עדן לא מפסיקה להוציא מגשים של אוכל מהמטבח וסתיו מתחרה איתה בשתיה.
כשהוא מוציא באותן חמש דקות שלוש בקבוקים עדן שולחת לו מבט מזהיר.
הוא צוחק. ''עדלאידע''.
''נראלי שאתה כבר באמת לא יודע כלום'' היא ממלמלת ומוציאה עוד מגש של אורז וירקות.
האווירה בסלון החנוק מורכבת מצחוק ודמעות ולבבות מתרחבים ונשברים.
נכנס יין ויוצא כאב.
כאב שהיה סוד עד עכשיו ורק חיכה לשעת כושר להציף את הנשמה.
ישראל, בחור מבוגר עם שיער ארוך ועיני ילד עומד על הכיסא עם רגל אחת על השולחן.
ובוכה.
בוכה את הניתוק.
ניתוק בין שכל ללב. בין נשמה לגוף.
בין גלות לגאולה.
הוי, כמה שהוא צריך גאולה.
סתיו שיכור כמו שצריך אבל זה לא מפריע לו לראות. לראות כמו שהוא רואה תמיד, נשמות מתגעגעות.
''ישראל? בוא בוא תביא חיבוק אח שלי הצדיק. אֶת מה אתה בוכה בפורים?''
לא למה, לא על מה.
רק את מה.
כי לבכי לא צריך סיבה, צריך רק גוש כזה מתגעגע שרוצה שיבכו אותו החוצה.
ישראל מנענע בראש מצד לצד בחוסר אונים. ''זה שבור.'' הוא מצביע על הלב שלו. ''הכל שבור והרוס ואי אפשר לתקן כבר. כל הדיבורים הצדיקים איפשהו ברחוק. אני רחוק, רחוק כמו מפה עד אוסטרליה''. הוא נושף עוד יללה.
''אין רחוק!'' סתיו פוסק. ''ולב שבור.. לב שבור הלוואי שהייתי יכול להגיד שהלב שלי שבור!'
ישראל מנענע שוב בראש ומכה נמרצות על הלב. ''אשמתי בגדתי גזלתי---''
סתיו קוטע אותו. ''היי היי! אסור בפורים! נכון שכיפורים כ-פורים אבל לא צריך להיסחף!'' הוא מסמן לאליהן. ''אליהו? תגיד לו!''
אליהו קם ורק עכשיו ליבי רואה כמה הוא שתה. היא פוזלת לעדן שמחזירה לה משיכת כתפיים ומבט של השלמה. נו, עדלאידע.
אליהו מניח יד על הכתף של ישראל. סתיו מחבק אותו מהצד השני והבכי של ישראל רק מתגבר.
העיניים של אליהו נוצצות כשהוא מכוון אותן אל העיניים של ישראל. ''אפילו כיפורים הוא רק כ-פורים. אתה יודע למה? כי האורות של יום הכיפורים הם תוצאה של עבודה פה למטה - צמים, מתפללים כל היום. אבל בפורים יש עניין של אתערותא דלעילא - התעוררות מלמעלה. האורות של פורים זה לא מבכיות ואשמות, האורות של פורים זה משיכורים שעושים קולע!'' הוא עוזב את ישראל ומתגלגל על השולחן.
אחר כך הוא קם מיד ותופס בישראל.
''כל פורים הוא אסתר.'' הוא לוחש לו קרוב קרוב לאוזן. ''כמו כל המגילה שלה. שה' מסותר בתוכה והיא כאילו לא מסגירה שיד השם רקמה אותה -
ככה בפורים השכינה עושה 'קולע' עם שיכורים על השולחן והיא רוקדת איתם ובתוכם בלי שמישהו יכול להפריע לה כי היא לא בבית כנסת ולא בסידורים
היא במשתה! היא בדיבורים של שיכורים!''
הוא מנער את ישראל. ''מי פה אמר שיש רחוק מדי, אה? מפה עד אוסטרליה זה דקה בפורים, אתה ידעת את זה?''
ישראל בוהה בו באי אמון. ''לא יכול להיות.. זה רחוק, צריך מטוס ו---''
''פורים זה מטוס. בוא בוא אני אגיד לך סוד.'' הוא מתקרב אליו עוד, לוחש חלש חלש.
רק הדממה הסקרנית גורמת למילים שלו להישמע.
''כתוב בספרים קדושים ומתוקים ש'כל ההתחלות מפורים' - פורים הוא זמן של נהפוכו, של התחלה חדשה. למה? בגלל האתערותא הזאת שהיא לעילא ולעילא מכל מה שהכרנו, שומע?''
ישראל מהנהן.
''יופי, עכשיו תקשיב לי טוב. בפורים כל הפושט יד - נותנים לו.
לא צריך צומות, לא צריך כוונות.
רק להרים ידיים'' הוא פורש את הידיים קדימה, דמעה גדולה סוף סוף משתחררת מהריסים הרטובים שלו ונוחתת על הידיים הפשוטות שלו. ''הנה ככה, לפשוט אותם- ולבקש צדקה.
הנה אני מבקש.''
ליבי מסתכלת עליו מהשולחן השני ונראה לה פתאום שבכי זה דבר מדבק.
''טאטע תעשה צדקה עם הנשמה הענייה שלי..!
תראה אותה. כמה שריטות, כמה שריטות טאטע.
תראה איך היא רעבה לאור שלך
תאיר עליה אבא. תאיר עליה כבררר'' הקול שלו מתרסק. הוא עומד כמה שניות עם הידיים פשוטות, עיניים עצומות ולב שבור.
לב שנשבר כדי להיות פתוח, פתוח להשם יתברך.
ואין שלם ממנו.
אחרי דקה הוא פוקח את העיניים. ''זהו עכשיו לרקוד!'' הוא גורר אחריו את ישראל ואת סתיו. ''כל הפושט יד נותנים לו. אוי אוי אוי.'' הוא מלחין מנגינה חדשה.
ועד סוף הערב כבר כולם מאמצים אותה והסלון המתוקתק של עדן מורכב משיכורים מחובקים בצפיפות ושרים.
כל הפושט יד נותנים לו. אוי אוי אוי.
רק מאוחר בלילה, הריקוד המשונה הזה נגמר ובסלון נשארים רק ליבי ואליהו והילדים שלהם שנרדמו בכל מקום חוץ מבמיטה.
ורחלי שצריכה לחזור איתם לירושלים ולפי המצב של אליהו נראה שזה כבר לא יקרה היום.
היא מתיישבת באנחה במרפסת.
נחמן ישן שם על שתי כסאות הפוכים.
''מסכן שלי..'' היא לוקחת את הצעיף שלה ומכסה אותו. קר. בטח ירד גשם עוד מעט.
ליבי נכנסת אחריה.
רחלי מסתובבת אליה. ''אני רוצה כזה ילד.''
ליבי צוחקת. ''כזה ממש?'' היא מלטפת את הפאות שלו.
''ממש ממש.'' היא מהנהנת בהתלהבות. ''עם הפאות עם המתיקות עם התמימות---'' היא נעצרת פתאום, מסתכלת עליה. מבפנים. ''פפף. עזבי זה לא הגיוני.''
''היי היי!'' ליבי נותנת בה מבט כועס בכאילו. ''כל הפושט יד נותנים לו!''
רחלי צוחקת ומשלימה אותה. ''אויאויאוי.''
שתיהן צוחקות ואז ליבי יוצאת לעזור לעדן לארגן כי סתיו שעושה את זה בדרך כלל יושב עכשיו עם אליהו על הספה ומתפלפל איתו על ''מי אמר למי'' בתנך.
ליבי סוגרת אחריה את הדלת של המרפסת ופתאום נהיה שקט.
רחלי קמה לאט ונעמדת ליד המעקה.
היא עוצמת עיניים ופורשת את הידיים קדימה.
רעם מתגלגל מרחוק. השמיים נפתחים וטיפות גדולות נוחתות על המרפסת, על נחמן הישן.
ועל הידיים שלה, הפשוטות. המחכות.
הגשם מנקה אותה, את הדף המלוכלך שלה.
ופותח בה אחד חדש.
כי כל ההתחלות מפורים.
וכל הפושט יד נותנים לו,
אוי אוי אוי.
מעומק הקילקול - צומח תיקון/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
כשהוא מוציא באותן חמש דקות שלוש בקבוקים עדן שולחת לו מבט מזהיר.
הוא צוחק. ''עדלאידע''.
''נראלי שאתה כבר באמת לא יודע כלום'' היא ממלמלת ומוציאה עוד מגש של אורז וירקות.
האווירה בסלון החנוק מורכבת מצחוק ודמעות ולבבות מתרחבים ונשברים.
נכנס יין ויוצא כאב.
כאב שהיה סוד עד עכשיו ורק חיכה לשעת כושר להציף את הנשמה.
ישראל, בחור מבוגר עם שיער ארוך ועיני ילד עומד על הכיסא עם רגל אחת על השולחן.
ובוכה.
בוכה את הניתוק.
ניתוק בין שכל ללב. בין נשמה לגוף.
בין גלות לגאולה.
הוי, כמה שהוא צריך גאולה.
סתיו שיכור כמו שצריך אבל זה לא מפריע לו לראות. לראות כמו שהוא רואה תמיד, נשמות מתגעגעות.
''ישראל? בוא בוא תביא חיבוק אח שלי הצדיק. אֶת מה אתה בוכה בפורים?''
לא למה, לא על מה.
רק את מה.
כי לבכי לא צריך סיבה, צריך רק גוש כזה מתגעגע שרוצה שיבכו אותו החוצה.
ישראל מנענע בראש מצד לצד בחוסר אונים. ''זה שבור.'' הוא מצביע על הלב שלו. ''הכל שבור והרוס ואי אפשר לתקן כבר. כל הדיבורים הצדיקים איפשהו ברחוק. אני רחוק, רחוק כמו מפה עד אוסטרליה''. הוא נושף עוד יללה.
''אין רחוק!'' סתיו פוסק. ''ולב שבור.. לב שבור הלוואי שהייתי יכול להגיד שהלב שלי שבור!'
ישראל מנענע שוב בראש ומכה נמרצות על הלב. ''אשמתי בגדתי גזלתי---''
סתיו קוטע אותו. ''היי היי! אסור בפורים! נכון שכיפורים כ-פורים אבל לא צריך להיסחף!'' הוא מסמן לאליהן. ''אליהו? תגיד לו!''
אליהו קם ורק עכשיו ליבי רואה כמה הוא שתה. היא פוזלת לעדן שמחזירה לה משיכת כתפיים ומבט של השלמה. נו, עדלאידע.
אליהו מניח יד על הכתף של ישראל. סתיו מחבק אותו מהצד השני והבכי של ישראל רק מתגבר.
העיניים של אליהו נוצצות כשהוא מכוון אותן אל העיניים של ישראל. ''אפילו כיפורים הוא רק כ-פורים. אתה יודע למה? כי האורות של יום הכיפורים הם תוצאה של עבודה פה למטה - צמים, מתפללים כל היום. אבל בפורים יש עניין של אתערותא דלעילא - התעוררות מלמעלה. האורות של פורים זה לא מבכיות ואשמות, האורות של פורים זה משיכורים שעושים קולע!'' הוא עוזב את ישראל ומתגלגל על השולחן.
אחר כך הוא קם מיד ותופס בישראל.
''כל פורים הוא אסתר.'' הוא לוחש לו קרוב קרוב לאוזן. ''כמו כל המגילה שלה. שה' מסותר בתוכה והיא כאילו לא מסגירה שיד השם רקמה אותה -
ככה בפורים השכינה עושה 'קולע' עם שיכורים על השולחן והיא רוקדת איתם ובתוכם בלי שמישהו יכול להפריע לה כי היא לא בבית כנסת ולא בסידורים
היא במשתה! היא בדיבורים של שיכורים!''
הוא מנער את ישראל. ''מי פה אמר שיש רחוק מדי, אה? מפה עד אוסטרליה זה דקה בפורים, אתה ידעת את זה?''
ישראל בוהה בו באי אמון. ''לא יכול להיות.. זה רחוק, צריך מטוס ו---''
''פורים זה מטוס. בוא בוא אני אגיד לך סוד.'' הוא מתקרב אליו עוד, לוחש חלש חלש.
רק הדממה הסקרנית גורמת למילים שלו להישמע.
''כתוב בספרים קדושים ומתוקים ש'כל ההתחלות מפורים' - פורים הוא זמן של נהפוכו, של התחלה חדשה. למה? בגלל האתערותא הזאת שהיא לעילא ולעילא מכל מה שהכרנו, שומע?''
ישראל מהנהן.
''יופי, עכשיו תקשיב לי טוב. בפורים כל הפושט יד - נותנים לו.
לא צריך צומות, לא צריך כוונות.
רק להרים ידיים'' הוא פורש את הידיים קדימה, דמעה גדולה סוף סוף משתחררת מהריסים הרטובים שלו ונוחתת על הידיים הפשוטות שלו. ''הנה ככה, לפשוט אותם- ולבקש צדקה.
הנה אני מבקש.''
ליבי מסתכלת עליו מהשולחן השני ונראה לה פתאום שבכי זה דבר מדבק.
''טאטע תעשה צדקה עם הנשמה הענייה שלי..!
תראה אותה. כמה שריטות, כמה שריטות טאטע.
תראה איך היא רעבה לאור שלך
תאיר עליה אבא. תאיר עליה כבררר'' הקול שלו מתרסק. הוא עומד כמה שניות עם הידיים פשוטות, עיניים עצומות ולב שבור.
לב שנשבר כדי להיות פתוח, פתוח להשם יתברך.
ואין שלם ממנו.
אחרי דקה הוא פוקח את העיניים. ''זהו עכשיו לרקוד!'' הוא גורר אחריו את ישראל ואת סתיו. ''כל הפושט יד נותנים לו. אוי אוי אוי.'' הוא מלחין מנגינה חדשה.
ועד סוף הערב כבר כולם מאמצים אותה והסלון המתוקתק של עדן מורכב משיכורים מחובקים בצפיפות ושרים.
כל הפושט יד נותנים לו. אוי אוי אוי.
רק מאוחר בלילה, הריקוד המשונה הזה נגמר ובסלון נשארים רק ליבי ואליהו והילדים שלהם שנרדמו בכל מקום חוץ מבמיטה.
ורחלי שצריכה לחזור איתם לירושלים ולפי המצב של אליהו נראה שזה כבר לא יקרה היום.
היא מתיישבת באנחה במרפסת.
נחמן ישן שם על שתי כסאות הפוכים.
''מסכן שלי..'' היא לוקחת את הצעיף שלה ומכסה אותו. קר. בטח ירד גשם עוד מעט.
ליבי נכנסת אחריה.
רחלי מסתובבת אליה. ''אני רוצה כזה ילד.''
ליבי צוחקת. ''כזה ממש?'' היא מלטפת את הפאות שלו.
''ממש ממש.'' היא מהנהנת בהתלהבות. ''עם הפאות עם המתיקות עם התמימות---'' היא נעצרת פתאום, מסתכלת עליה. מבפנים. ''פפף. עזבי זה לא הגיוני.''
''היי היי!'' ליבי נותנת בה מבט כועס בכאילו. ''כל הפושט יד נותנים לו!''
רחלי צוחקת ומשלימה אותה. ''אויאויאוי.''
שתיהן צוחקות ואז ליבי יוצאת לעזור לעדן לארגן כי סתיו שעושה את זה בדרך כלל יושב עכשיו עם אליהו על הספה ומתפלפל איתו על ''מי אמר למי'' בתנך.
ליבי סוגרת אחריה את הדלת של המרפסת ופתאום נהיה שקט.
רחלי קמה לאט ונעמדת ליד המעקה.
היא עוצמת עיניים ופורשת את הידיים קדימה.
רעם מתגלגל מרחוק. השמיים נפתחים וטיפות גדולות נוחתות על המרפסת, על נחמן הישן.
ועל הידיים שלה, הפשוטות. המחכות.
הגשם מנקה אותה, את הדף המלוכלך שלה.
ופותח בה אחד חדש.
כי כל ההתחלות מפורים.
וכל הפושט יד נותנים לו,
אוי אוי אוי.
מעומק הקילקול - צומח תיקון/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
