רוצה לשתף אותכן בנסיון חיי, מקווה לא לעייף אותכן יותר מדי.
עם הבת הראשונה יצאתי לעבוד כשהיא הייתה בת 4 חודשים (אומנם חצי משרה, אבל עדיין..) ועד גיל שנה בערך היא הייתה עם סבתא ואח״כ שמתי אותה במשפחתון קרוב לבית. כשהייתי בסוף ההריון הראשון עם הבת השנייה לא מצאנו מסגרת פרטית שתתאים לגדולה. המסגרת הקודמת כבר לא החזיקה ילדים בגיל שלה והייתי חייבת משהו קרוב לבית. כמה שלא חיפשנו לא מצאנו. במקום אחד לא אהבנו את הגננת, כי הילדים בגן היו שקטים בצורה מוזרה וישבו בלי להוציא הגה,במקום השני את המקום, שהיה מן מרתף וככה כל גן פסלנו על משהו..ההחלטה הייתה שהיא תשאר בבית. גם כי באמת לא מצאנו משהו טוב מספיק וגם משיקול כלכלי, הרי הכסף של רוב המשכורת חצי משרה שלי היה הולך לתשלום על הגן.
כשנפל לי האסימון שאני הולכת להשאר עם שתיהן בבית נלחצתי. היא הייתה בגיל שנתיים , שובבה וגם בזמן המועט שהייתי איתה, הייתה מצליחה להוציא אותי מהכלים.
לקחתי שבועיים מחלה לפני הלידה ואצלה בדיוק נגמר המשפחתון. אז העברנו את הזמן ביחד עד הלידה וזה היה קשוח. גם השלושה חודשים שאח״כ בבית עם שתיהן, אומנם לא היו קלים, אבל אחר כך נהייה הרבה יותר קל ו..נכון לי. שאפילו קיבלתי החלטה להשאר בבית עם ילדים לא מתוך אילוץ, אלא מתוך השלמה ורצון להקדיש את הזמן הזה בשבילם. ועשיתי את אותו הדבר כשנולדה הבת השלישית.
בדיעבד, זה שהשארתי את הבכורה שלי בבית,זה הדבר הכי טוב שקרה לי עם ילדים שלי.
נכון עדיין יש ימים טובים ויש ימים פחות. יש ימים בהם אני מרגישה את סף העצבים שלי על הקצה.
אבל קיבלתי כמה דברים שאני לא מוכנה לוותר עליהם:
*חופש.
אני לא תלויה באף אחד.
במיוחד זמן הקורונה חידד אצלי את הנקודה.
נכון, אני מקבלת המון עזרה ממשפחה של בעלי והגדולה שלי התחילה לללכת לגן עירוני.
אבל אני יודעת שאם כמו עכשיו הגדולה שלי תשאר בבית כמו שקרה בימי הסגר, זה לא יוציא אותי מהכלים. כי זה המצב הטבעי שאני נמצאת עם הילדים שלי וזה לא מצב שונה שאני צריכה להסתגל אליו.
העזרה של ההורים זה רק תוספת (מאוד משמעותית ומוערכת!) אבל אני לא תלויה בעזרה הזאת.
*סגנון חיים פשוט.
לא לכל אחד מתאים לחיות על משכורת אחד, אבל אני מרגישה שאנחנו מצליחים לחסוך אפילו יותר ממה שהצלחנו כשעבדתי.והתמורה שאני מביאה לבית בחינוך הילדים, אוכל טעים ובריא, סדר ונקיון שווה יותר ממשכורת חודשית.
אני לא מחכה לחופשה שנתית או לסופ״ש בשביל להיות עם המשפחה שלי. אני איתם כל הזמן והם תורמים לאיכות החיים שלי יותר מכל דבר חומרי.
*אני מכירה את הילדים שלי.
אני חווה את צעדיהם הראשונים, המילים הראשונות ובעצם את כל ההתפתחות שלהם.
*קשר טוב בין האחים.
הילדים שנמצאים הרבה בסביבת אחים הופכים להיות קרובים אחד לשני. יש להם אחד את השני ולא עוד 20 ילדים יחד איתם. גם היכולת של הילדים להתפתח בלי גירויים חיצוניים חשובה במיוחד בגילאים קטנים.
*אחריות.
למדתי שרק אני אחראית על הילדים שלי. שאני לא יכולה להפיל את האחריות על אף אחד. זה תפקיד שלי לחנך את הילדים שלי ולא של גננת ולא של סבתא.
*בריאות.
ברור שילדים בלי מסגרות חולים הרבה פחות. אבל גם בריאות שלי השתפרה. בבית קל יותר לנהל אורח חיים רגוע ובריא. אוכלים אוכל ביתי והשגרה מתנהלת הרבה יותר בנחת.
*לימוד ופיתוח עצמי
עזבו שילדים זה עבודת מידות הכי גדולה של האדם. אני מרגישה שבבית יש לי הרבה יותר זמן וגם גמישות.
ברוב העבודות אתה לא באמת לומד, תמיד מגיע שלב שאתה עושה את אותם הדברים שכבר למדת.
בבית אני מרגישה שמתאפשר לי ללמוד כל תחום שרק אבחר. ויש המון גמישות, אני יכולה יום אחד ללמוד דבר אחד ויום שני דבר אחר.
בבית למדתי להכין קרמים, בבית ביטאתי את כושר הכתיבה שלי וזה רק חלק מהדברים שלמדתי בבית.
והכי חשוב, למדתי שילדים הם לא עוד ״וי״ שאפשר לסמן ולהמשיך בחיים. למדתי גם, שככל שנמצאים עם ילדים פחות זמן, בזמן המועט הזה ההורים מרגישים שהם מפריעים. מפריעים לזוגיות, לקריירה, למימוש עצמי..וכשנמצאים איתם כל הזמן הם משתלבים בחיים ופשוט הופכים להיות חלק מהחיים.
למה אני רושמת את זה.
אני לא חושבת שזה מתאים לכל אחת ושכל אחת תעזוב את העבודה ותשאר בבית כמוני. ממש לא.
רשמתי את זה בשביל מי שכבר בבית ואולי מרגישה לא מספיק מוערכת שתראה כמה דברים היא מקבלת בלי לשים לב.
עם הבת הראשונה יצאתי לעבוד כשהיא הייתה בת 4 חודשים (אומנם חצי משרה, אבל עדיין..) ועד גיל שנה בערך היא הייתה עם סבתא ואח״כ שמתי אותה במשפחתון קרוב לבית. כשהייתי בסוף ההריון הראשון עם הבת השנייה לא מצאנו מסגרת פרטית שתתאים לגדולה. המסגרת הקודמת כבר לא החזיקה ילדים בגיל שלה והייתי חייבת משהו קרוב לבית. כמה שלא חיפשנו לא מצאנו. במקום אחד לא אהבנו את הגננת, כי הילדים בגן היו שקטים בצורה מוזרה וישבו בלי להוציא הגה,במקום השני את המקום, שהיה מן מרתף וככה כל גן פסלנו על משהו..ההחלטה הייתה שהיא תשאר בבית. גם כי באמת לא מצאנו משהו טוב מספיק וגם משיקול כלכלי, הרי הכסף של רוב המשכורת חצי משרה שלי היה הולך לתשלום על הגן.
כשנפל לי האסימון שאני הולכת להשאר עם שתיהן בבית נלחצתי. היא הייתה בגיל שנתיים , שובבה וגם בזמן המועט שהייתי איתה, הייתה מצליחה להוציא אותי מהכלים.
לקחתי שבועיים מחלה לפני הלידה ואצלה בדיוק נגמר המשפחתון. אז העברנו את הזמן ביחד עד הלידה וזה היה קשוח. גם השלושה חודשים שאח״כ בבית עם שתיהן, אומנם לא היו קלים, אבל אחר כך נהייה הרבה יותר קל ו..נכון לי. שאפילו קיבלתי החלטה להשאר בבית עם ילדים לא מתוך אילוץ, אלא מתוך השלמה ורצון להקדיש את הזמן הזה בשבילם. ועשיתי את אותו הדבר כשנולדה הבת השלישית.
בדיעבד, זה שהשארתי את הבכורה שלי בבית,זה הדבר הכי טוב שקרה לי עם ילדים שלי.
נכון עדיין יש ימים טובים ויש ימים פחות. יש ימים בהם אני מרגישה את סף העצבים שלי על הקצה.
אבל קיבלתי כמה דברים שאני לא מוכנה לוותר עליהם:
*חופש.
אני לא תלויה באף אחד.
במיוחד זמן הקורונה חידד אצלי את הנקודה.
נכון, אני מקבלת המון עזרה ממשפחה של בעלי והגדולה שלי התחילה לללכת לגן עירוני.
אבל אני יודעת שאם כמו עכשיו הגדולה שלי תשאר בבית כמו שקרה בימי הסגר, זה לא יוציא אותי מהכלים. כי זה המצב הטבעי שאני נמצאת עם הילדים שלי וזה לא מצב שונה שאני צריכה להסתגל אליו.
העזרה של ההורים זה רק תוספת (מאוד משמעותית ומוערכת!) אבל אני לא תלויה בעזרה הזאת.
*סגנון חיים פשוט.
לא לכל אחד מתאים לחיות על משכורת אחד, אבל אני מרגישה שאנחנו מצליחים לחסוך אפילו יותר ממה שהצלחנו כשעבדתי.והתמורה שאני מביאה לבית בחינוך הילדים, אוכל טעים ובריא, סדר ונקיון שווה יותר ממשכורת חודשית.
אני לא מחכה לחופשה שנתית או לסופ״ש בשביל להיות עם המשפחה שלי. אני איתם כל הזמן והם תורמים לאיכות החיים שלי יותר מכל דבר חומרי.
*אני מכירה את הילדים שלי.
אני חווה את צעדיהם הראשונים, המילים הראשונות ובעצם את כל ההתפתחות שלהם.
*קשר טוב בין האחים.
הילדים שנמצאים הרבה בסביבת אחים הופכים להיות קרובים אחד לשני. יש להם אחד את השני ולא עוד 20 ילדים יחד איתם. גם היכולת של הילדים להתפתח בלי גירויים חיצוניים חשובה במיוחד בגילאים קטנים.
*אחריות.
למדתי שרק אני אחראית על הילדים שלי. שאני לא יכולה להפיל את האחריות על אף אחד. זה תפקיד שלי לחנך את הילדים שלי ולא של גננת ולא של סבתא.
*בריאות.
ברור שילדים בלי מסגרות חולים הרבה פחות. אבל גם בריאות שלי השתפרה. בבית קל יותר לנהל אורח חיים רגוע ובריא. אוכלים אוכל ביתי והשגרה מתנהלת הרבה יותר בנחת.
*לימוד ופיתוח עצמי
עזבו שילדים זה עבודת מידות הכי גדולה של האדם. אני מרגישה שבבית יש לי הרבה יותר זמן וגם גמישות.
ברוב העבודות אתה לא באמת לומד, תמיד מגיע שלב שאתה עושה את אותם הדברים שכבר למדת.
בבית אני מרגישה שמתאפשר לי ללמוד כל תחום שרק אבחר. ויש המון גמישות, אני יכולה יום אחד ללמוד דבר אחד ויום שני דבר אחר.
בבית למדתי להכין קרמים, בבית ביטאתי את כושר הכתיבה שלי וזה רק חלק מהדברים שלמדתי בבית.
והכי חשוב, למדתי שילדים הם לא עוד ״וי״ שאפשר לסמן ולהמשיך בחיים. למדתי גם, שככל שנמצאים עם ילדים פחות זמן, בזמן המועט הזה ההורים מרגישים שהם מפריעים. מפריעים לזוגיות, לקריירה, למימוש עצמי..וכשנמצאים איתם כל הזמן הם משתלבים בחיים ופשוט הופכים להיות חלק מהחיים.
למה אני רושמת את זה.
אני לא חושבת שזה מתאים לכל אחת ושכל אחת תעזוב את העבודה ותשאר בבית כמוני. ממש לא.
רשמתי את זה בשביל מי שכבר בבית ואולי מרגישה לא מספיק מוערכת שתראה כמה דברים היא מקבלת בלי לשים לב.
)
)
זה לא שמדובר בחוג ציור, נגיד (שגם זה משהו של גאונים במובן מסוים!) (חוץ מזה, אלה תחומים מאוד נושקים...)