מוּל הָאָרוֹן, וּבָכָה,
וְאַבָּא אֵיךְ זֶה שֶׁשָּׁנִים חָמֵשׁ וְאֵין מְנוּחָה

י.
הָרוֹפֵא אָמַר שֶׁאִם לֹא זֶה אָז יְנַסּוּ מִבַּחוּץ
אֵיךְ בִּכְלָל אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁב עַל זֶה, וּמִמָּתַי זֶה נִכְנָס לַחַיִּים שֶׁלָּהֶם
וְשִׁירָה שָׁתְקָה אֲבָל אֶת הַצֵּל שֶׁכִּסָּה אֶת עֵינֶיהָ הוּא לֹא יָכֹל לְשַׁלֵּם
וְהַהוֹרִים בִּירוּשָׁלַיִם כְּבָר מִזְּמַן אָמְרוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר, הִנֵּה חוֹבוֹת עַד צַוָּאר דַּבְּרוּ עִם הגְמַח
(וְאֵיךְ עָמִיקָם יָבוֹא וִיסַפֵּר וְיִפְתַּח)
וְהַהוֹרִים בְּרַעֲנָנָה כְּבָר מִזְּמַן לֹא הִסְכִּימוּ לְדַבֵּר,
וְלֹא יֵצֵא מֵהַיְּשִׁיבָה בִּשְׁבִיל זֶה, אֲבָל לִכְאוֹרָה, מָה יַעֲשֶׂה
וְעֲמִיקָם בָּכָה וְצָעַק שד' הוּא אֱלֹהַּ וְהוּא הָאֱלֹהַּ וְאֵין חַיִּים מִבַּלְעֲדוֹ
וְשֶׁלָמָה לוֹ חַיִּים וּמֵת אֲנוֹכוֹ
וְעֲמִיקָם רַק בִּקֵּשׁ לִמְצֹא מְנוּחָה לְנַפְשׁוֹ
וְלָמָּה הַגּוּף שֶׁלּוֹ כְּבָר לֹא יָכוֹל לְהָכִיל אֶת הַלְּבַד הַזֶּה

יא.
וּמָה תַּעֲשֶׂה שִׁירָה

יב.
וּבְטֵרוּף הוּא לוֹחֵשׁ, לַשָּׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם
וּבַטֵּרוּף הוּא שׁוֹתֵק, לַשָּׁנָה הַבָּאָה פֹּה בַּחַיִּים
וּבְטֵרוּף הוּא מִסְתּוֹבֵב, תָּר, סְבִיב
וְיוֹצֵא מֵהַיְּשִׁיבָה וְרָץ הַבַּיְתָה וְאוֹמֵר, בּוֹאִי, נַבְדִּיל מַהֵר,
אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים לִירוּשָׁלַיִם

לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל מֵאֵלֶּה
וּמַשֶּׁהוּ בְּתָהֵל קְצָת שׁוֹתֵק
(כִּי בְּתַכְלִית הוּא קְצָת מְאֹהָב בַּד'
וְתָהֵל שׂוֹחֶקֶת אִתּוֹ כָּל הַיּוֹם)

א.
וְתָהֵל קָמָה בַּחֲצוֹת לוֹמַר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת
וַחֲצוֹת קָם עָלֶיהָ, נוֹתֵן לָהּ חִבּוּק
מְנַחֵם, שֶׁיּוֹם יָבוֹא וְתִהְיֶה יַחַד
וּבֵינְתַיִם הִנֵּה הֵם יַחְדָּיו שְׁעוּנִים עַל קִיר
קָמִים רָנִּים בַּלַּיְלָה נוֹכַח פְּנֵי ד'

ב.
אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁבָּעֵינַיִם שֶׁל תָּהֵל מְכַסָּה הַשִּׂמְחָה
רֹאשָׁהּ הַמֻּטֶּה קַלּוּת צִדָּהּ מַגֵּל בִּישׁוּעָתָהּ
וְלֹא שֶׁהִיא זָכְתָה, אֲבָל בֵּינָתַיִם,
עוֹלִים צִיּוֹן אֶל הַר ד' בִּירוּשָׁלַיִם,

ג.
תָּהֵל מוּבֶכֶת קְצָת לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
הִיא לֹא מְסֻגֶּלֶת לְהַסְתִּיר אֶת הַדְּמָעוֹת,
וְלָמָּה לָה,

אֲבָל אֲנָשִׁים מְרַנְּנִים
וְתָהֵל רוֹצֶה לִזְעֹק, אֶל תִּרְאוּנִי שָׁאנִי,
תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי, כָּאן,
אוּלַי קְצָת מְאֹהֶבֶת, אֲבָל עֲדַיִן מְחַפֶּשֶׂת
אָן אֲנִי נְאוּם ד',

ד.
וְאֶת הַכְּאֵב שֶׁבְּפָנֶיהָ הִיא מְכַסָּה
וְאֶת הָעֵינַיִם הִיא עוֹצֶמֶת, שֶׁלֹּא לִרְאוֹת
וְהִיא מְחַכָּה לְפוּרִים וּבֵינְתַיִם
בְּשֶׁקֶט
אַהֲבָה,

תוציאו אותי מזה.