אבל באופן כללי

כיף לך איתו?

הוא אוהב אותך?

נמשך אלייך?

את מרגישה שהוא מחובר אלייך ולמציאות? או מנותק כזה ותלוש קצת

אם כן, תודי לה' ותמשיכי הלאה, מקסימום למצוא דרך לחיזוק הביטחון עצמי, אין סיבה להיתקע על זה וגם אין על מה.

אם לא, אז באמת יש בעיה אמיתית מן הסתם.

תשתחררי מהלחץ..

קודם תנסי לעבור לאינטרנט יותר צנוע כמו רימון או משהו בסגנון,גם תנסי שיהיו בבית קצת דרשות

של רבנים שמחזקים על הנושא,תנסי לא בכפיה,וגם כשאת רגועה ושמחה איתו תסברי לו כמה שזה 

כואב לך וקשה לך עם העניין,שוב כל הכבוד לך על האכפתיות כי הצדק איתך.

כי איך ייתכן שלגבר יתירו לראות אישה לא שלו,זה נוגד את ההלכה,

את תמשכי לחזק אותו ורק תרווחי.

הגישה של הדבר הוא בזה:

האם כל אדם (גבר או אשה) רוצה להרבות זכויות בעולם או להיפך.

אנחנו מחפשים זכויות כל הזמן,

חושבים על איך לעזור לזולת,

להרבות בכבוד שמים 

להוסיף טוב בעולם

ולא ח"ו להיפך.

 האם היינו רוצים שבגללנו העולם יהיה טוב יותר?

טוב יותר גם רוחנית?

אז כן, לצניעות יש חלק גדול בזה.

לא כל כך יודעת את ההבדל בין מסייע לדבר עבירה או לפני עוור לא תיתן מכשול

אבל ברור שמישהי שהולכת לא צנוע נופלת באחת מהקטגוריות.

וזה בכלל לא קשור לזה שהגבר הוא טורף מיני או שנח להתפתות.

ואגב לגבי ציבור דתי לאוני ועמדה לגבי צניעות,

לא חושבת שיש היום הגדרה מדוייקת לציבור דתי לאומי.

מינעד רחב מידיי

שיח הצניעות האובססיבי,

גורם לאישה לפחד כל הזמן על בעלה.

ולחנוק אותו בגלל פחדיה.

בתואנה שהיא אחראית על היראת שמיים שלו,

או שזה פוגע בה מאוד וכו'.

אישה יקרה.

בעלך צופה בסרטים וכנראה שזה לא פורנו.

וגם אם זה היה פורנו- לא חושבת שזה טוב לך להיכנס לזה.

לא חושבת שטוב לך לחשוב מה הוא רואה ומה הוא לא.

את לא אחראית על היראת שמיים שלו ולא על מה הוא רואה ומה לא.

אם הוא אוהב את זה- רוב הסיכויים שיעשה את זה שתהיה לו שעה של שקט כשיהיה לבד.

תבקשי ממנו שישתדל להפחית במראות לא צנועים. וזהו.

תגידי לו שזה ישמח אותך. 

את לא צריכה להיכנס לדרמות 

ולנסות לכפות עליו את השקפת עולמך.

במקום זה,

טוב תעשי אם תביני שהעבודה שלך היא להיות הגרסה הנשית הטובה ביותר של עצמך.

זה אומר ליזום יחסי אישות,

זה אומר להראות לו פנים מחייכות

וזה אומר לפרגן לו ולהעצים אותו.

לא לנסות להשתלט,

ולא לנסות להדיר אותו מהעולם.

אין לנו יכולת, כנשים, להבין מה זה היצר הגברי.

הוא לא אישה וזהו.

הוא כנראה יתמודד עם פיתויים כל חייו.

איך את יכולה לעזור לו?

את יכולה להיות ה"חומה" שלו בעזרת הנשיות הטבועה בך.

את לא יכולה להכריח אותו לא לראות סרטים,

אבל כן יכולה לבקש שימנע ממראות לא צנןעים.

אבל לא לחקור אותו מה ראה ומה לא.

תסמכי עליו ותניחי לו.

תשאלי את עצמך:

למה זה מפריע לי?

מה אני מרגישה כשהוא צופה בזה?

איזה רגש עולה בי בזמן הזה?

מה אני חושבת שעובר לו בראש כשהוא צופה בזה?

במה זה יכול לפגוע בנו כזוג?

תשאלי אותו את אותם השאלות ויש סיכוי שיהיו לו תשובות אחרות לגמרי 

ועוד כאלה שאלות...

וחוץ מזה,תפסיקי גם את לראות סרטים,אם זה משפיע עליך ומבלבל אותך,תפסיקי עם זה לגמרי.

ממש מרגישים את הלב הטוב והטהור שלך שרק רוצה שיהיה טוב...

שתהיה ביניכם בלעדיות

נאמנות

שלמות

הרמוניה

אהבה שלמה

בכל המובנים.

מקסימה שאת!

קודם כל הרגשות שלך לגיטימיים לגמרי -

כמו שאמרת - כך *את* רואה את הדברים.

את *באמת* היית רוצה שסבעלך יראה אך ורק אותך כולל תמונות, סרטים, ברחוב, בעבודה והכל

את *באמת* היית רוצה שרק הקשר שלכם יהיה אל מול עיניו תמיד תמיד, אפילו כולל קשרים לא אמיתיים בתוך סרטים.

כך את רואה את הדברים.

זו את.

וזה בסדר גמור ומושלם שזו את.

וכמו ששוב כתבת בחוכמה - יש גם את בעלך היקר.

ו*הוא* רואה אחרת את הדברים.

הוא *באמת* לא מבין את הבעייתיות

הוא *באמת* לא משווה דמות מסרט לאשתו היקרה

הוא *באמת* לא משווה קשר בסרט לקשר שלכם

אם הוא אומר שזה לא עושה לו שום דבר, שהוא לא מבין למה את מתכוונת, שהוא לא מבין את הבעייתיות וכו' - הוא כנראה באמת ובתמים מרגיש וחושב כך.

אבל בגלל שאת זו את (המקסימה! באמת!) - הלב לא נותן לך לשחרר.

הוא אומר לך (הלב): "רגע. אבל אם אני רואה כך את הדברים. אז איך הוא לא?! אז אולי הוא משקר?

אולי הוא לא רוצה לפגוע בי?

אולי עכשיו לא אבל בעתיד כן?

אולי הוא לא מודע להרס אפילו?

ואולי ואולי ואולי.

ואז באמת קשה לשחרר

כי הכוונה שלך,

המהות,

השורש,

זה שיהיה לכם טוב!

***כי*** את כ"כ אוהבת אותו!

כי את כ"כ רוצה קשר שלם ביניכם לנצח שאפילו הדבר הכי קטן לא יוכל להיכנס ביניכם!

זו כוונה כ"כ עמוקה,

כ"כ טהורה

כ"כ נכונה!

מצוין שאתם מדברים על זה.

מציעה להמשיך לדבר על זה.

קודם כל לשאול את *עצמך* מה בדיוק בדיוק מפריע לך?
ממה את מפחדת אם יראה זאת?

וממה עוד את מפחדת?

ומה יקרה?

וממש להמשיך ולמנות, אפילו לעשות רשימה, את כל הדברים שעולים בך.

ועם זה להגיע אל אישך היקר לשיחה טובה,

שיחה שמתחילה בכיף ובנעימות,

כמובן בזמן רגוע ושלו ששניכם אוהבים, אכולים, רגועים ולא עייפים וכמובן בלי הסחות/ילדים ברקע/מסכים וכו' -

ושוב לפתוח את הנושא לעומק.

לומר לו מה את מרגישה

לומר לו ***למה*** את מרגישה כך.

ואז לשמוע אותו.

רק לשמוע.

בלי רצון לענות באמצע

אלא רק רק לשמוע עד הסוף.

לשמוע מה הוא חושב על זה

מה הוא מרגיש לגבי זה

והכי חשוב *למה* הוא חושב ומרגיש כך?

דברו ודברו עד שתלבנו גם בלב את הכל!

כי כמה שנגיד לך אנחנו כאן - הלב הטוב שלך שרוצה שלמות עם אישך לא יירגע עד שאותו איש חמוד עצמו ירגיע אותו

ואשתף אותך במשהו אישי

לפני 14 שנים, שהייתי כלה צעירה, חשבתי לתומי שאחרי החתונה לא יהיה לנו אפילו מחשב (טלוויזיה היה מוסכם כבר שלא )

וביום הראשון שראיתי שבעלי היקר, החתן הטרי, משחק משחק מחשב ממש נחרדתי! (חח זה מצחיק אותי עכשיו, אבל אני ממש זוכרת את זה שנחרדתי! אמרתי לו: מה? יש משחקיפ במחשב גם אחרי שאנחנו נשואים?

חח והוא הסתכל עליי, בהלם בעצמו, ואמר: ?! חחח מה הבעיה? למה זה שונה אם התחתנו? הרי שיחקתי במחשב גם לפני... מדוע עכשיו לא?

ואז הייתה לנו שיחה על כך

ופשוט הבנתי שבאמת הוא זה הוא

ונשאר מי שהוא גם אחרי החתונה.

כמו שאני זו אני.

ונשארתי כך אחרי החתונה

(ונהניתי מהמחשב גם )

- עוד סיטואציה שנזכרתי בה עכשיו -

גם ממש בתחילת חיי הנישואים - ראיתי תמונה של משחק מחשב עם ציור של מכונית וכמה אנשים מסביבה, ולאחת הנשים (המצוירות! הן אפילו לא היו אמיתיות) בתמונה הייתה גופיה. ואמרתי לבעלי שזה מפריע לי שיש לה גופיה.

חחח אני צוחקת עכשיו בקול כי אני נזכרת שוב בפרצוף המופתע שלו שלא מבין מה אני מתכוונת בכלל?!

הוא אפילו לא הסתכל על זה, לא ייחס לזה חשיבות, ראה את זה כמו רקע לשנייה לפני שהמשחק נטען ואפילו לא זכר את זה

ורק אני אכלתי סרטים בראש שהנה הוא רואה אישה אחרת בגופיה 

😁

(אני ח"ו לא צוחקת עלייך, אלא ממש עליי, הסיטואציה עצמה שהייתי בה מצחיקה אותי עכשיו כמובן שאז לא צחקתי...)

עכשיו נכון שיש אנשים ונשים שלא מתאים להם גם זה וזה בסדר גמוק

נכון שיש כאלה שבכלל בכלל לא מכניסים הבייתה לא מחשב ולא פלאפון ולא ספרים עם תמונות של נשים וכן הלאה כי להם זה מתאים.

אבל יש מקרים שאו שגם האיש וגם האישה במחשבה ותפיסה שהדברים הללו לא מפריעים להם,

או שהאיש חושב כך והאישה חושבת אחרת,

ובפעמים האלה חשוב מאוד לדבר,

להבין את עצמנו

להבין את בן זוגנו

ולפתור את העניין כך *ששנינו* נרגיש טוב.

גם שהאיש ירגיש טוב, שמקבלים אותו כמו שהוא, שמאמינים לו, שמבינים אותו, שסומכים עליו וכן הלאה

וגם שהאישה תרגיש טוב - שאין שוםפ דבר ואף אחת שיכולה לאיים על המקום שלה בלב שלו אפילו לא טיפה, ושהיא יחידה ובלעדית לבעלה

(ושניהם צריכים באמת ובתמים להרגיש זאת לעומק ולא בכאילו. גם דרך התקשורת וגם דרך מעשים וזמן וניסיון חיים והחיים עצמם וההתנהלות בהם).

לאט לאט עם השנים למדתי והבנתי ממש לעומק את העניין הזה,

שאישי היקר - הוא אדם שלם בפני עצמו.

ואני אדם שלם בפני עצמי.

ויכולים להיות פערים

ויכולים להיות הבנות שונות

ודעות שונות -

והכל בסדר!!!

כל עוד ממשיכים לאהוב אחד את השנייה, ולכבד אחד את השנייה,

ולדעת מהם הצרכים אחד של השניה ולדעת גם איך למלא אותם, וכמובן שאם יש קווים אדומים אצל האיש/ה מתחשבים בהם,

וכמובן שאם יש דברים מהותיים וכו' מתחשבים בהם

אבל הרבה פעמים זה לא חייב להגיע לשם, כי פשוט לומדים לא להיבהל מהפערים.

ואפילו, אפילו לומדים *להיתרם* מאותם פערים.

כמה שזה נשמע הזוי עכשיו, אני בטוחה, גם אני הייתי חושבת שזה הזוי להיתרם מהפערים?! מה?! באיזה עולם?!

אבל כן!

באמת שזה כך!

כל אחד משלים את השני

כל אחד יכול לגדול עוד

למצוח עוד מהשני

לפתוח את הראש, את הלב

לפתח גמישות מחשבתית

להתמלא עוד בענווה

להבין

לכבד

לתקשר

יש בזה ממש עולם ומלואו של טוב!

סתם עוד דוגמא מצחיקה שנזכרתי בה עכשיו: בהמשך לסיפור שסיפרתי על המחשב וכו -

היום אני מוצאת את עצמי פשוט מתמוגגת מנחת שבעלי הכיר לילדים משחק מחשב שנקרא Minecraft

(ואני כותבת את השם שלו כי אני ממליצה עליו בחום!!! לכולם!) - ותשמעי, הם פשוט מאושרים.

הם לומדים

הם מפתחים קורדינאציה

הם נהנים

הם מדברים ביניהם

משתפים פעולה יחד

מתכננים יחד

חושבים

לא יודעת איך לתאר את זה, חבל שאני לא יכולה לצלםפ וידאו בלייב ולשלוח לך שתראי כמה כמה טוב זה עושה להם המשחק הזה! בכ"כ הרבה מובנים, לךא רק טכנית, גם נפשית, גם רגשית, גם חברתית - וואו פשוט הכל!!!

וכל זה - בזכות אבא שלהם!

אותו אבא אהוב שאוהב משחקי מחשב והכיר להם את זה

רק רק בזכותו

וגם אני נהנית מזה.

מהם.

פשוט חווה על בשרי את ההתמלאות הזו דווקא מהשוני בינינו!

(יודעת שזה נשמע כאן לא מספיק עמוק, פשוט קשה לי להעביר את החוויה והתחושה שלי דרך הכתב... יש בזה כ"כ עוד הרבה שקשה לי להעביר... )

אז אישה יקרה וטובה שאת!

תמשיכי לאהוב כך את בעלך עד הסוך ובכל הכוח

תמשיכו לדבר ביניכם

תמשיכו להבין אחד את השניה

תמשיכו לסמוך אחד על השנייה

ויהיו לכם חיים מתוקים מתוקים ב"ה

אבל מכיוון שהוא זה לא את - והוא אומר לך ש"אינו מבין על מה את מדברת"..

אז סביר שהכי טוב עבורך כעת, זה להתעלם.

להאמין לו למה שהוא אומר. 

לא לגרום שע"י כך ש"תסבירי" לו מליון פעם "מה הבעיה", הוא עוד יתחיל באמת לשים לב למה שאת אומרת שזה בעיה....

ההערות המרובות, הלחץ שלך, יכולים לגרום לההיפך.

אולי תאמרי לו רק, חד פעמית, שאת שמחה שאינו רואה בכך בעיה ושזה לא משפיע על הקשר איתך - אבל בכ"ז, בהיות שלא צנוע זה לא צנוע, ולא ממש מתאים לצורה של הבית שאתם רוצים, אז תשמחי אם יוכל למעט בכך כפי יכולתו..

אפשר גם ליזום - לא בלחץ - בילויים משותפים כשרים. יתן צורות אחרות של "זמן להירגע"...

כך נראה לענ"ד.

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב