יש תקופות בהם ניתן להשקיע בחיים ולעשות הכל לכתחילה וכיף והכל,
ויש תקופות שבהם מתרכזים רק במה שחובה כדי לעבור את הגל.
אז סביב לידה זאת תקופה כזאת.
שפחות עוקבים אחרי הלימודים וש"ב של הילדים
פחות מקפידים על תזונה בריאה ומאוזנת
פחות מתחשבנים כלכלית
פחות מסתכלים על הסביבה ומתמקדים רק במשפחה הגרעינית
פחות מקפידים על מקלחות
פחות מקפידים על סדר וניקיון בכללי
יותר מאפשרים מסכים
ועוד.
אז אני מכירה ומקבלת את זה,
השאלה היא כמה סביר למשוך תקופה כזאת ומה הנזקים לטווח ארוך שכדאי לצמצם אותם.
יש מצבים קיצוניים שבהם לא עושים את החישובים האלו למשל כשיש אשפוז שנכנס לסיפור.
אבל אני לא מרגישה שאנחנו במצב קיצוני,
ובכל זאת הכניסה עכשיו לחודש תשיעי בשילוב עם הסגר מהצד האחד,
ופסח חודש וחצי אחרי לידה מהצד שני,
גורמת לי להסתכל על המצב עכשיו ובמבט קדימה ולא רואה מתי אפשר להיות אופטימיים שישתחרר העומס עד אחרי פסח.
השאלה שלי אם זה לא תקופה ארוכה מדי למשוך מצב "הישרדותי" אולי כדאי בכל זאת לעשות מאמצים לצמצם את טווח התקופה? או שזה לא נורא ונתמודד עם ההשלכות אחרי מעשה?
אני מתכוונת למשל שאם לא היה סגר, אז בשלב הזה של ההריון- המקפיא היה מתחיל להתמלא באוכל לאחרי הלידה. אבל במצב עכשיו עם הסגר ועבודה חיונית שלי ושל בעלי, לא מצליחה להגיע לזה.
אבל אולי כדאי להתאמץ בכל זאת כי אח"כ יהיה יותר קשה
או שאנחנו כבר בשלב שקשה.
או דוגמה נוספת אתמול הייתה אסיפת הורים ועם כל הגשם עשיתי מאמץ כביר להגיע הביתה בזמן. מצד אחד יש סיפוק שלא הזנחנו מצד שני היה ויש מחיר למאמץ הזה (לסיים את העבודה בלחץ ולרוץ בגשם על סף תשיעי זה לא פשוט)
השיקול להשתתף ולא לוותר היה כי עוד מעט יהיה יותר קשה, הסגר זה לא הפיק הקשה של התקופה זה רק הסיפתח...
ברור שגם אחרי פסח יהיו התמודדויות, אבל עם מסגרות, בלי עבודה, עם מזג אוויר נורמלי, והלוואי הלוואי בלי הגבלות משמעותיות של הקורונה, יש סיבה לאופטימיות שנצליח להתאפס על עצמנו ולהתחיל לשקם נזקים.
ויש תקופות שבהם מתרכזים רק במה שחובה כדי לעבור את הגל.
אז סביב לידה זאת תקופה כזאת.
שפחות עוקבים אחרי הלימודים וש"ב של הילדים
פחות מקפידים על תזונה בריאה ומאוזנת
פחות מתחשבנים כלכלית
פחות מסתכלים על הסביבה ומתמקדים רק במשפחה הגרעינית
פחות מקפידים על מקלחות
פחות מקפידים על סדר וניקיון בכללי
יותר מאפשרים מסכים
ועוד.
אז אני מכירה ומקבלת את זה,
השאלה היא כמה סביר למשוך תקופה כזאת ומה הנזקים לטווח ארוך שכדאי לצמצם אותם.
יש מצבים קיצוניים שבהם לא עושים את החישובים האלו למשל כשיש אשפוז שנכנס לסיפור.
אבל אני לא מרגישה שאנחנו במצב קיצוני,
ובכל זאת הכניסה עכשיו לחודש תשיעי בשילוב עם הסגר מהצד האחד,
ופסח חודש וחצי אחרי לידה מהצד שני,
גורמת לי להסתכל על המצב עכשיו ובמבט קדימה ולא רואה מתי אפשר להיות אופטימיים שישתחרר העומס עד אחרי פסח.
השאלה שלי אם זה לא תקופה ארוכה מדי למשוך מצב "הישרדותי" אולי כדאי בכל זאת לעשות מאמצים לצמצם את טווח התקופה? או שזה לא נורא ונתמודד עם ההשלכות אחרי מעשה?
אני מתכוונת למשל שאם לא היה סגר, אז בשלב הזה של ההריון- המקפיא היה מתחיל להתמלא באוכל לאחרי הלידה. אבל במצב עכשיו עם הסגר ועבודה חיונית שלי ושל בעלי, לא מצליחה להגיע לזה.
אבל אולי כדאי להתאמץ בכל זאת כי אח"כ יהיה יותר קשה
או שאנחנו כבר בשלב שקשה.
או דוגמה נוספת אתמול הייתה אסיפת הורים ועם כל הגשם עשיתי מאמץ כביר להגיע הביתה בזמן. מצד אחד יש סיפוק שלא הזנחנו מצד שני היה ויש מחיר למאמץ הזה (לסיים את העבודה בלחץ ולרוץ בגשם על סף תשיעי זה לא פשוט)
השיקול להשתתף ולא לוותר היה כי עוד מעט יהיה יותר קשה, הסגר זה לא הפיק הקשה של התקופה זה רק הסיפתח...
ברור שגם אחרי פסח יהיו התמודדויות, אבל עם מסגרות, בלי עבודה, עם מזג אוויר נורמלי, והלוואי הלוואי בלי הגבלות משמעותיות של הקורונה, יש סיבה לאופטימיות שנצליח להתאפס על עצמנו ולהתחיל לשקם נזקים.
)