הלכות מלכים, פרק ה', הלכה ט'- אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הנכרי, ויחזור לארץ. וכן יצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוץ לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב וכו'. ואף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה.  הלכה יב - לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה נכרים, ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוץ לארץ, כאילו עובד עבודה זרה. שנאמר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור: לך עבוד אלוהים אחרים." ובפורעניות הוא אומר: "ואל אדמת ישראל לא יבואו."

הלכות אישות, פרק יג, הלכה כ':

אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה תצא שלא בכתובה; אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה יוציא וייתן כתובה; והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל, עם ירושלים:  שהכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין משם; והכול מעלין לירושלים, ואין הכול מוציאין משם.

הלכות שמיטה ויובל, פרק ד, הלכה כז:

סוריה אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל:  כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם.  אבל עמון ומואב, ומצריים ושנער--אף על פי שהם חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.

הלכות עבדים, פרק ח, הלכה ו':

המוכר עבדו לחוצה לארץ, יצא בן חורין; וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שיחרור, ואבדו הדמים.  ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו--שאילו לא לקח זה, לא יצא העבד לחוצה לארץ.  והמוכר עבדו לסוריה, ואפילו לעכו--כמוכר לחוצה לארץ. הלכה ט' - עבד שאמר לעלות לארץ ישראל--כופין את רבו לעלות עימו, או ימכור אותו למי שיעלהו לשם.  רצה האדון לצאת לחוצה לארץ--אינו יכול להוציא את עבדו, עד שירצה העבד.  ודין זה בכל זמן, אפילו בזמן הזה, שהארץ ביד גויים.

שו"ת אבני נזר חלק יו"ד סימן תנד:

"ומנה ביהמ"ק שהיא מצוה לעצמה והוא לצורך ארון וכפורת ע"ש דבריו כי נעמו. וזה עצמו נ"ל הטעם בענין ישיבת א"י דמצוות החרם החרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ, שהרי יהושע שלח פרגמטוטין מי שרוצה לפנות יפנה הגרגשי עמד ופנה ולא עשה לו כלום ע"כ לא נמנה החרם תחרימם וישיבת א"י לשתים. ומנה רק מצוות החרם תחרימם. והרמב"ן לטעמי' שמנה עשיית ארון וכפורת... ע"כ מנה גם ישיבת א"י וזה פשוט".

הרב יששכר טייכטהל, "אם הבנים שמחה", עמ' קנד:

"דבזה תירץ דעת הרמב"ם, שלא מנה מצוות עשה דיישוב ארץ ישראל בתרי"ג מצוות, אף דגם לדידיה הווי מן התורה, והוא על פי הכלל שהשריש בשורש הרביעי מספר המצוות, שלא למנות ציוויים הכוללים כל התורה כולה; אם כן, כיוון דיישוב ארץ ישראל הוא מצווה יקרה כל כך, שהוא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה... וכן כל חיית האומה תלוי בה, אם כן הוא מצווה כוללת ולא פרטית; על כן אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים".

רמב"ם, ספר המצוות:

הכלל הרביעי: שאין למנות צוויים הנוגעים לכל מצוות [התורה כולה]: יש בתורה עשין ולאווין שאינם על דבר מסוים, אלא כוללים את המצוות כולן, כאילו יאמר [ית']: עשה כל מה שצוויתיך עליו והשמר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או: אל תמרה בשום דבר ממה שצוויתיך עליו. שכן אין מקום למנות את הציווי הזה כמצווה בפני עצמה, לפי שאינו מצווה לעשות איזה דבר מסוים - עד שיהיה מצוות עשה; וגם אינו מזהיר ממעשה מסוים - עד שיהיה מצוות לא תעשה, כך למשל, אמרו: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (שמות כג, יג), וכגון אמרו: "את חקותי תשמרו" (ויקרא יט, יט), "ואת משפטי תעשו" (שם יח, ד), "ושמרתם את בריתי" (שמות יט, ה), "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל) והרבה כאלו.

הלכות מלכים, פרק ה', הלכה ט'- אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הנכרי, ויחזור לארץ. וכן יצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוץ לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב וכו'. ואף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה.  הלכה יב - לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה נכרים, ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוץ לארץ, כאילו עובד עבודה זרה. שנאמר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור: לך עבוד אלוהים אחרים." ובפורעניות הוא אומר: "ואל אדמת ישראל לא יבואו."

הלכות אישות, פרק יג, הלכה כ':

אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה תצא שלא בכתובה; אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה יוציא וייתן כתובה; והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל, עם ירושלים:  שהכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין משם; והכול מעלין לירושלים, ואין הכול מוציאין משם.

הלכות שמיטה ויובל, פרק ד, הלכה כז:

סוריה אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל:  כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם.  אבל עמון ומואב, ומצריים ושנער--אף על פי שהם חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.

הלכות עבדים, פרק ח, הלכה ו':

המוכר עבדו לחוצה לארץ, יצא בן חורין; וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שיחרור, ואבדו הדמים.  ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו--שאילו לא לקח זה, לא יצא העבד לחוצה לארץ.  והמוכר עבדו לסוריה, ואפילו לעכו--כמוכר לחוצה לארץ. הלכה ט' - עבד שאמר לעלות לארץ ישראל--כופין את רבו לעלות עימו, או ימכור אותו למי שיעלהו לשם.  רצה האדון לצאת לחוצה לארץ--אינו יכול להוציא את עבדו, עד שירצה העבד.  ודין זה בכל זמן, אפילו בזמן הזה, שהארץ ביד גויים.

שו"ת אבני נזר חלק יו"ד סימן תנד:

"ומנה ביהמ"ק שהיא מצוה לעצמה והוא לצורך ארון וכפורת ע"ש דבריו כי נעמו. וזה עצמו נ"ל הטעם בענין ישיבת א"י דמצוות החרם החרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ, שהרי יהושע שלח פרגמטוטין מי שרוצה לפנות יפנה הגרגשי עמד ופנה ולא עשה לו כלום ע"כ לא נמנה החרם תחרימם וישיבת א"י לשתים. ומנה רק מצוות החרם תחרימם. והרמב"ן לטעמי' שמנה עשיית ארון וכפורת... ע"כ מנה גם ישיבת א"י וזה פשוט".

הרב יששכר טייכטהל, "אם הבנים שמחה", עמ' קנד:

"דבזה תירץ דעת הרמב"ם, שלא מנה מצוות עשה דיישוב ארץ ישראל בתרי"ג מצוות, אף דגם לדידיה הווי מן התורה, והוא על פי הכלל שהשריש בשורש הרביעי מספר המצוות, שלא למנות ציוויים הכוללים כל התורה כולה; אם כן, כיוון דיישוב ארץ ישראל הוא מצווה יקרה כל כך, שהוא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה... וכן כל חיית האומה תלוי בה, אם כן הוא מצווה כוללת ולא פרטית; על כן אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים".

רמב"ם, ספר המצוות:

הכלל הרביעי: שאין למנות צוויים הנוגעים לכל מצוות [התורה כולה]: יש בתורה עשין ולאווין שאינם על דבר מסוים, אלא כוללים את המצוות כולן, כאילו יאמר [ית']: עשה כל מה שצוויתיך עליו והשמר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או: אל תמרה בשום דבר ממה שצוויתיך עליו. שכן אין מקום למנות את הציווי הזה כמצווה בפני עצמה, לפי שאינו מצווה לעשות איזה דבר מסוים - עד שיהיה מצוות עשה; וגם אינו מזהיר ממעשה מסוים - עד שיהיה מצוות לא תעשה, כך למשל, אמרו: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (שמות כג, יג), וכגון אמרו: "את חקותי תשמרו" (ויקרא יט, יט), "ואת משפטי תעשו" (שם יח, ד), "ושמרתם את בריתי" (שמות יט, ה), "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל) והרבה כאלו.

[לא] וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: [לב] וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: [לג] וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: [א] וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: [ב] וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: [ג] וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: [ד] וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: [ה] וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [ו] וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: [ז] וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: [ח] אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: [ט] אַךְ בַּיהוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם: [י] וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [יא] וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ: [יב] אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:

לקריאה באם הבנים שמחה לחץ כאן

מרן הגרי"ש טייכטל נולד בשנת תרמ"ה (1885) בהונגריה. הוא חונך וגדל בסביבה הונגרית חסידית, שבה התעלה לרמות גבוהות של לימוד תורה"ק ויראת שמים, עד שנתמנה לרב ולמורה הוראה בפישטיאן שבסלובקיה. כמו כן הוא הוציא שני כרכים מספרו הידוע; 'משנה שכיר'.

ההשקפה שהיתה רווחת בהונגריה גרסה כי על האדם להשקיע את כל כוחותיו בלימוד תורה ובעבודת ה', עלייה לארץ הקודש ובניינה לא היו חלק ממנה, אפילו להיפך.

במכתב שכתב הגרי"ש טייכטל כמה שנים לפני השואה, בשנת תרצ"ו (1936) בעיתון 'יידישע צייטונג' שיצא במונקאטש, הוא הצטרף לדעתו של האדמו"ר בעל 'מנחת אלעזר' ממונקאטש, שבניין ארץ ישראל כיום הוא חילול הקודש וטומאת הארץ העליונה. את שינוי דעתו בזמן השואה הוא מסביר בספרו 'אם הבנים שמחה': "שאז, בעת כתיבת מכתבי הנ"ל, היתה עת מנוחה והשקט, ולא הגענו לסכנת נפשות ולא היה נוגע להצלת נפשות. אבל עתה שנשתנו העתים נשתנה גם הדין... וזולת זה כבר כתבתי בפתיחת ספרי זה, שמעולם לא ירדתי לעומק הדין של הלכה זו. ועתה אחרי שלנתי בעמק הלכה זו, וראיתי באמת שטעות היתה בידי, אעשה כהרבה מרבותינו בש"ס שאמרו והודו: דברים שאמרתי לכם – טעות היתה בידי, ומצינו גם כן בפוסקים שאחר כך חזרו ממה שהורו בתחילה, ודוק".

השיפור במצב היהודים בין שתי מלחמות העולם נגדע באחת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. המאורעות הקשים גרמו להגרי"ש טייכטל, שישיבתו נסגרה והוא נאלץ להימלט על נפשו, לבחון מחדש את השקפתו. הוא החל (לראשונה, לעדותו שלו) להתעמק בסוגיות אלו של גלות וגאולה בדרך הטבע, יישוב ארץ ישראל והיחס לבוניה שאינם שומרי מצוות, כשחלק מהזמן התחבא בעליית גג. הוא הגיע למסקנות נחרצות, שעליהן זעק והטיף (כפי שמספר כאן מרדכי רוזנפלד) בציבור. את בירוריו הוא העלה על הכתב בספרו הידוע 'אם הבנים שמחה', שנכתב כמעט ללא ספרים, ואף על פי כן הוא מלא בציטוטים ומראי מקומות לספרים רבים, מה שמעיד על הבקיאות המופלגת שהיתה לו במקורות.

הספר הנו רב תחומי, ובלול מדיונים בהלכה בקבלה ובהשקפה צרופה ואמיתית. הוא יצא לאור בעצם הימים הנוראים - ימי השואה, בשנת תש"ג בבודפשט.

יש לציין כי אף-על-פי שהרב טייכטל מגיע למסקנות מחודשות מבחינת סביבתו התורנית, אין הדבר גורע כהוא זה מהערכתו לרבותיו, והוא מנסה ככל יכולתו ליישב את המסורות מרבותיו עם מסקנותיו החדשות. כשאינו מצליח בכך, הוא נוקט בגישה של "דברי הרב (=הקב"ה) ודברי התלמיד (=הרבנים) – דברי מי שומעים?"

הרב טייכטל לא זכה להגשים בגופו את העלייה לארץ שעליה הטיף. הוא נרצח בי' בשבט תש"ה (1945), קרוב מאוד לסיום המלחמה. כך מספר תלמידו שהיה לידו בעת שנרצח: כשהגרמנים החלו לסגת, הם לא היו מוכנים להניח לקרבנותיהם והרחיקו אותם מהחזית באכזריות רבה. אחרי שהרעיבו אותם כמה ימים, זרקו לכל אחד מנת לחם זעומה, כדי שיריבו ביניהם על הלחם. אוקראיני אחד חטף את מנת הלחם של יהודי. הדבר הכעיס מאוד את הרב טייכטל, שדרש בתוקף מהאוקראיני שיחזיר את העושק. שכניו היהודים של הרב התחננו בפניו שלא יעסוק בכך, אך הוא עמד על שלו: "איך אעמוד מנגד כשנפשו של נעשק תלויה בלחם", אמר, עד שלבסוף קמו האוקראינים ובשיתוף חיילי האס-אס רצחו אותו בעינויים איומים.

לפני פטירתו דיבר בהתרגשות גדולה אל היהודים שסבבוהו: "יהודים, עוד מעט ותכלה ממשלת זדון מן הארץ, ואתם תזכו לישועה גדולה מאוד שתאיר את כל העולם. בייחוד יזכו לכך תושבי הארץ הקדושה. הבה נתפלל כולנו לשלום אחינו בכל אתר ואתר. יודע אני כי שעותי ספורות, ואני מבטיח לכם להתפלל בעדכם שתזכו לישועה ולגאולה שלמה במהרה". מילותיו האחרונות היו: "הפיצו את מעיינותי חוצה". כאמור, הוא עצמו לא זכה לראות את הישועה, אך יש לו דור המשך של תלמידים וממשיכי דרכו בארץ הקודש.

לקריאה באם הבנים שמחה לחץ כאן

לכתובת: chalaphagvaot@gmail.com

והעשבים גדלים. זה אחד הדברים היפים בחורף.

אפילו הטחב הירוק שגדל בין המדרכות אחרי הגשמים יפה בחורף.  (אגב רואים שהנבטים בתמונה העליונה הם דו פסיגיים)

יש שם ישיבה 24/7..

עליות מאורגנות המוניות, זה בדר"כ רק כשיש איזו סכנה גדולה שמסתמנת...