גם בגלל הכלים שלי לפתור בעיות (שאתם משתמשים כרגע באחד מהם) וגם בגלל צורת החשיבה (הלפעמים בעייתית) באופן כללי.
מענין מה המחשבות שלך
עובדה מעניינת עשיתי עם כמה חברות לפני שלוש שנים את זה(כמה מאיתנו עשו אפילו כמה פעמים כדי לראות עם יוצא שונה בלי לתכנן לשנות משהו ) ואז לפני כמה חודשים אחת שלחה שוב שמענין אם השתנה ועשינו שוב
היה מענין לראות שכמעט ולא השתנה (אז יצא לי מגשר ותומך ולפני כמה חודשים שוב מגשר פעמיים מענין העינין)
בועית אוראין .
יש לי קבוצת חברות שחלק מהן רגישות מאוד שעשינו את השאלון והצעתי לה שאשלח לה בפרטי מה שיצא לחברות הרגישות מתוך הקבוצה
ויצא לי עכשיו מגשר
נראה מעניין
אם יש משהו שחשוב לי אין לי בעיה לדבר לפני קהל או לשכנע אנשים אבל רק אם צריך אחרת מרגישה ממצפנת
אבל לעומת זאת להיות בתוך קהל זה נורא (מעדיפה להופיע על במה וזה יהיה כיף מאשר להיות בתוך אולם מלא ...
מרתק.
עשית לי סדר קצת במגירות במוח שדחיתי את העיסוק בהן (:
אני שומרת ברשותך את הנ"ל ואת הקודמים לו
אגב, קראתי את הספר שציינת
והתעמקתי בעבר בשיטת האניאגרם, מצאתי אותה מרתקת בעבורי
אז אם יצא לך לכתוב לנו מתישהו על זה ועל ההקשרים לאר"מ ולטיפוסי האישיות אני אהיה הראשונה לקרוא... לא נגעתי בזה שנים...
בלי קשר, שרשור מעניין ממש
כיף לשמוע על המסקנות והתובנות שלכם לגבי הנושא.
שקד.
אני לא ממש אוהבת את ההגדרה הזו היא מרגישה לי לא נכונה
"איך אנחנו מעבדים מידע בדר''כ: תחושתי (קונקרטי,עובדות ומציאות) (s)/ אינטואיטיבי(n)."
אני חושבת שאיטואיטיבי בעיקר במקרים של אנשים רגישים מאוד מגיע ממקום חושי .
אני חושבת שרוב האנשים הרגישים מאוד יוגדרו מופנמים ביחס חברה שלנו בשאלון הזה בין אם הם מופנמים או לא, בגלל שהם צריכים גם שקט וזה דבר שלא הכי רגיל בעולם היום...
אני חושבת שלרוב האנשים הרגישים מאוד יש תכונות דומות אבל לרוב הרגישים שאני מכירה היה גם את עיין הרצוי מצוי
כמו זה שאני יודעת שאם משהו חשוב לי אני אוכל להוביל אותו (ואני גם רוצה להשפיע ולהוביל ולעשות ) אבל זה פחות יתבטא בפועל בחיי היום יום שלי כרגע עד לא קיים בכלל כי אין לי מספיק מקום בטוח ואין משהו שבדיוק יכולה לעשות זמין וכי אני תקועה למדי בתוך הבית עם מלא נפשות אז גם אם אני אנעל אותי בחדר כל היום סביר שאסיים מוצפת מגירויים ...
אני חושבת שלכמעט כל הרגישים יש איזה רצוי ומצוי כזה אצלי גם רואים את זה בשאלון
אני חושבת שרוב הרגישים מאוד ימצאו את עצמם ב4 הסנגורים איפשהו (כשעברתי על האישיות השונות הבנתי שכנראה הייתי בתור ילדה עד כיתה ד שאז עשו עלי חרם הייתי פרוטגוניסט ) מציעה לנסות לעבור על סוגי האישיות ולראות מה מתחברים כי בכל זאת אנחנו לא רק סוג אחד אף פעם וגם מעניין לדעתי
ואני ממש מסכימה עם מה שכתבת בסוף אבל חוץ מהשליטה גם קבלת אנרגיה מבחוץ לדעתי תלויה מאוד באיך גדלת ...
אני לא יודעת מה לעשות...
אני באה מרקע של הורים חוזרים בתשובה ואבא שלי ממש מתנגד לטלפון טאצ' ופעם היה לי שיומי והוא זרק לי אותו בלי שאני אדע (למרות שלא היה בו ווטסאפ ואינטרנט וכדו' אלא הוא היה פשוט טאצ') ואני בגיל כבר גדול ואני כבר לא גרה בבית ביומיום ועדיים אני מפחדת ממנו ולמרות שאני רוצה וצריכה טאצ' עם ווטסאפ ואינטנט אני מפחדת מהתגובה שלו כשאני אבוא לבית כאילו הוא אומנם לא יעשה לי כלום אבל הוא יזדעזע ויתחרפן ויעשה לי הרצאות כל פעם שאחזור הביתה וזה ממש לא נעים...
למישהו יש עצה מה לעשות??
(להיות עם 2 מכשירים זה לגיטימי?)
אני חייב להוציא קצת, זה כבד עלי.
לאחרונה תוך כדי טיפול הבנתי שהדחקתי שנים ולא ייחסתי משמעות למה שרק היום אני מבין שהייתה הטרדה או פגיעה. (אני שם לב שאני כותב את שניהם). לקבל את ההבנה זה דבר אחד. אבל להשתגע ביני לבין עצמי, וההרגשה שחוץ המטפל אני לא אצליח להודות בזה לאף אחד אף פעם גם לא המשפחה שלי (אפילו שאנחנו קרובים גם איתם לא פשוט). וכמה שלא בא לי אם יש פצע לא לחטט בו עם אף אחד בכלל 
(((אני מתבייש ולא יודע אם בכלל אפשר לכתוב את זה פה. בבקשה בעדינות אם לא, תודהה 🙏🏻)))
אני גם הייתי בטוחה שלא אספר לעולם על פגיעה שעברתי, ובאמת יותר מעשור לא סיפרתי לבעלי, ואנחנו מאוד מאוד קרובים ופתוחים בדיבור, ועדיין רק בתקופה האחרונה סיפרתי.
לפעמים דברים צריכים להבשיל בתוכנו לבד.
ולפעמים פתאום יש את הרגע המתאים.
וגם אפשר לבחור שלא לספר, אלא אם כן זה יקל עליך או שצצות בעיות בגלל זה.
שאנחנו מפחדים להגיד דברים שיש להם משמעות. רוצים להיות נחמדים כאלה ולא לחוות רגשות חזקים מדי מהצד השני.
מותר לך להרגיש הכל, מותר לרצות הכל, מותר לחשוב על הכל ומותר גם לכתוב הכל (אולי לא בפורום, אבל מותר, הכל).
בסעודת שבת היו אצלנו אורחים. אשתי רצתה וזה לא יפה לסרב לה כל שבוע...
אני יושב מול איש במשך שעתיים וצריך לשיר איתו (לפחות שלום עליכם ואשת חיל), לפתח איתו שיחה, להחמיא על מה שהם הביאו, להודות על המחמאות שלהם ותוך כדי לתת תשומת לב מתאימה לילדים, שהם לא יביכו מדי.
יש גבול כמה אפשר להיעלם לתוך המטבח. סיימתי בתחושה של חוסר מסוגלות חברתי. אם במגרש הביתי אני לא מצליח לתקשר אז אין לי ממש סיכוי. לא הזכרתי את השאלה מה הם חושבים עליי
תיווכתי את זה לבעלי, והוא מקבל את זה שלא יהיו אורחים למרות שזה חשוב לו.
אנחנו עדיין מזמינים מכל מיני סיבות אבל לרוב אני מותשת מאוד ולא מהמאמץ הפיזי של ההכנות.
אני לא מדבר על ההכנות אלא על הזמן של לשבת בשולחן עם כולם ועם פרשת שבוע וכו'. הכנות פיזיות לפני זה סיפור אחר.
אני לא גרה בסביבה שלהם, אנחנו לא נפגשים הרבה.
גם איתם אני קצת מכונסת אבל פחות, זה משתפר עם השנים.
לתקשר את זה שאתה לא רוצה. עזוב לא יכול. לא רוצה. פשוט לא רוצה. כולם יודעים שיש לי קיבולת מוגבלת ואני נלחם לשבת 10-30 דקות בארוחת שבת. כולם יודעים את זה ואני משתדל שלא יהיה להם ציפיות ליותר.
אתה לא "לא מסוגל". אתה פשוט בן אדם עם קיבולת והגיע הזמן קודם כל לכבד אותה.
חטפתי בעבר הרבה ביקורת על זה מכיוון הבית. בעיקר "אני לא רוצָה לעשות שולחן שבת לבד". ומצד אחד זה קצת נכון.
מצד שני - אני לא אוהב שירי שבת, אני לא נהנה, הקשב שלי לדיבור קצר הרבה פעמים.
העניין זה הביטחון העצמי בבחירה שלי. מרגיש לי שאתה בעצם מנסה לייצר משהו אחר שזה לא אתה והמערכת מלמטה (שמתבטאת גם בפורום) מתמרדת רק על זה.
ואיך זה בארועים חברתיים שהם לא סעודת שבת?
אבל כשזה מגיע לציפייה ממני להוביל מפגש חברתי, אני פשוט לא עומד בזה. חשבתי שזה מעליב את האורחים שאני לא מתייחס אליהם יפה.
אבחנה יפה עשית. אני מסוגל אבל זה דורש ממני המון.
אשתי מכבדת את זה ולכן אנחנו כמעט לא מארחים, הפעם רציתי לשמח אותה יותר. היו לי גם ציפיות מעצמי, אבל לא...
כלומר מתאמץ. כלומר "עובד קשה".
זה יכול להיות נקודה להתבוננות ולעבודה רגשית עד שינוי. אבל בעיניי- - לפני השינוי - קודם כל לכבד את זה שאתה כזה היום.
לקח שנים עד שנתנו לזה שם..
בשנים האחרונות אחרי שהבנו מה יש לה היא הצליחה ממש לעשות שינוי
תנסה להתחיל במפגשים של אחד על אחד עם מישהו שיחסית נוח לך איתו ואחכ תגדיל תמעגל את זה לאט לאט..
זה משהו שאפשר לשנות עם הרבה עבודה קשה
שצריך להוביל את האירוח?
למשל כשאני מזמינה אני מעדיפה להזמין יותר מזוג אחד, ככה הם מדברים אחד עם השני ואני לא מרגישה צורך למלא את החלל או שנותנת לבעלי להוביל, גם אישתך יכולה להוביל.
ומנסה להשלים עם זה שאני מאוד שקטה כשמארחת
(מנחש את המגדר, אולי אני טועה).
אז את מגלה שאפשר לבקש מההצפה ללכת.
היי הצפה, אני עכשיו בפגישה חשובה עם המנהלת של הסטארטאפ החדש שאני רוצה שיצליח. אני יודע שאת נמצאת שם. אני מבטיח להתייחס אלייך אחרי שהפגישה תיגמר.
ואז בערב לצאת להליכה של שעה פה לאיזה מקום על כביש 40 שיש בו הרבה מכוניות רועשות ושם לתת להצפה לעלות למעלה.
או בליל שבת לפנות לזה זמן מוגדר. עכשיו אני יכול להיות בהצפה.
היי מותק, לא זמן טוב, תעצרי עם המים עוד שעתיים אני אתן לך אישור להציף פה את כל הבית עד אז תחכי שם בסבלנות בפינה, נהיה בקשר כשאתפנה אלייך.
הדימוי של הצפה לא ניתן סתם. לא שולטים במתי היא באה ובעוצמה שלה...
אפשר לפעמים למנוע אותה בטיפול מוקדם נכון בגורמים להצפה.
אפשר להתעלם ממנה ולהגיד וואלה אין לי זמן לטפל בזה עכשיו ומה שינזק ינזק. אבל אי אפשר לדחות את קיומה כשהיא כבר קיימת בלי שיהיו לזה השלכות ונזקים.
אבל אני בעל הבית. עכשיו נסגור את השיבר הראשי.
הצפה? ברוכה הבאה ורצויה. לא עכשיו.
יש לך שעה בערב.
בשעה טובה, הוצאתי לאור את ספרי הראשון באמזון
אני מחפש אנשים שיקראו אותו ויתנו לי פידבק, הספר זמין בחינם למשתמשי קינדל אנלימיטד.
אם אתם משתמשי קינדל אנלימיטד אשמח לשמוע מכם את דעתכם (קשה לי לבקש ממישהו לשלם על ספר של סופר לא מוכח).
מחקתי את הקישור
עד כמה כדאי לשתף חברות/ חברים בכך שבן אדם מטופל פסיכולוגית?
יצא למישהו פה להחקר? איך זה היה? הזמינו אותי לחקירה. אני רועד מפחד.
יש לי תלונה נגדית להגיש אך נמנעתי בגלל הרגישות שלי
האם המשטרה חוקרת באמת או סתם ולמה היא קיימת
האם לחקר האמת או רק סתם לשחק אותה?
האם זה כזה מפחיד להחקר ולהגיש תלונה כשבאמת פגעו בך?
האם יש דרך אחרת? מה ההשלכות של תיק במשטרה?
באירוע מסוג תאונת דרכים בו הייתי מעורב
נקודת המוצא לעבור בשלום - ללכת עם האמת, להיצמד לעובדות ונקודות שאתה משוכנע באמיתותן.
בהנחה שאין לך אינטרס להמציא דברים שלא היו ולא נבראו ואז להסתבך בשקרים ובסתירות - ברגע שאתה דבק באמת, אין ממה לחשוש
בהצלחה!
לא נעים, אך לגמרי לא נורא 🙂
הביטחון העצמי שלך זה דבר אחד. אני לא יודע מה קרה שם אבל כנראה שלא גנבת משהו או פגעת במישהו. אם כן זה כבר סרט אחר. אבל מהכירותי עם רגישים הם נוטים יותר לספוג ופחות לתקוף.
אם זה אכן הסיטואציה, אז צריך לקחת איש מקצוע שמתמחה בתלונות שווא, וב"עובדות". ובמקביל לעשות עבודה כדי שיהיה לך ביטחון עצמי והבטן שלך לא תתפרק כשהגרושה (אני מנחש נכון) מאשימה אותך בכל מיני דברים.
ואם תרצה באישי אני יכול לשלוח לך עוד חומר.
בגדול צריך להתכונן לזה רגשית. כמו לכל דבר מאיים (ראיון עבודה וכו'). עבודת כתיבה קטנה שתעזור לך להבין ממה אתה מפחד באמת.
האם עשית את מה שטוענים שאתה עושה? אם כן, יש עורכי דין שזה המקצוע שלהם. אתה צריך אותו בשביל שירגיע אותך ויכין אותך. אם לא עשית שום דבר - גם אז כדאי להתייעץ עם עו"ד (בכנות, זה לא המקצוע שלי) כדי להבין איך להתמודד.
אם יש לך אליבי (כלומר שהיית במקום אחר בזמן שטוענים שבו עשית עבירה פלילית) - כדאי לאסוף אותו ולארגן אותו מסודר.
אם יש לך צורך להגיש תביעה כנגד כנראה שאין מנוס ותצטרך להתמודד עם זה. ייעוץ מקצועי זה טוב. אבל חוץ מזה צריך להבין מה כל כך מפחיד אותך שם.
אגב, זה קשור לסיפור גירושין? כלומר להתמודדות זוגית-לשעבר.
שם יש שפע של תלונות ותלונות שווא ויש אנשים שיודעים להכין אותך לחקירה כזו.
אבל שם יש יותר חשיבות לתיקים מתנהלים מאשר בשוק הפרטי.
אם זה נניח על "אלימות במשפחה", במסגרת סכסוך גירושין, שמשום מה יש כאלו הבטוחים שזה כמעט חלק מהנוהל (כדי "להשיג" צו הרחקה, וכך "לנסות לקבוע עובדות" עם הילדים, לגנוב את הרהיטים בבית המשותף וכו').
לפחות מהחוויה שלי אם אתה פועל נכון זה לא משהו כזה מטריד בדרך כלל.
זה בדרך כלל סוג של "פרוטוקול" שהחוקרים צריכים לעבוד לפיו, למרות שהם בעצמם יודעים שזה בבל"ת בגדול.
יצא לי אבל לא על משהו רציני...
זה תלוי מה הצד שלך. אתה מתלונן? אין מה להילחץ פשוט לעשות נשימות לפני ולהבין שאתה בסדר גמור וזה לטובתך...
בהצלחה!!!
להבין שזה לטובתך ואתה בא נטו כדי שיהיה לך טוב
להירגע, אם עוזר נשימות (מניסיון, עוזר ממש)
אני יודע שהשאלה בכותרת קצת חריפה מדי אז אסביר...
לא יודע אם זה שייך לפה או ללנ"ו אז כותב בשניהם.
עברו כמעט חודשיים מאז שהיא חתכה אותי. (לא יצאתי מאז מסיבה טכנית שקצת מנעה ממני להיפגש, ואני מרגיש שאולי זה קצת הזיק לי שאותה גברת ישבה לי במוח כל הזמן הזה ומצד שני גם עלו לי הרבה תובנות לגביה שלא חשבתי עליהם קודם אז אולי כן היתה מזה גם תועלת...לא משנה, זה לא העיקר. וגם סרו המניעות אז בעז"ה ממשיך.).
הנקודה היא שאני מרגיש שאני אולי קצת רגיש מדי. בכללי בחיים. ובדייטים זה מתפרץ במאתיים אחוז. כבר כתבתי על זה פה פעם אבל אז זה היה בהקשר של פרידות. עכשיו אני מתכוון בהקשר של אישיות.
זה היה הקשר הארוך יחסית הראשון שלי. יצאתי עם כמה בחורות לפניה ועם אף אחת לא התקדמתי באמת וגם תכלס לא היה כל כך שייך. כבר שראיתי את הפרטים שלה בהצעה הרגשתי שזה משהו אחר. וזה באמת היה. הבעיה הגדולה היא שלא הצלחתי באמת לקדם את הקשר. בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה. מפה לשם היא הרגישה שאני לא מוביל מספיק ועל זה (לפחות ככה אמרה) חתכה. היתה לנו שיחה ארוכה מאוד לפני שהיא קיבלה את ההחלטה, והמסר העיקרי שקיבלתי שם הוא "אתה באמת אדם טוב. באמת. לא פגשתי הרבה בחורים כאלה וגם אומרים שזה די נדיר אצל גברים. באמת התנהלת מדהים במהלך כל הקשר. הרגשתי שיש מי שרואה אותי ואכפת לו ממני. גם עוד לא פגשתי מישהו שמבין אותי ככה. יש לך לב כל כך טוב, וזאת אחת ה-תכונות החשובות לי. לכן ממש קשה לי לוותר על זה. באמת רציתי שזה יצליח. אתה מה שאני מחפשת. אבל אני מרגישה שזה לא מה שאני צריכה בחיים. אני צריכה מישהו חזק, יציב, שאני אוכל לסמוך עליו. ומבחינת הרגישות אני מרגישה שאנחנו קצת דומים מדי. וזה לא מה שאני צריכה לפחות בשלב הזה של החיים...".
מה שאני שמעתי זה "היית יכול ממש להצליח בתור בחורה. אתה לא גברי, אתה לא מסוגל לספק לאישה את מה שהיא צריכה בחיים, אתה רגיש מדי, מי שאמור לבכות בבית זה לא אתה זו אני, אין לך ביטחון עצמי, אתה לא החלטי, ובקיצור- בתור חברות היינו יכולות להסתדר יופי, אבל בתור בעל? תשכח מזה."
וכאן אני שואל כבר חודשיים ולא מצליח לקבל תשובה- למה אני אמור לצפות? מאז שאני זוכר את עצמי זה מי שאני. רגיש, מתחשב, אכפתי, דואג, שמח בלשמח מישהו אחר, מתכלב בשביל שמי שאני אוהב יהיה בנוח, וכו. אני לא מחפש מישהי גברית ושנחליף תפקידים. יש בי את הרצון הגברי הבסיסי הזה של לספק משענת, להוביל, להיות הקול השפוי. אבל בפועל זה לא מתבטא. בפועל היא נפגשת מיד עם הלב הטוב שלי, זה משמח אותה שיש גברים כאלה בעולם, ובזה מסתכמת התועלת שלה מהקשר. ואני? אני רק מאבד עוד את מעט הביטחון העצמי שנשאר לי. מי תוכל לראות אותי מעבר? ומי תוכל לאהוב את התכונות האלה באמת? יש מישהי שתשמח בזה שאני לפעמים לוקח דברים ללב והם משפיעים עלי? שאני חווה את העולם בצורה יותר עמוקה? שהלב שלי לא מסוגל לשמוע מישהו ובמיוחד מישהי שמחמיא לי בלי שיעלו לי דמעות?
זה קצת מייאש כל העסק הזה ובמיוחד הכנות שבה היא אמרה שאני אשכרה מה שהיא מחפשת ולמרות זאת החליטה לסיים את זה...
זה שייך לפה. יש לך עבודה רגשית לעשות על המנגנון שלך. בעיקר על החרדה שמופיעה בקשר שאתה רוצה בו (להבדיל מקשר שאתה פחות רוצה בו). פחד להיכשל או משהו כזה.
זה שהיא החליטה לסיים זה מתנה בשבילך. אתה - בשבילך - לא יכול לחיות במצב שבו אם תטעה (בקשר) יהיה אסון. זה נראה לך עכשיו כואב ומבאס אבל אי אפשר לחיות חיים שבהם אסור לך לטעות ואתה כל הזמן הולך על חבל דק וזו התחושה שלי מהקשר שלך.
הרגשה באסה כזאת שזה כל כך טוב ולכן אני מפחד לזוז
אני לא כל כך מבין למה זו מתנה, הבעיה היא לא איך שניגשתי ומה שעשיתי? המתנה היותר גדולה זה אם הייתי בא מוכן רגשית ופועל אחרת לא?
והוא יגמר כי מבחינת הגוף שלך הקשר הוא סכנה והוא מפחיד ובלעדיו יותר קל לך.
(קצת קשה להבין את זה כי נורא רצית את זה והכל ,אבל בפועל - הקשר הזה היה לך סכנה ואתה נושם יותר טוב אחרי שהוא הלך).
העניין זה שאתה לא צריך להיות "מוכן" אלא צריך להיות אתה. וכרגע אתה מפחד להיות כזה וממילא הבחורה קלטה את זה ועפה.
ובאמצעות עבודה רגשית האני האמיתי שלי יתגלה? מה מטרת העבודה הרגשית? להשלים ולחיות בשלווה עם מי שאני או להבין שאני מישהו אחר?
קטונתי.
הרעיון זה פשוט להתחיל להבין איך עובד המנגנון ממה אתה מפחד וממה אתה מסתיר. יש כמובן אנשי מקצוע שיודעים לעשות את זה אבל ברמה הבסיסית, זה.
המקלדת סובלת הכל. אל תצנזר. גם קללות, גם מילות גנאי על חברים, גם רצונות שההלכה או הגוף אוסר. הכל. לא צריך לצנזר ואין בזה שום איסור או משהוכ זה.
כתבת משהו והתכווצת? מעולה. תכתוב גם שהתכווצת. ותנסה להבין מתי התכווצת ככה פעם קודמת. עם הזמן המנגנון שלך שכרגע אתה חייב "להחזיק אותו חזק" כדי שלא יהרוס את הקשר, יהיה מובן יותר ותוכל לשים לב לאיך אתה פועל.
באותו הקשר, פוד על רגשות
(וכל העמוד של האיש המדהים הזה, על נושאים שונים של רגשות ושל גברים רגישים ושל איך המערכת עובדת, יש לו שפה פנימית שלוקח זמן להבין אבל היא שווה את זה)
דווקא אחרי הקשר הזה כי הרגשתי שיושב בתוכי כל כך הרבה שצריך לצאת לאנשהו
אבל עדיין לא הרגשתי שונה...לא עשיתי את זה בתדירות ובניואנסים כמו שאתה מתאר אולי זה קשור
ואני מתחיל לחשוב שאי אפשר לברוח מלהיפתח ולדבר עם איש מקצוע אמיתי ולחשוף את כל הפחדים והסודות שלי בכנות פעם ראשונה בחיים שלי...למרות שרק המחשבה על זה עושה לי בחילה...
מישהו עלול לגלות מי אתה באמת? כזה?
מה כבר ביקשתי
משהעד היום ניסית כנראה לרצות את הסביבה שלך ולדאוג שהכל יהיה מושלם. זה נגמר.
ולכבד אותה.
(ואפילו לאהוב אותה)
"בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה"
זה עונש כבד. בשבילך. אתה צריך להיות אתה ואם יהיה לה טוב עם זה - נפלא. אם לא יהיה לה טוב עם זה - אז למה אתה בכלל זקוק לקשר איתה? בשביל להיות עבד?
בהצלחה !
בעז"המה כבר ביקשתיבקשר ל"רשימות" שכתבת בתגובה בלנ"ו (כותב כאן כי כתבת שזה שייך יותר לכאן)
כל דבר שעובר עליך לכתוב. כל רגש שמציף לכתוב. הכל. גם קללות, גם ביטויי גנאי, גם דברים שאסור להגיד או לרצות. בעצם לשחרר את הגוף מהצורך להחזיק את הכל חזק כדי שלא יתפרק.
הדבר השני הוא שמותר להרגיש. פשוט לפנות זמן ל "להרגיש". שלא יכפה עליך. ויש לך עוד הרבה עבודה אבל הכלים הפשוטים האלה יתחילו לעשות את החיים שלך קלים יותר.
ללמוד על כל מיני שיטות טיפול. כמובן אפשר ורצוי ללכת גם למטפל, אבל כדאי במקביל גם ללמוד בעצמך.
יש המון ספרים שעוסקים בזה. לי גם עוזר מאוד להתכתב עם בינה מלאכותית, אני מרגיש שהוא מאוד עוזר לי,
ואני יכול לשאול אותו כל מה שמטריד אותי בלי חשש.
ואח יקר, ליבי איתך! אני גם בשידוכים וגם רגיש מאוד, ומבין מאוד את התחושה שלך. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו כמה שאנחנו יכולים, אבל האמונה שה' באמת אוהב אותנו ואת הכל הוא מתכנן לנו בצורה מדויקת, זה מה שנותן לי את הכח. נלמד מיוסף שהיה בכלא שתים עשרה שנים, ולא התייאש, ואומר לאחים בסוף "א-להים חשבה לטובה".
ודרך אגב, מאוד מזדהה עם השרשור שלך לגבי "אולי עכשיו היא החזירה תשובה?" ועם מה שכתבת על התייחסות לתמונות לפני פגישה. ממש.
כשהתחלתי ללמוד הבנתי בכללי שזה מאוד עוזר לי. אני קורא עכשיו את הספר "האטלס של הנפש" של ד"ר אורי נויבירט,
זה לא מדבר דווקא על רגישות אלא על כל מיני עניינים נפשיים.
ובנוגע לרגישות ואסרטיביות בכללי, אשמח קצת לשתף מהמקום שלי:
אני גם מאוד רגיש, אבל יחד עם זה אני מרגיש שבפנים יש בי את התכונה הזאת של האסרטיביות, גם אם לא תמיד אנשים סביבי שמים לב אליה.
בעיקר כשאני נמצא במקום שאני מרגיש בנוח. לדוגמא כשאני לומד עם חברותא, אני זה שמוביל ונותן את הטון.
גם כשהתחלתי להפגש, הציעו לי הרבה פעמים בנות שהן מאוד רגישות ופחות כריזמטיות בגלל שככה תפסו אותי.
ובפנים תמיד הרגשתי שאני מחפש מישהי עם יותר כריזמה, בגלל שזה באמת מי שאני.
כלומר אם באמת הייתי רק רגיש, בלי אסרטיביות טבעית, אני חושב שגם הבנות שהייתי שמח בחברתן היו כאלה,
ובנות כאלו לרוב מחפשות בעיקר את הרגישות אצל מי שהן נפגשות איתן ולא מחפשות שהוא יהיה איזה גיבור על.
ודוקא בגלל שאני מרגיש שיש בי בטבע שלי באמת אסרטיביות, זה גם מה שאני מחפש באשתי.
ועיקר העבודה בשבילי היא להוציא מהכוח אל הפועל את האסרטיביות והגבריות הזאת שבאמת קיימת בי.
מה שבעצם אני רוצה לומר, שאם אתה לא מרגיש כמוני (שהתכונה הזאת קיימת בך אלא שלא ממוממשת), אז אולי גם תתאים לך מישהי כזאת, ולפי נסיוני יש הרבה בנות (בעיקר עדינות ורגישות) שמחפשות גבר שיהיה רגיש אליהן יותר משיהיה אסרטיבי. ואם אתה גם מרגיש שיש בך את התכונה הזאת בפוטנציאל אז ההתמקדות צריכה להיות בעבודה עליה (וגם בלי קשר צריך לעבוד עליה, כי מה שכתבת "בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה", צריך להצליח להתגבר על זה). ויש איך לעבוד על זה!
נסיתי לכתוב גם מה עזר לי לחזק את הבטחון העצמי והאסרטיביות, וראיתי שהכל מוסבר הרבה יותר טוב על ידי אנשים מקצועיים שכתבו על זה. אז רק אציין שהשירות הצבאי עשה לי ממש טוב בהקשר הזה.
ותודה רבה על הפרגון על דברים אחרים שכתבתי! רואים את הרגישות שלך בקטע הכי טוב שיש, וואי מי תזכה בך, מקנא בה!
שצריך לעשות הפרדה בין תכונות שונות שהעלת- רגישות היא דבר חיובי ונראה לי שנשים (גם כאלו שלא מודעות לזה) אוהבות גברים רגישים שרואים אותן ושמבינים ושאפשר להעמיק איתם בשיח רגשי- זה יוצר חיבור ונשים מאוד מאוד מחפשות את זה.
אבל הססנות, חששנות, וכדומה הן תכונות קצת פחות מושכות בגבר. אבל כשאתה עושה את ההפרדה הזאת בראש זה מאוד מעודד ,כי יוצא שאתה ממש לא צריך לשנות את מי שאתה ואת האופי הבסיסי שלך. אלא פשוט לעבוד יותר על ביטחון, אסרטיביות, ותכונות מאוד ספציפיות .
כל אחד מאיתנו יש סל תכונות ומידות שמבינהן קיימות גם כאלו שצריך לדייק ולשייף..
