השנה הרגשתי שאני מגיע לפורים עם תוכניות ברורות מדי, מה אעשה, איזה שירים ארצה לשיר שוב ושוב, מה הדיבורים שיצאו לי מהפה, ובאיזה מצב רוח בדיוק אהיה - מתלהב כזה, מדבר הרבה.
ואני חייב להתרגש ולחוות את פורים כמו שאני רגיל, עם האורות..
והרגשתי שזה ממש דורש ממני מאמץ שלא טוב לי, שזה מגיע מלחץ מסוים, וגם גורם ללחץ, כאילו אני צריך למצוא חן בעיני מישהו, להיות בסדר, לעשות את מה שצריך (וכמובן שאין באמת מישהו או משהו כזה, הכל בראש..).
וכמובן שבמצב כזה, צריך לפני החג ללמוד מלא דברים, מסכת מגילה, והספר הזה והרב הזה, כי צריך..
וקריאת המגילה נהיית פרומרית, בלי לפספס אף מילה, ופתאום ראיתי שאני רק מחכה שתיגמר..
והשנה אמרתי לעצמי שאני רוצה לבוא בנחת יותר, פסיבי קצת, נקי כמו ילד, שמסתכל העולם בתמימות וחווה את מה שקורה איתו עכשיו.
בלי נסיון להכתיב את המציאות על בסיס חוויות העבר, גם אם הן היו טובות בשנים קודמות.
כל שנה והאור שלה
האם אצליח?
לוידע, לפעמים נכנסים לאוירה וכו, וזה בסדר, אני משתדל לזרום..
אבל עצם זה שהבנתי את הנק הזאת, והצלחתי להרגיש אותה, ממש הרגשתי שאפי אם הייתי בבידוד זה לא משנה, אני שמח ונוכח בחג, כי אני לא מחפש דברים חיצוניים אלא נטו לתת ללב שלי את המקום שלו, וזה מקום אמיתי, שמרגיש בבית, ויכול לשמוח באמת וגם יודע לכאוב ולצעוק לקב"ה כשצריך, ופורים מחבר טוב בין המקומות האלה בנפש
אז אתם יכולים להתפלל עליי שאצליח, ובעז"ה אשתדל להתפלל גם עליכם, שיושפע לכם אך טוב וחסד..
פורים שמח!
בו''ה!