יצא ארוך😅
בוקר יום ראשון נסעתי למעקב היריון עודף הראשון שלי.
יצאתי בתקווה שאני מגיעה ויתחילו לי צירים ואצטרך להישאר ואלד כבר..
כל התשיעי סבלתי מצירים ולקראת התאריך היה לי צירים סדירים לפעמים כואבים מאוד ולפעמים פחות..
כמובן שגם הסימפיזיוליזיס ממש לא הקל וכבר ממש רציתי ללדת.. שבוע לפני התאריך ביקרתי במיון יולדות כי חשבתי שיש לי צירי לידה אבל הגעתי לפתיחה 3 ונתקע..
המעקב היריון עודף עבר בשיעמום גדול ואז הלכנו לקנות המבורגר(חשקים וזה..) וישבנו לדייט באוטו..
הרבה זמן בגלל הקורונה וגם בגלל שאנחנו אצל ההורים לא יצא לנו דייט ככה רק אנחנו בלי תותי אז לגמרי ניצלנו את היציאה החיונית בסגר וישבנו באוטו..
אנחנו אוכלים ואני אומרת לבעלי שאיזה מצחיק אם פתאום יתחילו לי צירים ולא נחזור לבית ואני אלך ללדת.
5 דקות עוברות אנחנו מתענגים לנו על המיני מסעדה שפתחנו לנו באוטו והופ ציר כואב ממש והוא ארוך, אני אומרת לבעלי שכדאי שנישאר באוטו ונחכה לראות אם מתפתח ואיך כי חבל שניסע לבית ושניה אח''כ נצטרך לחזור(בכל זאת אומרים שלידה שניה יותר מהירה)..
אנחנו משכיבים את המושבים הקדמיים באוטו ומנסים לישון בנתיים..
אני מדליקה לעצמי שירים כדי לנסות להירדם ומצליחה..
אנחנו מתעוררים אחרי שעתיים (היינו מאוד עייפים מסתבר) ושוב פעם ציר ארוך וכואב אבל אני מרגישה שזה יכול להימשך ככה מלא זמן אז כדאי שנתקדם לבית..
בעלי נוהג ואנחנו חוזרים..
באמצע הדרך הצירים מצטופפים אבל עדיין לא מרגישים לי מספיק כואבים.
בגלל שנסענו כמה פעמים סתם למיון אני מפחדת "לבלות" שם שוב אז אני מאוד זהירה לפני שאני מחליטה שזה זה, אולי אפילו זהירה מידי.
אנחנו נכנסים לפקק גדול והתנועה בקושי זזה והצירים מצטופפים יותר ויותר ועדיין אני מרגישה שצריך לחזור לבית..
ככל שנכנסים יותר ויותר לפקק הצירים מצטופפים ומתחזקים ואני בקושי מסוגלת לנשום והישיבה באוטו עושה לי גרוע אז אני אומרת לבעלי לעצור בצד כי אני חייבת אוויר, בעלי עוצר ואני נושמת.
באיזה שהוא שלב הצירים ממש כואבים לי ואני אומרת לו שכדאי שנעשה אחורה פנה כי אנחנו בפקק כבר מעל שעתיים ויש לנו אפשרות להסתובב עם האוטו ברמזור הקרוב ואולי אח''כ לא יהיה לנו איפה..
אנחנו מבינים שאין לנו סיכוי ככ לצאת ברמזור בחצי שעה הקרובה כי כמעט ולא זזים ומרוב חוסר אונים מתקשרים למשטרה שתעזור לנו כי כנראה מה שעושה את הפקק זה מחסום שלה.
המשטרה לא עוזרת יותר מידי ובמקום לעזור מזמינה לי אמבולנס למרות שאמרתי להם שלא.
מתקשרים אלי מדא כדי לשאול איפה אני ואני אומרת שאני לא מעוניינת ומעדיפה להשאר באוטו חצי שעה עד שנזוז..
אנחנו מתקדמים ואני דרוכה כי כואב לי ויותר כואב כשאנחנו בפקק, סוף סוף מגיעים לרמזור ואני מאושרת מזה עושים פרסה ובעלי נותן גז.
אני אומרת לו שהכי חשוב שיסע בזהירות ואם צריך אז שיסע לאט אבל העיקר שנגיע בביטחה אני בוודאות לא יולדת עדיין..
מגיעים לחניה של הבית חולים אני סובלת ואנחנו עולים לכיוון המיון נשים.
אני מחכה שהאחות תתפנה וסובלת הצירים כל שתי דקות והם כואבים..
האחות שואלת כמה כואב לי מ1-10 אז אני אומרת לה שעכשיו 10 וגם אח''כ יהיה 10🤣🙈
מכניסים אותי למיון יולדות ואני מחכה לבדיקה אבל.. יש קצת עומס.
בנתיים מגיע רופא כדי לאשר לי לידת מים ואני באורות ומחכה ממש.
הרופא מדבר איתי ואופס אני פולטת על זה שהיה לי בילדות אפילפסיה למרות שזה בכלל לא רלוונטי והנירולוג אמר לא להתייחס לזה.
הרופא הולך וחוזר אחרי כמה דקות ומודיע לי שהרופאה הראשית לא מאשרת לידת מים במצב הזה😭 אני בוכה ולא מצליחה להירגע, מגיעה מיילדת ומנסה להרגיע אותי שהיא תנסה לעזור לי לקבל לידה כמה שיותר טבעית ושהכל משמים ואין מה לעשות ואני אומרת לה שזה או לידת מים או אפידורל ולא משנה כמה אנסה אני לא אצליח בלי אפידורל ומים זה הדבר היחיד שעוד יכול לעזור לי בלי.
הרצון שלי לעשות הכל בלי אפידורל זה בעקבות הלידה הקודמת שלא היתה לי בכלל שליטה ברגליים.
בנתיים בזמן כל הדרמה והעצבים שלי אני נבדקת ו.. אופס יש פתיחה 3 ומחיקה 80% וזה בדיוק המצב שהיה לפני שבוע כשהחזירו אותי הביתה אבל, עכשיו אני ממש סובלת כבר ממש כואב לי ועצם העובדה שהכל תקוע מלחיצה אותי וגורמת לכאבים לכאוב יותר..
המיילדת שרצתה לעזור לי וראתה כמה אני סובלת נתנה לי לנוח והפעם בניגוד לפעם קודמת היא מציעה לי כל מה שאפשר כדי לקדם ומבטיחה לי שהפעם אני יוצאת מהבי"ח עם תינוק.
אני נרגעת ואומרת לה שאני רוצה סטריפינג,
היא אומרת שהיא תנסה לעשות את זה כמה שיותר אפקטיבי ואם זה כואב זה אומר שזה יעיל.
הסטריפינג כואב לי ברמות אבל כבר באותו רגע רואים התקדמות.
אני נכנסת להתקלח והצירים מתחזקים ומצטופפים והמים עוזרים לי מאוד להתמודד איתם אז אני מתנחמת שאולי אצליח למשוך במקלחת עד הלידה.
אני יוצאת והולכת לטיול בבי"ח עם בעלי וחוזרת כשממש כואב לי וקשה לי לעמוד, ללכת, לשבת... הכל כואב ואני לא מוצאת תנוחה שנוחה לי..
המיילדת המקסימה מגיעה לבדוק ו.. אני בפתיחה 4 ישש(!!) אפשר להיכנס לחדר לידה וזה ממש מעודד שסופסוף רואים התקדמות!!
מחכים שתהיה החלפת משמרות כדי להיכנס והמיילדת דואגת לי שבחדר לידה תהיה לי מיילדת שתעזור לי ומביאה לי מיילדת מדהימה!
אנחנו בחדר לידה(סוף סוף) עושים מוניטור ואני מחכה כבר שיגמר כי כואב לי ואני צריכה מים ורוצה כבר להיכנס למקלחת..
המוניטור נגמר ואני רצה למקלחת ומתלהבת ממנה כמו ילדה קטנה, היא יותר משוכללת מהלידה הראשונה ויש בה כזה זרמים לגב אז אני מתלהבת שזה יעזור לי ממש..
במקלחת אני מצליחה להירדם בין ציר לציר, הצירים מצטופפים וכבר ממש כואבים לי ואני די בטוחה שיש התקדמות.
יוצאת מהמקלחת לבדיקה, הכל אותו דבר - עבר שלוש שעות מהבדיקה הקודמת ואני עדיין באותו מצב אבל הצירים כואבים לי ברמות ואני בוכה כבר מחוסר אונים ששום דבר לא זז, אני מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אני מתחננת למיילדת שתעזור לי ושתגיד מה אפשר לעשות כדי להתקדם, אני לא יכולה להיות ככה עוד הרבה זמן..
המיילדת מציעה לי שהיא תפקע את המים, היא אומרת שיכול להיות שזה יעזור ללידה לרוץ ושאפשר בפתיחה 4 לעשות את זה.
אני רוצה אבל אני מבינה שזה אומר שהצירים יהיו יותר כואבים ואני לא יוכל להתמודד איתם ומבקשת אפידורל, אני אומרת לה שרק אחרי אפידורל פוקעים את המים(שלפחות לא אסבול יותר)..
לוקח למרדימה זמן להגיע ובנתיים נהיה לי יותר כואב ואין לי כמעט מנוחה בין הצירים ואני בוכה שיאללה שהיא תבוא כי כואב לי.
המרדימה מגיעה ואני רועדת מהאפידורל אבל שמחה שיהיה לי אח''כ כוח ללדת ולפחות לא יכאב, ולמרות זאת מפחדת שהרגליים ירדמו לגמרי ושאאבד עליהם שליטה..
הכנסת האפידורל כואבת, המרדימה עושה את זה ממש לאט ואני בוכה מהזריקה(בלידה הראשונה לא כאב לי)..
האפידורל מתחיל להשפיע בנתיים יש לי שליטה על הרגליים ואני מאושרת והמיילדת קוראת לרופאה שתפקע את המים ואיך שהמים נפקעים אני בפתיחה 5(!!) הראש ירד ואני בטוחה שמפה זה רק יתקדם..
המיילדת יוצאת מהחדר ליולדת השניה ואני שמה שירים ונרדמת..
אני מתעוררת כל 10 דקות , האפידורל גורם לי לערפול כזה וכל 10 דקות אני מרגישה שישנתי שעתיים..
אחרי חצי שעה כואב לי פתאום ברמות, אני מרגישה את הצירים ונלחצת שהאפידורל לא משפיע ומתפתלת על המיטה מכאבים..
אמא שלי אומרת לי שאולי זה צירי לחץ ואני בשיא הרוגע אומרת לה שאין מצב כי אני לא זוכרת את הצירי לחץ כואבים אלה לוחצים ופה זה כואב..
המיילדת שלי לא יכולה להגיע כי הילודת השניה התקדמה והיא בלידה אז מגיעה מישהי אחרת והיא מציעה שנבדוק ונראה מה קורה..
עושים בדיקה והיא רואה את הראש, אני בפתיחה מלאה והכאבים זה צירי לחץ🤭😆
בעלי בדיוק בחוץ מתפלל ואני מתפללת שהוא יגיע לפני שיצא התינוק
המיילדת מכינה הכל ללידה ואומרת לי להתחיל ללחוץ כשאני מרגישה צורך וכשיש ציר..
גם כשיש צירים אני לא מרגישה צורך אז אני מחכה.. בעלי נכנס לחדר ואני מספרת לו מה קרה כשהלך ואז זה מגיע, יש ציר שמגיע עם דחף ללחוץ..
אני לוחצת ומרגישה שאני לגמרי שולטת על זה והרגליים לא רדומות לי ואין כאבי טופת למרות זאת.. המיילדת מציעה לי להרגיש את הראש אבל אני מפחדת🙈😅
עוד שתי לחיצות ו.. יצא לו אושר של 3.592 קילו😍
אני מתרגשת ולא בוכה (הייתי בטוחה שאבכה) אבל מלאה באושר של החיים 😍
וואו! אני רק מתפעלת מהאוצר שיצא.. הוא כמעט ולא בוכה ואמא שלי נלחצת אבל אני רואה אותו ביידים שלי רגוע.. אמא שלי שואלת למה הוא הפסיק לבכות והמיילדת עונה לה- " למה הוא צריך עוד לבכות?" 🤣🤣🤣
אנחנו בנחת, הכל בחדר לידה רגוע..
אני מחכה שהשיליה תצא ובנתיים מתפעלת מהאוצר, מניקה אותו והוא יונק הרבה ותוך כדי אני יולדת את השיליה והיא יוצאת שלמה לגמרי(!!)
אני מניקה אותו די הרבה ומחכה שהרופאה תבוא לתפור חתן קטנטן(לא מדמם אבל מעדיפים לתפור)..
בנתיים המיילדת הקודמת מגיעה לאחל לי מזל טוב ואומרת לי שהיא שמחה שרץ כזה מהר בסוף.. ואס מגיעות עוד מיילדות שהיו איתי בפעם הקודמת שהגעתי והן אומרות שהן שמחות וחיכו לקבל אותי כבר יולדת.. אני מאושרת!!
הרופאה תופרת ואנחנו ממש בנחת בחדר לידה,
אני מתלבשת ועוברת לכיסא(הרגליים לא רדומות ואני מתלהבת שזה אפשרי) ואנחנו מחכים שיבואו לקחת אותנו למחלקת אפס הפרדה..
מגיעים למחלקה ומתארגנים שם בחדר ומחכים שיגמרו את הקבלה, הכל לוקח הרבה זמן ובנתיים הקטני מתקרר לו והבדיקת חום וסוכר יוצאות לא תקינות אז אני עושה איתו סקין טו סקין ומקווה שזה יפסיק לו..
הוא מתחמם ויונק והבדיקות יוצאות תקינות ואני נושמת..
זהו.. זה הסיפור לידה הקטן והמהמם שלי🙂😍
מי שהגיעה לפה גדולה מהחיים❤️❣️
לידה ארוכה אבל קלה (לא נשמע מסתדר אבל זה לגמרי כך)..
הלידה הזו יצאה ככ מדוייקת לי! אז נכון, לא קיבלתי מה שרציתי בלידה, הכל היה ככ שונה ממה שתיכננתי ועדיין יצא מדהים ולא הייתי משנה שום דבר ממה שקרה בלידה!
בוקר יום ראשון נסעתי למעקב היריון עודף הראשון שלי.
יצאתי בתקווה שאני מגיעה ויתחילו לי צירים ואצטרך להישאר ואלד כבר..
כל התשיעי סבלתי מצירים ולקראת התאריך היה לי צירים סדירים לפעמים כואבים מאוד ולפעמים פחות..
כמובן שגם הסימפיזיוליזיס ממש לא הקל וכבר ממש רציתי ללדת.. שבוע לפני התאריך ביקרתי במיון יולדות כי חשבתי שיש לי צירי לידה אבל הגעתי לפתיחה 3 ונתקע..
המעקב היריון עודף עבר בשיעמום גדול ואז הלכנו לקנות המבורגר(חשקים וזה..) וישבנו לדייט באוטו..
הרבה זמן בגלל הקורונה וגם בגלל שאנחנו אצל ההורים לא יצא לנו דייט ככה רק אנחנו בלי תותי אז לגמרי ניצלנו את היציאה החיונית בסגר וישבנו באוטו..
אנחנו אוכלים ואני אומרת לבעלי שאיזה מצחיק אם פתאום יתחילו לי צירים ולא נחזור לבית ואני אלך ללדת.
5 דקות עוברות אנחנו מתענגים לנו על המיני מסעדה שפתחנו לנו באוטו והופ ציר כואב ממש והוא ארוך, אני אומרת לבעלי שכדאי שנישאר באוטו ונחכה לראות אם מתפתח ואיך כי חבל שניסע לבית ושניה אח''כ נצטרך לחזור(בכל זאת אומרים שלידה שניה יותר מהירה)..
אנחנו משכיבים את המושבים הקדמיים באוטו ומנסים לישון בנתיים..
אני מדליקה לעצמי שירים כדי לנסות להירדם ומצליחה..
אנחנו מתעוררים אחרי שעתיים (היינו מאוד עייפים מסתבר) ושוב פעם ציר ארוך וכואב אבל אני מרגישה שזה יכול להימשך ככה מלא זמן אז כדאי שנתקדם לבית..
בעלי נוהג ואנחנו חוזרים..
באמצע הדרך הצירים מצטופפים אבל עדיין לא מרגישים לי מספיק כואבים.
בגלל שנסענו כמה פעמים סתם למיון אני מפחדת "לבלות" שם שוב אז אני מאוד זהירה לפני שאני מחליטה שזה זה, אולי אפילו זהירה מידי.
אנחנו נכנסים לפקק גדול והתנועה בקושי זזה והצירים מצטופפים יותר ויותר ועדיין אני מרגישה שצריך לחזור לבית..
ככל שנכנסים יותר ויותר לפקק הצירים מצטופפים ומתחזקים ואני בקושי מסוגלת לנשום והישיבה באוטו עושה לי גרוע אז אני אומרת לבעלי לעצור בצד כי אני חייבת אוויר, בעלי עוצר ואני נושמת.
באיזה שהוא שלב הצירים ממש כואבים לי ואני אומרת לו שכדאי שנעשה אחורה פנה כי אנחנו בפקק כבר מעל שעתיים ויש לנו אפשרות להסתובב עם האוטו ברמזור הקרוב ואולי אח''כ לא יהיה לנו איפה..
אנחנו מבינים שאין לנו סיכוי ככ לצאת ברמזור בחצי שעה הקרובה כי כמעט ולא זזים ומרוב חוסר אונים מתקשרים למשטרה שתעזור לנו כי כנראה מה שעושה את הפקק זה מחסום שלה.
המשטרה לא עוזרת יותר מידי ובמקום לעזור מזמינה לי אמבולנס למרות שאמרתי להם שלא.
מתקשרים אלי מדא כדי לשאול איפה אני ואני אומרת שאני לא מעוניינת ומעדיפה להשאר באוטו חצי שעה עד שנזוז..
אנחנו מתקדמים ואני דרוכה כי כואב לי ויותר כואב כשאנחנו בפקק, סוף סוף מגיעים לרמזור ואני מאושרת מזה עושים פרסה ובעלי נותן גז.
אני אומרת לו שהכי חשוב שיסע בזהירות ואם צריך אז שיסע לאט אבל העיקר שנגיע בביטחה אני בוודאות לא יולדת עדיין..
מגיעים לחניה של הבית חולים אני סובלת ואנחנו עולים לכיוון המיון נשים.
אני מחכה שהאחות תתפנה וסובלת הצירים כל שתי דקות והם כואבים..
האחות שואלת כמה כואב לי מ1-10 אז אני אומרת לה שעכשיו 10 וגם אח''כ יהיה 10🤣🙈
מכניסים אותי למיון יולדות ואני מחכה לבדיקה אבל.. יש קצת עומס.
בנתיים מגיע רופא כדי לאשר לי לידת מים ואני באורות ומחכה ממש.
הרופא מדבר איתי ואופס אני פולטת על זה שהיה לי בילדות אפילפסיה למרות שזה בכלל לא רלוונטי והנירולוג אמר לא להתייחס לזה.
הרופא הולך וחוזר אחרי כמה דקות ומודיע לי שהרופאה הראשית לא מאשרת לידת מים במצב הזה😭 אני בוכה ולא מצליחה להירגע, מגיעה מיילדת ומנסה להרגיע אותי שהיא תנסה לעזור לי לקבל לידה כמה שיותר טבעית ושהכל משמים ואין מה לעשות ואני אומרת לה שזה או לידת מים או אפידורל ולא משנה כמה אנסה אני לא אצליח בלי אפידורל ומים זה הדבר היחיד שעוד יכול לעזור לי בלי.
הרצון שלי לעשות הכל בלי אפידורל זה בעקבות הלידה הקודמת שלא היתה לי בכלל שליטה ברגליים.
בנתיים בזמן כל הדרמה והעצבים שלי אני נבדקת ו.. אופס יש פתיחה 3 ומחיקה 80% וזה בדיוק המצב שהיה לפני שבוע כשהחזירו אותי הביתה אבל, עכשיו אני ממש סובלת כבר ממש כואב לי ועצם העובדה שהכל תקוע מלחיצה אותי וגורמת לכאבים לכאוב יותר..
המיילדת שרצתה לעזור לי וראתה כמה אני סובלת נתנה לי לנוח והפעם בניגוד לפעם קודמת היא מציעה לי כל מה שאפשר כדי לקדם ומבטיחה לי שהפעם אני יוצאת מהבי"ח עם תינוק.
אני נרגעת ואומרת לה שאני רוצה סטריפינג,
היא אומרת שהיא תנסה לעשות את זה כמה שיותר אפקטיבי ואם זה כואב זה אומר שזה יעיל.
הסטריפינג כואב לי ברמות אבל כבר באותו רגע רואים התקדמות.
אני נכנסת להתקלח והצירים מתחזקים ומצטופפים והמים עוזרים לי מאוד להתמודד איתם אז אני מתנחמת שאולי אצליח למשוך במקלחת עד הלידה.
אני יוצאת והולכת לטיול בבי"ח עם בעלי וחוזרת כשממש כואב לי וקשה לי לעמוד, ללכת, לשבת... הכל כואב ואני לא מוצאת תנוחה שנוחה לי..
המיילדת המקסימה מגיעה לבדוק ו.. אני בפתיחה 4 ישש(!!) אפשר להיכנס לחדר לידה וזה ממש מעודד שסופסוף רואים התקדמות!!
מחכים שתהיה החלפת משמרות כדי להיכנס והמיילדת דואגת לי שבחדר לידה תהיה לי מיילדת שתעזור לי ומביאה לי מיילדת מדהימה!
אנחנו בחדר לידה(סוף סוף) עושים מוניטור ואני מחכה כבר שיגמר כי כואב לי ואני צריכה מים ורוצה כבר להיכנס למקלחת..
המוניטור נגמר ואני רצה למקלחת ומתלהבת ממנה כמו ילדה קטנה, היא יותר משוכללת מהלידה הראשונה ויש בה כזה זרמים לגב אז אני מתלהבת שזה יעזור לי ממש..
במקלחת אני מצליחה להירדם בין ציר לציר, הצירים מצטופפים וכבר ממש כואבים לי ואני די בטוחה שיש התקדמות.
יוצאת מהמקלחת לבדיקה, הכל אותו דבר - עבר שלוש שעות מהבדיקה הקודמת ואני עדיין באותו מצב אבל הצירים כואבים לי ברמות ואני בוכה כבר מחוסר אונים ששום דבר לא זז, אני מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אני מתחננת למיילדת שתעזור לי ושתגיד מה אפשר לעשות כדי להתקדם, אני לא יכולה להיות ככה עוד הרבה זמן..
המיילדת מציעה לי שהיא תפקע את המים, היא אומרת שיכול להיות שזה יעזור ללידה לרוץ ושאפשר בפתיחה 4 לעשות את זה.
אני רוצה אבל אני מבינה שזה אומר שהצירים יהיו יותר כואבים ואני לא יוכל להתמודד איתם ומבקשת אפידורל, אני אומרת לה שרק אחרי אפידורל פוקעים את המים(שלפחות לא אסבול יותר)..
לוקח למרדימה זמן להגיע ובנתיים נהיה לי יותר כואב ואין לי כמעט מנוחה בין הצירים ואני בוכה שיאללה שהיא תבוא כי כואב לי.
המרדימה מגיעה ואני רועדת מהאפידורל אבל שמחה שיהיה לי אח''כ כוח ללדת ולפחות לא יכאב, ולמרות זאת מפחדת שהרגליים ירדמו לגמרי ושאאבד עליהם שליטה..
הכנסת האפידורל כואבת, המרדימה עושה את זה ממש לאט ואני בוכה מהזריקה(בלידה הראשונה לא כאב לי)..
האפידורל מתחיל להשפיע בנתיים יש לי שליטה על הרגליים ואני מאושרת והמיילדת קוראת לרופאה שתפקע את המים ואיך שהמים נפקעים אני בפתיחה 5(!!) הראש ירד ואני בטוחה שמפה זה רק יתקדם..
המיילדת יוצאת מהחדר ליולדת השניה ואני שמה שירים ונרדמת..
אני מתעוררת כל 10 דקות , האפידורל גורם לי לערפול כזה וכל 10 דקות אני מרגישה שישנתי שעתיים..
אחרי חצי שעה כואב לי פתאום ברמות, אני מרגישה את הצירים ונלחצת שהאפידורל לא משפיע ומתפתלת על המיטה מכאבים..
אמא שלי אומרת לי שאולי זה צירי לחץ ואני בשיא הרוגע אומרת לה שאין מצב כי אני לא זוכרת את הצירי לחץ כואבים אלה לוחצים ופה זה כואב..
המיילדת שלי לא יכולה להגיע כי הילודת השניה התקדמה והיא בלידה אז מגיעה מישהי אחרת והיא מציעה שנבדוק ונראה מה קורה..
עושים בדיקה והיא רואה את הראש, אני בפתיחה מלאה והכאבים זה צירי לחץ🤭😆
בעלי בדיוק בחוץ מתפלל ואני מתפללת שהוא יגיע לפני שיצא התינוק
המיילדת מכינה הכל ללידה ואומרת לי להתחיל ללחוץ כשאני מרגישה צורך וכשיש ציר..
גם כשיש צירים אני לא מרגישה צורך אז אני מחכה.. בעלי נכנס לחדר ואני מספרת לו מה קרה כשהלך ואז זה מגיע, יש ציר שמגיע עם דחף ללחוץ..
אני לוחצת ומרגישה שאני לגמרי שולטת על זה והרגליים לא רדומות לי ואין כאבי טופת למרות זאת.. המיילדת מציעה לי להרגיש את הראש אבל אני מפחדת🙈😅
עוד שתי לחיצות ו.. יצא לו אושר של 3.592 קילו😍
אני מתרגשת ולא בוכה (הייתי בטוחה שאבכה) אבל מלאה באושר של החיים 😍
וואו! אני רק מתפעלת מהאוצר שיצא.. הוא כמעט ולא בוכה ואמא שלי נלחצת אבל אני רואה אותו ביידים שלי רגוע.. אמא שלי שואלת למה הוא הפסיק לבכות והמיילדת עונה לה- " למה הוא צריך עוד לבכות?" 🤣🤣🤣
אנחנו בנחת, הכל בחדר לידה רגוע..
אני מחכה שהשיליה תצא ובנתיים מתפעלת מהאוצר, מניקה אותו והוא יונק הרבה ותוך כדי אני יולדת את השיליה והיא יוצאת שלמה לגמרי(!!)
אני מניקה אותו די הרבה ומחכה שהרופאה תבוא לתפור חתן קטנטן(לא מדמם אבל מעדיפים לתפור)..
בנתיים המיילדת הקודמת מגיעה לאחל לי מזל טוב ואומרת לי שהיא שמחה שרץ כזה מהר בסוף.. ואס מגיעות עוד מיילדות שהיו איתי בפעם הקודמת שהגעתי והן אומרות שהן שמחות וחיכו לקבל אותי כבר יולדת.. אני מאושרת!!
הרופאה תופרת ואנחנו ממש בנחת בחדר לידה,
אני מתלבשת ועוברת לכיסא(הרגליים לא רדומות ואני מתלהבת שזה אפשרי) ואנחנו מחכים שיבואו לקחת אותנו למחלקת אפס הפרדה..
מגיעים למחלקה ומתארגנים שם בחדר ומחכים שיגמרו את הקבלה, הכל לוקח הרבה זמן ובנתיים הקטני מתקרר לו והבדיקת חום וסוכר יוצאות לא תקינות אז אני עושה איתו סקין טו סקין ומקווה שזה יפסיק לו..
הוא מתחמם ויונק והבדיקות יוצאות תקינות ואני נושמת..
זהו.. זה הסיפור לידה הקטן והמהמם שלי🙂😍
מי שהגיעה לפה גדולה מהחיים❤️❣️
לידה ארוכה אבל קלה (לא נשמע מסתדר אבל זה לגמרי כך)..
הלידה הזו יצאה ככ מדוייקת לי! אז נכון, לא קיבלתי מה שרציתי בלידה, הכל היה ככ שונה ממה שתיכננתי ועדיין יצא מדהים ולא הייתי משנה שום דבר ממה שקרה בלידה!
תודה על התגובה!