גם בגלל הכלים שלי לפתור בעיות (שאתם משתמשים כרגע באחד מהם) וגם בגלל צורת החשיבה (הלפעמים בעייתית) באופן כללי.
מענין מה המחשבות שלך
עובדה מעניינת עשיתי עם כמה חברות לפני שלוש שנים את זה(כמה מאיתנו עשו אפילו כמה פעמים כדי לראות עם יוצא שונה בלי לתכנן לשנות משהו ) ואז לפני כמה חודשים אחת שלחה שוב שמענין אם השתנה ועשינו שוב
היה מענין לראות שכמעט ולא השתנה (אז יצא לי מגשר ותומך ולפני כמה חודשים שוב מגשר פעמיים מענין העינין)
בועית אוראין .
יש לי קבוצת חברות שחלק מהן רגישות מאוד שעשינו את השאלון והצעתי לה שאשלח לה בפרטי מה שיצא לחברות הרגישות מתוך הקבוצה
ויצא לי עכשיו מגשר
נראה מעניין
אם יש משהו שחשוב לי אין לי בעיה לדבר לפני קהל או לשכנע אנשים אבל רק אם צריך אחרת מרגישה ממצפנת
אבל לעומת זאת להיות בתוך קהל זה נורא (מעדיפה להופיע על במה וזה יהיה כיף מאשר להיות בתוך אולם מלא ...
מרתק.
עשית לי סדר קצת במגירות במוח שדחיתי את העיסוק בהן (:
אני שומרת ברשותך את הנ"ל ואת הקודמים לו
אגב, קראתי את הספר שציינת
והתעמקתי בעבר בשיטת האניאגרם, מצאתי אותה מרתקת בעבורי
אז אם יצא לך לכתוב לנו מתישהו על זה ועל ההקשרים לאר"מ ולטיפוסי האישיות אני אהיה הראשונה לקרוא... לא נגעתי בזה שנים...
בלי קשר, שרשור מעניין ממש
כיף לשמוע על המסקנות והתובנות שלכם לגבי הנושא.
שקד.
אני לא ממש אוהבת את ההגדרה הזו היא מרגישה לי לא נכונה
"איך אנחנו מעבדים מידע בדר''כ: תחושתי (קונקרטי,עובדות ומציאות) (s)/ אינטואיטיבי(n)."
אני חושבת שאיטואיטיבי בעיקר במקרים של אנשים רגישים מאוד מגיע ממקום חושי .
אני חושבת שרוב האנשים הרגישים מאוד יוגדרו מופנמים ביחס חברה שלנו בשאלון הזה בין אם הם מופנמים או לא, בגלל שהם צריכים גם שקט וזה דבר שלא הכי רגיל בעולם היום...
אני חושבת שלרוב האנשים הרגישים מאוד יש תכונות דומות אבל לרוב הרגישים שאני מכירה היה גם את עיין הרצוי מצוי
כמו זה שאני יודעת שאם משהו חשוב לי אני אוכל להוביל אותו (ואני גם רוצה להשפיע ולהוביל ולעשות ) אבל זה פחות יתבטא בפועל בחיי היום יום שלי כרגע עד לא קיים בכלל כי אין לי מספיק מקום בטוח ואין משהו שבדיוק יכולה לעשות זמין וכי אני תקועה למדי בתוך הבית עם מלא נפשות אז גם אם אני אנעל אותי בחדר כל היום סביר שאסיים מוצפת מגירויים ...
אני חושבת שלכמעט כל הרגישים יש איזה רצוי ומצוי כזה אצלי גם רואים את זה בשאלון
אני חושבת שרוב הרגישים מאוד ימצאו את עצמם ב4 הסנגורים איפשהו (כשעברתי על האישיות השונות הבנתי שכנראה הייתי בתור ילדה עד כיתה ד שאז עשו עלי חרם הייתי פרוטגוניסט ) מציעה לנסות לעבור על סוגי האישיות ולראות מה מתחברים כי בכל זאת אנחנו לא רק סוג אחד אף פעם וגם מעניין לדעתי
ואני ממש מסכימה עם מה שכתבת בסוף אבל חוץ מהשליטה גם קבלת אנרגיה מבחוץ לדעתי תלויה מאוד באיך גדלת ...
אז תדע שמותר להיות שם. שזה חולף. ושהכי חשוב כרגע זה פשוט להרגיש את מה שמרגישים עכשיו.
חוששים לטבוע בסוף....
זה קשה אבל זו טעות. כלל הרגשות הקיימים, קיימים מסיבה מסויימת.
לקחת הפסקה יזומה, עד כמה שאפשר
ללכת למקום שהלב והראש שקטים
בין אם זה ים או ספריה או יער או סתם בחדר.
אם עוזר- לכתוב, אם עוזר- להקליט, אם עוזר לדבר, לעצמך, להשם...
הכל הכל עובר
כל רגש הוא מתנה
גם אם קשה עכשיו לראות...
שקט. לטייל בין מדפי הספרים. לשלוף משהו ולשבת על הכורסא, לקרוא.
אם אפשר אפשר עם כוס קפה. ואם עוד אפשר, עם עוגת קצפת גדושה
ורכה.
אבל אני מעדיפה חוף רחוק, שקט, עם ים שקט וצלול והמון דגים צבעונים
שטים מתחת למים.
אתמול חיפשתי. אפילו ליומיים, שלושה.
בכרתים כבר היינו וזה מקום מאוד תלול.
שאלתי את אדון AI והוא המליץ על קפריסין
יש שם חופים שקטים ורגועים וים שקט.
אולי אסע. רק 65$ טיסה הלוך וחזור, אם איני
טועה. יש בית חב"ד, הוא אמר, ופירות וירקות -
אין בעיה.
הייתי מעדיפה עד הקיץ הבא, אבל זה לא בא
בחשבון כמובן.
אם מישהו (חלילה) חושב לצאת מן הארץ
קצת, ממליצה על כרתים - מקום הנקרא
באלי. בסוף החוף, אחרי כמה חופי רחצה,
יש חוף עם ים צלול, שקוף, טורקיז....
הייתי נוסעת שוב, אבל לא בטוחה שרוצה
לבד. נראה. ומצד שני, עוד חברה, זה
עוד דיעה, עוד רצון.....
ובסוף, עד כמה שאני מכירה את עצמי,
אשאר כאן , עם המועקה, הדכדוך
ה- אוף מתי ייגמר כבר כל הבאלאגן...
באוטובוס מתפקע מילדים , אמהות, גלגלים, תיקים, עגלות, צרחות....
ושם אהיה בפיסת ים של "סלח לי", צפופה וצפודה, מול בתי המלון המכוערים
שמעתי שהחותים כבשו איזה אי במיצר הורומוז; לאחר חקירה יסודית
הסתבר שאין שם אפילו עץ אחד אולי. הכל סלעי וחם ורותח. הא, כן,
וחותים...
מישהו יודע כמה עולה אי בסביבות יוון, משהו כזה. לא מתוייר
בכלל, עם מעט אנשים, עם מפרץ הסוגר על קטע גדול של
ים מרהיב רוגע.....?
אפשר גם להשכרה, אם לא יקר מדי....
דמי תיווך יהיו הרשות לשהות שם בשבוע הראשון
חינם. המזון עלי גם השתייה. אבל אסור לו או לה
להטריד אותי בזוטות כמו "האם יש כאן כרישים"
וכאלה. הכל יהיה כתוב וחתום.
יש גם בישראל חופים ריקים. אפילו בחוה"מ ובאוגוסט. צריך רק להכיר.
וגם ביוון יש מקומות פחות מתוירים
אם רוצים פחות הסחות דעת וזה.
לא רק לאחרונה, גם לפני שנים רבות. מכירה אישית.
המטהרים, המרגיעים...
וזה לא אותו ים למרות שזה אותו ים......הים שלנו עצבני, מרדן ותוסס, כמונו.
הים שלהם, שקט, שלוו, רגוע, חי בעצלתיים כזה, כמו העם היווני שם....
תודה על התשובה!
עד שתמצאו את האי שלכם.
עולם מתוסבך
כשאין כוח להתמודד
אז לא
לא חייבים לחשוב/ לפתור/ לעשות/ להמשיך כרגיל
אפשר לעצור ולשהות באין כוח
לתת לו לנכוח
כנראה הזמן יעביר אותו
ואז אפשר לחפש צעד קטן קדימה/ לשינוי/ שיפור
או שתמצא אפשרות לישון שבעים שנה כמו חוני המעגל.
זאת הרגשה טבעית
הוא יכול להיות קשוח
תודעת הנהר
סימן שיש לגיטימציה אפילו מחז"ל לתחושה הזו...
אני לא מנסה לייאש, אבל נראה לי גם לא לעודד
אבל מה שבטוח הוא שאת\ה צריכ\ה להצדיק את קיומך כאן בעולם...
שלא תוכל\י סתם פשוט להעלם ככה...
כי:
אמר נראה לי בעל תניא (אגב, רק בשביל ללמוד תניא שווה לא להיעלם.. נסה\י זאת) שאדם יורד לעולם 70 או 80 שנה לפעמים רק בשביל לעשות פעם אחת בחיים טובה גשמית או רוחנית ליהודי אחר..
אז פעם הבאה שאת\ה יוצא\ת לרחוב, תביט\י סביבך ותתבוננ\י אם יש מישהו או מישהי ברחוב שאולי נראים שמרגישים גם כמוך, באסה של'חיים כזה. ותשחרר\י להם חיוך חם ואוהב מכל הנשמה, ו...
ואולי בשביל זה באת לעולם?
לא שווה?
נראה לי שכן.
מה שבטוח ששווה לבדוק, לנסות
המון ברכה המון אור
רק כאן הספקת לשים כבר שלושה סמיילים לכמה מהמגיבים.
לפרגן לי ולכולם שזה עזר לך, שזה יפה..
את חושבת שזה לא עשה לי נעים על הלב?
עשה ורבע! באמת!
יאללה, הכול בסדר
להמשיך הלאה בחיים, לפעול, להתקדם, לא להיבהל משום דבר
והעיקר -תמיד עם חיוך על הפנים
(:
(אגב, בדקות האלה ממש עברתי חוויה קשה שלא חוויתי כמותה מזה חודשים רבים.. אבל לא נורא. ממשיכים, ממשיכים. "אומרים שבסוף יהיה טוב")
יכולה לעזור. גם לדבר עם חברה שזקוקה לעידוד, יכול לעזור; כל דבר שיתן לך
תחושה של כח, של יכולת, של שווה...
אחרי שהתלוננתי קודם, קראתי שלשום בערב ספר שהיו בו קטעים כל כך מצחיקים
ש"התפוצצתי" מצחוק. אז מצב רוח לא טוב, יכול להשתנות (לפחות זמנית), מהסחת
דעת למשהו נחמד, או מצחיק, או ללכת (כן. אפילו לבד!) לאכול גלידה עם המון
קצפת (אם את אוהבת), כל דבר קטן שהוא בעצם גדול....
חשבתי על זה (גיליתי את אמריקה...) שהכי חשוב זה להיות בשמחה.
לחשוב על כל יום בפני עצמו. רק היום.....ממליצה על הספר של דייל
קרנגי "אל דאגה". אולי גם מיינדפולנס. אחד המגיבים אמר שיש
ביוטיוב.
באמת, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת לחיות... ואתם כל כך צעירים!
כל החיים לפניכם! כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות ולהשתפר.
מה שרואים ומרגישים עכשיו זו לא המציאות; זה נובע מהמציאות
הפנימית שלנו. זו לא אמת. ורגש זה דבר שעובר.
ואם קשה ומסתבכים, אז למה לא ללכת לאיזה יעוץ?
אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים. לא לחכות עד
שנסתבך עוד בפקעת הלא ברורה שלנו!
יש את "למרחב". בירושלים, ברח' חירם (אחד
הרחובות מרח' ירמיהו, סמטה מרח' שבו אושר עד.
התורים ארוכים. רק כרטיס קופת חולים.כ
יש גם את ער"ן לעזרה ראשונה. העיקר -
מה שחווים ומתייאשים ומסתבכים ומסובכים
עכשיו זו לא באמת המציאות האמיתית שלכם.
זה נובע ממשהו פנימי ולעתים כדאי להעזר
בזולת שיודע להפנות את הפנס למקום
האמתי, במה שנראה לנו חושך מצריים....
שנה טובה. ומתוקה! כן!
מן המיצר קראתי קה ענני במרחב......
(גם אני צריכה לזכור את זה)
חשוב!
הרי לא ייתכן שהוא נותן לנו חינם יום, חיים, כדי שנהיה במצב רוח שפוף כזה....לא ייתכן
אם חלילה היינו חולים קשות או בבית חולים, כמה היינו מתגעגעים לשיגרה. לא?
זו לא הטפה. אולי בעצם כן. אבל קודם כל לעצמי.
הרי לא ייתכן שכשאגיע למעלה והוא ישאל אותי בחמלה וברכות, "איך היה?"
ואני אגיד בשאט נפש:
איכס. נורא!
אני נורא מתחלחלת למחשבה הזו.
אז אני כן בעד איזה שינוי. וקודם כל חופשה. חופשה במקום שאף אחד
לא מכיר. במקום זר. נוף אחר, עיר אחרת, מזג אוויר אחר...
זה אומנם לא פתרון עמוק, ואולי סוג של בריחה, אבל אולי מותר
קצת לברוח? לא עדיף מלחשוב על החיים: איכס. נ מ א ס לי! ?
אולי להתחיל לצייר? אולי אפשר גם בארץ, לנסוע באוטובוס
לעיר אחרת, שאנו לא מכירים. לשבת במסעדה איזו שהיא,
לטייל באיזה רחוב מושך, לשכשך רגליים (אם יש ים או אגם
או נחל)
כי במצב כזה, יש, לי בכל אופן, תחושה שאם לא אעשה את זה,
אני עלולה לצאת מעורי, ממש, ולפרוח בלעדי למקום אחר.
רק לא הצלחות הללו שצריך שוב להדיח, השבת ששוב
מתקרבת ואני לחוצה כל כך, התלונות של איזה בן
משפחה, הציפורים שלנו שצריך להאכיל, לנקות,
להתייחס (לאחת מהן, היתה עצירות נוראה, מחילה
מכבודכם, והיינו צריכים לטפל בה...) - לראות
אותן נצמדות לידית של החלון הסגור ולא מזיזות
את העיניים מהנוף הפרוש בחוץ וכל כך, כל כך
רוצות לצאת לחופש, להמריא, להרגיש את המרחב
הפתוח, את האוויר המרשרש מתחת לכנפיים...
כל כך רוצות.
לבי לבי עליהן.
גם אני מרגישה כמעט כך זה תקופה,
והרי אין לי מגבלה לצאת, לעוף,
הבעיה היא שאיני יודעת לאן
איני מבינה למה, והחגים החשובים
והיפים האלה, עושים לי מצב רוח
לא כל כך....טוב.
גם ימי השגרה שבעקבותיהם הם לא
משהו.א
אבל חייב להיות משהו, משהו יפה
משוחרר, שמח, מלא אוויר שיבוא,
שיבקע מהמצוקה הזו.....ועלינו
לגלותה. עם המון בקשה מהקב"ה.
המון תחנונים. שיבין. שירחם.
שיגלה לנו איך עושים את זה.
כי אני ממש לא רוצה לענות
לו, למעלה, כשיפנה אלי בחמלה
ואהבה וישאל: אז איך היה?
לא רוצה לענות לו: היה איכס.
איכס היה. לא. ל א. אסור
לנו לענות כך. אסור לנו להרגיש כך.
אסור לנו להעציב אותו. לאכזב אותו.
הוא כל כך טורח. להנשים. להאכיל.
לתת בית. לתת עיר. לתת עיניים
לראות. רגליים להלך. ריאות לנשום
לנשום......
אסור לנו.
יש לנו אמונה בה' ואנחנו יודעים שהכל לטובה.
אמנם הבדידות היא קשה,
אבל דווקא מתוך הייסורים אתה יכול להתקרב יותר לה', אין לך מי שיפריע בסדר הקבוע.
תעשה מהלימון לימונדה.
ושלא תהיה לבד...
חוקר קוטב בתחנת מחקר בקוטב שהחליט שזה לא די רחוק לו ועשה
התבודדות לבד לגמרי במקום רחוק מהחברים בתחנת המחקר.
היה לו קשה. מאוד. אבל מעניין איך הוא מגיע לסוג של הרהורים
ותובנה רוחניים תוך כדי....הוא היה גוי. והספר מלא דיווחים
על מזג האוויר שם וכד' , אבל הוא מעניין. בין השורות.
הוא הגיע מאחוזה אמידה כנראה בארה"ב וההתבודדות
שלו הניבה את המשפט הבא: לכמה מעט בעצם זקוק האדם.
הכי מרגש זו המסקנה שלו כמה הכל הרמוני. מאוד יפה.
זה הודעה בפורום, זה יכול להיות סטורי, או כל דבר אחר.
על אדם שההיכרות שלי איתו היא שטחית מינוס מינוס.
ופתאום הבטן ממש מרגיש שאני יודע להגיד מה קורה שם ולמה.
או חושב שיודע (לא תמיד זה נכון)
אני לא אתחיל לכתוב לו (או לה) כי זה יהיה מוזר וגם לא בטוח שנכון לי לעשות את זה. יש לי דברים יותר חשובים לעשות עם הזמן שלי.
אבל פשוט זה נמצא שם. ולא מרפה.
איפה זה תופס אותך? שאתה יכול לעזור ולהושיע?
מנסיוני,גם אם אני יודעת, זה לא עוזר לאדם שמולי אם לא הגיעה שעתו לדעת. ואני ממש מאמינה בזה. אני לא יכולה להקדים זמנו של אף אחד. גם אם נדמה לי שאם אכתוב ותהיה תועלת אפילו של הזדהות, לא אכתוב, אאכ ומדובר באדם מאוד קרוב (אישה עמובן) ואז אשלח חיבוק ואגיד שאני פה ותו לא. לפתוח דברים אישיים של אנשים ביזמתי - זה לא. בדגש על ביג לא.
באופן אישי קרה לי פעם שניסו לעשות לי את זה ומחוויה אישית שלי זנ גם לא היה מדויק בכלל וגם בתזמון גרוע וזה עצבן אותי מאוד. לא תמיד אנחנו רואים את המכלול גם אם נראה לנו ש"עלינו על האלגוריתם". לפעמים זה נורא רחוק מהמציאות אפילו.
וגם אם כן - יש אנשים שלא באמת רוצים לדעת וההדחקה שומרת עליהם מהתמודדות שהם לא מסוגלים להכיל
יש אנשים שלא רוצים שידברו איתם על זה
ויש אנשים שרק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה עובר עליהם ומה ואיך
והכי - זה נתפס כמתנשא ליזום על זהשיחה כאילו אתה יודע הכל. וככה אנשים ממש לא מקבלים.. פשוט חסר תועלת
קרה לי גם עם חברה שהתייעצה איתי על משו. עבר זמן היא הלכה לטיפול וחזרה עם תובנות של בדיוק מה שאמרתי לה. רק שכשאני אמרתי - היא לא שילמה על זה😅 ויש לי פחות ילדים משלה והיא הייתה מדגישה את זה "אבל את לא מבינה כי יש לך רק 2 ילדים" (אז למה שאלת את דעתי🤷. לא יודעת כמה ילדים יש למטפלת) בקיצור מקווה שהבנת. לפעמים עדיף לשתוק וגם אם נראה לי שאני יודעת,מלבד הפורום שאני יותר מרשה לעצמי, אני לא מייעצת לאף אחד. רק מקשיבה. זה רוב מה שהאנשים רוצים ממילא ממי שהוא לא איש מקצוע ואם הם לא ביקשו אז בכללללל
בקיצור( אחרי חפירה ארוכה😅) לדעתי הדבר הכי טוב לעשות אם יש כח - לבקש מהשם שימצא להם מזור.
זה נכון מה שכתבת פה. גם אם כל העולם מסביב (או לפחות מי שפוקח עיניים) רואה, אם הוא "עיוור" לא יעזור שתסביר לו. הוא צריך לעכל את זה בזמן שלו.
אני חושב כמוך שנכון לא לכתוב. אבל בכל זאת, זה הציק לי 
לכן בחרתי לכתוב בפורום (ולא רק) ולא באישי לדמות הרלוונטית.
שלאנשים לא חסר ידע
בטח לא בעידן של היום
מה שמעכב אנשים זה
אמונות מגבילות/ קושי ביישום/ בהתמדה
אבל בעיקר אין טעם לומר אבחנות
כי הלמידה האמיתית של בנאדם מתרחשת מנסיון אישי מניסוי וטעייה מלמידה מהטעויות
ולא מתובנות/ עצות של אחרים
ולכן בחרתי לכתוב בפורום ולא לכתוב לדמות עצמה.
וגם סוג של לקרוא מחשבות
להבין מה הצד השני חושב
אפשר להבין אופי של בנ"א משיחות
מהתכתבות
או זה שיותר מקבל?
מה מרגיש לכם יותר בנוח?
מתוך סקרנותאבל אם כבר יוצא, אז אם אני יותר נותן חשוב לי שיעריכו את זה ולא ישתמשו בי כטישו מובן מאליו.
ואם אני יותר מקבל, חשוב לי שזה שנותן יתן את זה בלב שלם, ולא יהיו לא ציפיות סמויות שאחזיר לו משהו שאין ביכולתי להחזיר, ושהכול יהיה על השולחן.
אחר כך הנטיות משתלטות עליו
כל אחד עם הנטיה שלו
הרוב מעדיפים לתת מלקבל
אני 50-50
כי נדמה שזה הפוך. כולם רוצים לקחת.
באיזו עמדה נמצאים
יש אנשים ש'שווה' לקחת מהם ויש ששווה לתת להם
זה נכון שבסוף אנשים לרוב (או אולי תמיד) רוצים להרוויח משהו
יש כאלה שבאמת מתאים להם להעניק מכל מיני סיבות. אבל זה נכון שרוב האנשים לא כאלה.
אחת הדרכים הכי קלות לקחת משהו
זה לתת משהו קודם
ואז אפשר לקחת בקלות
ככה שקודם כל צריך להבין אם הנתינה היא באמת נתינה או שמא לקיחה
וכנ"ל הפוך
אגב, לא רק בני אדם עושים את זה. גם המציאות עושה את זה.
זה מעגל טבעי
דינמיקה כזו
שמי שיודע יכול להשתמש בה
במקרה הטוב בטוב
במקרה הרע בניצול
לתת זה מספק (אם אתה לא מרגיש שזה מוחק אותך)
וגם צריכים 'רשות' כדי להירגע לפעמים. לנוח.
זה סטטוס חדש שלא היה בשאלה.
מתחבר יותר למהלכים פוליטיים ולניצול יותר מנתינה או קבלה בקשר אישי.
אם תסתכל על רוב התגובות כאן תראה שהרוב מעדיפים לתת.
הכל בקשר לסיפור בראש שלנו.
זה שהשתמשת במילה לקחת אומרת הרבה, התייחסת למי שמקבל באופן של לוקח שהוא אקטיבי.
אני בסיפור אחר בטח אם ברקע יש קשר.
מכיר את הברכה שהרבה אומרים שתהיה תמיד מהנותנים?
הכל מפחד שהם מספרים לעצמם כאילו יש איזה עסק שנחתם שתהיה או מזה או מזה ואם אתה נותן אז תזכה לא לקבל (לא להתחנן ולקבץ נדבות)
כמו שכתבתי הרוב מעדיפים לתת גם אם הסיבות שונות מאחד לשני.
כי יש אנשים שמקבלים (מנותן בשמחה) ויש אנשים שממש לוקחים. וזה סיפור אחר לגמרי.
הוא תמיד נורה אדומה
כי קשר תקין צריך להיות מאוזן
מבחינתי
לתת יותר
לא רלוונטי
אני לא פריירית
ולקבל יותר
גם לא רלוונטי
מי שנותן יותר
הוא או סמרטוט
או ירצה בעתיד תמורה
לא אוהבת להיות חייבת למישהו
די הרבה מקום לצד השני ולאיך שאת תופסת אותו ולאיך לדעתך הוא תופס אותך וזה נשמע כמעט חרדתי הצורך שלך בשוויון ואיזון.
אני משתדל להיות מול עצמי בקטע הזה, אם אני נותן אני מוחק ממני את המתנה ושיעשו איתה מה שיבוא להם, היא שייכת להם. לא רואה ניצול ולא ציפיה ולא פראייר במי שנותן או סמרטוט במי שמקבל.
לא בחתונה שאני לא בודק מי נתן כמה ולא סופר כמה אני נותן ביחס לאחרים ולא בשום קשר.
השיקול היחיד עם הצד השני זה אם אני יודע שהוא בעייתי אז זה כבר שיקול שונה אבל מצידי, לא קיים.
בטח לא בקשר זוגי, בטח לא מול משפחה או ילדים.
אין איזון בחיים ככה הם בנויים ולשם הם מובילים, את לא חייבת לאף אחד שנתן לך מתנה והוא לא אמור לחכות לתמורה זה דפוסי קשר בעייתיים.
נתינה וקבלה זה לא בחפצים וגשמיות זה בזמן, יחס ועוד המון דברים, לא צריך לחשב יחס, שזה מהות הנתינה והקבלה.
זה לא מתנה חד פעמית לחתונה
זו אינטראקציה לאורך זמן
עם משמעות ותועלת חברתית רגשית
אם אין לו תועלת
הוא לא רק מיותר
הוא כנראה גם מזיק
זה כמו פינג פונג
אם אני זורקת והכדור נופל כל הזמן/ אם זורקים עלי כדורים בקצב לא מתאים
זה לא כיף
זה כבר לא משחק
זה מטרד
מדידת קשר כטוב/ בעייתי
זה עניין של סטנדרטים
יש לי מספיק קשרים טובים ותורמים
אין לי עניין בקשרים שלא כאלה
עם ילדים זה אחרת
אני המבוגר האחראי
ללמד ולכוון אותם לשחק נכון
ואז שהם גדלים
להיות גאה במי שהם גדלו להיות
המתנה היא אולי חד פעמית אבל היא רק נקודה קטנה שמשקפת קשר ארוך ומשמעותי עם העליות והירידות שלו וכמובן עם התועלת שלו לגבייך.
שוב העלית את התועלת, פינג פונג והדו כיווניות הזו ששואבת אותך פנימה לאיזה שיח מאוים שתמיד בוחן את נקודת האיזון והפחד מלצאת פראייר (שזה מאוד ישראלי).
כולנו שם וזה לא תמיד רע רק תראי שלפעמים תועלת היא סתם חיוך או הרגשת הקלה או קשר חברי פשוט.
נתינה וקבלה זה לא פינג פונג גשמי או רגשי שמחובר למחשבון.
מחשבון שבודק כל הזמן את תועלת הקשר
את האיזון
את ההדדיות
האם יש תועלת או שזה מיותר ואז לחתוך את הקשר
להקליל
לא רק קלילות אלא לחיות יותר מול העצמי שלי ולא מול אחרים
להיות ביחד עם מישהו בסיטואציה כלשהי
ליצור דו שיח/ פעילות גומלין
כדי להיות לבד אני לא צריכה קשר
הבדיקה התמידית היא לא חרדה/ בדיקת שוויון
אלא קבלת פידבק
אולי החרדה היא לפחד לבדוק מה השני מגיב/ עושה
במקום להסתכל לו בעיניים ולהגיד מתאים/ לא מתאים לי
זה כל מהותו של הקשר
לא היחס לנתינה או קבלה או חישוב שלהם מאחורי הקלעים.
קשר זה דבר הרבה יותר רחב מפעילות גומלין מחושבת ומאוזנת.
למה להיות לבד?
קשרים טובים זה מהדברים הכי טובים שתוכלי לאחל לעצמך.
אין דואליות של קשר במתחים ומטענים פנימיים שנובעים ממתח של ציפיה לקבל אחרי נתינה או הפוך.
בתקשורת אמיתי יש גם שתיקות ואם משהו לא ברור מדברים עליו ולא מחשבים, מצפים או ממתינים שיקראו מחשבות כי כולם אמורים לחשוב כמוני.
זה נכון לא רק לקשר אלא בכלל בחיים. לא לחיות מול אחרים או לחשוב במקומם ומי שחושב במקומי על מה שאני חושב בדרך כלל יטעה ויאכל סרטים סתם.
הפוך מלהיות לבד, לתקשר באמת.
כבר נושאים נוספים
תקשורת תקינה/ לא תקינה
הכלה/ שיפוטיות
קשר מאוזן אינו ציפייה לקבל בדיוק מה שנותנים
אלא שבמכלול הוא היה כזה ששווה עלות תועלת
אגב כל הקשרים הלא מוצלחים שלי כללו
חוסר איזון
תקשורת לא תקינה
ושיפוטיות
והמוצלחים כוללים
איזון
תקשורת תקינה
והכלה
נראה לי זה פשוט הולך ביחד
מעדיף את זה על פני האי-נעימות של להרגיש מפונק
לרוב מעדיפה להיות בצד הנותן
לא שיש לי בעיה לקבל גם. אבל כאמור תלוי
וזה גמר עליי. מאז הבנתי שמבחינתי אין כזה דבר קשר לא הדדי, ושגם אם מרגיש לי יותר בנוח להיות הנותן, לאורך זמן זה פשוט לא עובד אצלי. חובה ההדדיות.
אני כזאת
וכל העניין של תחילת שנה לילדים
ולפעמים שיחות עם המורות להתקשר למורה הזאת והזאת
בשעות הערב - לפעמים צריך לתת רקע על הילדה
או מפגש עם מורים זה פחות רק נכון לאסיפת הורים
אבל בעיקר שיחות של תחילת שנה (שבאמת הכרחיות אחרת הייתי נמנעת)
מציפות אותי כמה שעות או ימים קדימה במיוחד במיוחד מיד אחר השיחה יש איזה שעה שעתיים שאני לא מרוכזת בכלום
חושבת מה אמרתי, משחרזת, ונזכרת אם לא ציינתי משהו כמו שצריך אם נכנסתי לה באמצע לדבריה . אני יוצאת מהשיחה לא מרוכזת
איך אפשר להימנע או להקל על זה
בגדול הייתי מעדיפה שהחופש ימשיך בגלל השקט התעשייתי שיש בדבר.
משהו שם מציף אותך. וזה בסדר.
נקודות שאת רוצה וחשוב לך לדבר עליהן כדי שלא תשכחי?
זה בפן הפרקטי
בפן הרגשי - מה יקרה אם לא אמרת או ניסחת משו בצורה x?
למה זה "רודף אותך" גם אחרי? כדאי לעשות בירור
קורה כמעט אחרי כל פגישה או טלפון
לפעמים מצליח יותר להתאפס. לפעמים לא.
אחד האסונות בעבודה מול בעלי מקצוע חרדים זה שאי אפשר לכתוב להם בווטסאפ וחייבים לדבר איתם. בדיוק מה שאת מתארת.
(אבל יש מעקפים לזה, אם עובדים ארוך טווח).
שאר העולם אני פשוט אומר שאני לא עונה לטלפון וזמין בכתב בשמחה. מתקשרים אליי. לפעמים האינסטינקט שלי עונה ואז אני אומר שאני עסוק ושיכתבו לי. וכשכותבים אני מגיב.
ויש לי ילדים
זה אפשרי אבל דורש התגייסות של בן הזוג וגם יכולת שלך להציף אחרי שהם ישנים הרבה פעמים. זמן הלבד הכי טוב שלי הוא בערב אחרי שהם ישנים אבל זה הרגל של שנים לפני כבר, שערב זה הזמן שלי לשקט
בכלל נשמע שיש לך קושי במעברים. מוכר לי ולכן אני ממליצה להתאים את הםעולות שאת עושה ומקשות עלייך לזמנים בבית
כיבוי אורות ל כ ו ל ם בערך בתשע בערב. כולל היא.
קימה שלה בלבד בסביבות חמש שאז היתה קוראת,
או עושה מה שהיא אוהבת.
אבל לא כל כך להחליף את הערב בבוקר. למי שאוהב
את הערב.
מישהי פעם סיפרה שהיא מלבישה לילדים פיג'מה
כבר מוקדם אחרי הצהריים, הם ממשיכים לשחק
אבל יש כבר אווירה של או טו טו ללכת לישות.
ואז....שקט מבורך.
מה עם לצאת קצת עם הבעל או לבד לאיזה
מקום שקט בארץ לכמה ימים? אפילו יומיים-
שלושה מלאים זה עושה טוב.
ביררתי ברוב מצוקתי על מקום קרוב
ויצא לי קפריסין; 69$ טיסה בשעה
08.00 בבוקר. משם כ10-12 משהו
כזה דקות לאחד החופים השקטים.
ליד שדה התעופה בלרנקה (כך מדווח
AI) יש בית חב"ד עם סופרמרקט כשר,
מצטיידים וממשיכים.
איני יודעת כמה עולה שם מלון בוטיק
או מתחם שאיזו משפחה מפעילה (AI
מפרט הכל), אבל זה באמת לא נשמע יקר.
עוד משהו"
יש מקום הנקרא חוף דור. אם אין מכונית,
נוסעים לבנימינה עם רכבת ו משם עם
מונית. יש מלון נחשולים ממש כמעט על
שפת הים (לנו אמרו לא לאכול שם)
וגם בקתות או בונגלות זולות קרוב
לחוף.
הים עד המותניים בערך, כי הוא
סגור מכל צדדיו בשובר גלים
(אולי טבעי).
זה לא חוף נפרד אבל בחודשים האלה
או קצת יותר מאוחר, אין כמעט אנשים.
חוף נחמד. ארוך. במושב יש מכולת
ואפשר לנסוע למעלה ההר לזכרון
יעקב, שם יש מסעדה נחמדה וכשירה
"ניל"י".
והילדים? אצל הסבתא, הדודה, השכנים,
בת הדודה, האחיינית - כמובן אנשים
שאת יכולה לסמוך עליהם לחלוטין.
תבטיחי מתנות אז זה יהיה יותר קל להם.
תגידו שאתם נוסעים לקייטנה של הורים
או של אמהות, מה יש, רק להם מותר?
שנה טובה. ובעזרת השם, גם מתוקה.
בהצלוחה!
אפשר לנסוע גם לבד . פשוט
לא נחמד להישאר עם המציל
לבד אז נקווה שיהיו עוד
כמה אנשים. רצוי נשים כמובן....
או לקחת בייביסיטר לערב, כמה שזה מתאפשר
ואז לצאת לטייל קצת, או בית קפה קטן, או
ספסל לא בודד אבל לבד ושם לקרוא או
לשמוע מוסיקה, רק את?
אם את קוראת אנגלית, יש ספר
הנקרא GROWING WITH MY CHILDREN
של שרה שפירא, שבו היא מעלה את
הנושא הזה עם הרבה הומור....מריר.
אנגלית לא קשה.
נשמע יותר כמו חרדה
לשחזר את השיחה עושה לך טוב או רע? לדעתי הלא מקצועית אם זה עושה לך טוב זאת רגישות ואם זה עושה לך רע זאת חרדה, וזה גם לא ממש סותר
זאת אומרת אני מוצפת אחרי השיחה זה דבר אחד
בלי קשר עם אני אחשוב על זה או לא או ישחזר מה בדיוק היה.
בנוסף, כן אני משחזרת דברים שחוויתי ביום גם טובים מאוד, ולפעמים תוך כדי שאני חושבת מה אמרתי בטלפון נזכרת למשל שפיספסתי את העיקר או משהו שכן רציתי להדגיש
זה לא עושה לי רע
זה גם במובן מסויים משהו טוב אולי
ההצפה בכללי אחרי מפגש או שיחה חשובה
מקווה שהובנתי
בטח בתור אמא
אני לא הייתי עומד בזה אין סיכוי
תשימי לב אם זה קורה לך מול כל גורם סמכות או רק במקרים כאלה
חוץ מלהימנע מה הדרכים שלך להתמודד?
שזה יגרום להם לפנות יותר זה לא באג זה פיצ'ר.
כתיבה ופריקה על הדף זה כלי נפלא, מנקה ומפנה את המוח פשוט לזרוק את כל התודעה פנימה בלי סדר. כל הכאוס שיש, על דף או במחשב, גם כאן יש איזה פורום שאפשר לפרוק בו ובכללי זה פתרון מועדף. בטח עם קפה ובתור הפסקה.
בכללי תקשורת כתובה יכולה לעזור לשיקול דעת, עם זמן לתגובה וחשיבה. אל תעני מיד ותגידי שנוח לך יותר בהודעות.
גם חברה זה עוזר אבל יותר לקטע של "השחזור" ומה יכולנו לומר, לא?
הביצועים אף פעם לא טובים תחת לחץ, אבל אין מה לשים על זה בכלל, הרוב אם לא הכל בראש שלך ולא צריך להיות עם מצפון על זה.
אני מנצח ויכוחים מ-99 במקלחת זה גם עוזר ובכלל לא עובר אף פעם. מה הייתי יכול לומר או מה היה אם
שתקשורת עם אנשים בטלפון, הודעות, ממש מציפים אותי.
דברים שאנשים עושים בלי לחשוב לוקח ממני המון משאבים.
לא יודעת אם זאת חרדה חברתית (שבודאות לי יש)
או איש רגיש מאוד (שזאת בכלל לא הגדרה קלינית מוכרת)
ההגדרה לא כל כל משנה.
את יכולה להמשיך להימנע אבל הימנעות מובילה לבדידות גדולה.
אני עובדת עכשיו על ויסות רגשי
גם כשדברים מציפים להוריד את ההצפה מ10/10 ל8/10 ולאט לאט יותר יותר.
לא מצפה מעצמי להיות "רגילה"
תלמדי ויסות.
התייעצתי קצת עם הצאט
יש גם שיטה טיפולית שלא ניסיתי אבל שמעתי עליה שנקראת DBT (לא CBT)
יש תרגילים פיזיים שעושים בגוף שמפחיתים את החרדה - נשימות כמובן אבל עוד עיסויים עצמיים למינהם.
תתמקדי בויסות ולא בלהיות רגילה.
זאת ה'מתנה' שקיבלת לטוב ולרע ויש דרכים להפחית אותה וליעל אותה.
אני סאקרית של פסיכולוגיה קלינית אבל במקרה כזה מודעות לא מספיקה וצריך הרגעה פיזית לגוף.
בעיקר כשזה שיחות (או הודעות מוקלטות שמעבירות את האנרגיה)
אתמול היתה לי שיחה בעניין הזה וכמה ויסות הוא משמעותי בעולם מציף... עדיין יש לי מה ללמוד, והזכרת לי את מה שמצאתי לפני כמה שנים...
לגבי dbt , לפני כמה שנים נתקלתי בחנות של גוגל באפליקציה שהיא מעין עזרה ראשונה וכלים יישומיים של השיטה הזו, היא נקראת dbt911 והיא גם תורגמה לעברית.
זה באמת משנה חיים
אני בתחילת הדרך עם זה
היום הרבה פחות.
זה המון חספוס גם
כן לדבר עם אנשים
ולהבין שמותר לך לטעות
להם מותר לטעות?
אז גם לך.
נראה לך שהם מחשבים כל מילה?
וזה לא סותר את הרגישות
אני חושבת שגם אם מתחספסים בזה
עדיין הרגישות היפה נשמרת
ובאה לידי ביטוי במקומות שהיא תורמת לך
למשל אם את אוהבת לצייר
אז את שמה לב לפרטים ובציור זה יתרון.
ואני לא מוצאת איזון
בא לי להתנתק ולחזור להיות בטטה חסרת משימות עם ים זמן פנוי לעיבוד וdownloading
ומצד שני - זה שיעמם אותי😑
זה רק ענין של הרגל? או שז ה אבוד מראש? ימים יגידו
וכמה זה קשור אצלך למחזור החודשי?
שאז התחלתי לעבוד מהבית בעבודה חדשה ואני משוועת לקצת זמן נורמלי עם עצמי ולקצת פחות עבודה בבית. לא רגילה להכין צהריים כל יום. לא רגילה לאסוף ילדים (רק מפזרת בדרכ), לא רגילה להכל ביחד
בעלי בדרכ מפזר לבד, אבל עד אחרי החגים הם יוצאים בשעות שונות ואם הוא עובד בשעות המוקדמות יותר אצטרך להירתם
אה, וגם הייתה לי עזרה קבועה איתם אחהצ שכרגע לא זמינה לי מכל מיני סיבות
עבודה מהבית
זה לעבוד הרבה יותר קשה
כי אז עושים גם וגם
במקום לשבת במשרד בנחת ולפעמים כבטטה
וגם להתלבש לצאת לנסוע עם מוזיקה לפגוש אנשים
זה אנרגיה אחרת שיכולה לעשות וויב יותר טוב מלהישאר בבית
ובאופן כללי לעבוד להכין אוכל לאסוף ולפזר זה טו מאצ
זה באמת טו מאצ
כמו שאמרתי, בימים כתיקונם אני לא עושה את כל זה בדרכ
יש צהרונים לארוחת צהריים
אני רק מפזרת
ויש לי גם עזרה קבועה
כל ה"קביים" האלה נעלמו לאחרונה ונורא עמוס לי.. צפי החזרה לשגרה זה רק אחרי החגים
מנסה להוריד מעליי ובינתיים לא ככ הולך לי
דווקא בעניין היציאה לעבודה - כמה שהיה נחמד לצאת מהבית, זה לא עבד בשבילי ובלונג ראן לא היה לי טוב
גם עכשיו אני מתלבשת ומתארגנת כמובן
מה שחסר לי זה לא לצאת מהבית, זה זמן לעצמי ועזרה
לקחת יום חופש או יותר
או לצאת אחרי העבודה ומישהו אחר יהיה בבית
לקנות אוכל/ להזמין/ לאכול בחוץ
אם אין קביים תייצרי אותם
הם תמיד קיימים
עניין של תיעדוף
שבא לי. אני לא מעונינת בזה.
אוכל זה כן בעיה ולזה אני יכולה למצוא עזרה, פחות או יותר. מקווה שיקל עליי קצת
בטוח אקח יום חופש. צריכה לראות איך זה מסתדר
לשבת מול הים
שעה שעתיים
זה מנקה את השכל והנפש
לא צריך ללכת לקיצון השני של ימים שלמים בלי עשיה.
קחי יומיים כאלה של חופש מהעבודה.
אני קבוע הייתי לוקחת אחת לכמה זמן יום/יומיים חופש ולא עושה בהם כלום.
אף פעם לא הייתי חולה פיזית אבל הצפה נפשית היא לגמרי סיבה מוצדקת.
פיקים של עומס. וזה בדיוק הזמן הזה עכשיו..
😑
מה זה בעצם אומר
"התדר שלי גבוה"?
מדבר לדבר ממקום למקום
בלי זמן עיבוד ומנוחה
אני רגילה לקצב אחר
ושמתי לב פעם שהיה לי ממש "התמכרות חגים". לקח זמן שהבחנתי בדפוס אבל לפני תקופה של חגים או של חופש, הייתי ""ממציא"" כל מיני משימות עבודה כאלה שצורכות המון עבודה ושואבות אותי לימים שלמים של 16 שעות ביום על משהו שהוא מקדם בעולם אבל לא דחוף לעכשיו.
אולי אצלך יש מנגנון דומה שמפעיל אותך. זה שאת לא נותנת לו להשתלט עלייך כמו שאני נתתי לזה אז , זה משהו אחר.
אם זה היה תלוי בי הייתי עובדת 5 שעות ביום וביי
והבית והילדים זה דורש גם🤷 ואני שואפת לאיזון ולזמן לעצמי גם
הליכה, יוגה, כושר, משהו כזה.
תעשי ניסוי ותראי איך הגוף מרגיש.
כמה פעמים ביום. יזום
בניתי על הרשמה לחדכ אבל עם העומס הנוכחי אין לי איפה לנעוץ ביומן. אוף.
הגוף צריך פעילות פיזית. זה פשוט מה שהוא צריך.
יש הרבה חשיבות להסחות דעת, גם עבודה
אבל כבריחה זה יכול להיות בעייתי
כל אחת והאיזון שלה תמצאי את שלך מבחינת זמן ומבחינת הכלי שיועיל
אני משתף את השאלות, וגם את התשובות שעניתי לצורך הדוגמה. תקחו את זה למקום שלכם וגם תשתפו, רק אם תרגישו בנוח כמובן. הרעיון הוא להבין איך הפכנו קושי ליכולת
מה עוזר לי להירגע במצבי לחץ?
להרגיש בשליטה על המצב
איך אני מקבל תחושת שליטה?
אני מנתח את המציאות, מפרק לחלקים את מה שאמור לקרות ומבין איפה בדיוק אני צריך להשתלב
איזה יכולות קיבלתי מזה לחיים? איך זה השפיע על האופי שלי?
להפוך משימות למטלות קטנות ברורות ונסבלות, לא לדחוף את עצמי איפה שלא צריך
זה מצויין.
אבל בזכות הפורום העליתי את זה על הכתב
