תחפושות/מחכים לגשםגעגוע~
היה אמור לעלות בפורים אבל לא רציתי להעלות שני קטעים רצוף ואחרי זה התעכב קצת.. פחות רלוונטי עכשיו אבל טוב מאוחר מלא כלום;)



האולם של הישיבה עמוס מהרגיל ואפוף ריח של אלכוהול וזיעה.
שלמה יושב בראש השולחן.
הוא לא שתה הרבה, הוא אף פעם לא שותה הרבה. הכל צריך להיות במידה ושליטה.
אז למה הראש שלו כל כך כבד. למה.
הוא מסמן לאריה למזוג לו עוד קצת. אולי הוא רק צריך להתרענן.
הוא מרגיש יותר טוב אחרי הכוסית הזאת והוא פותח בשירת 'שושנת יעקב' שעוברת בגלים מהירים בכל השולחנות עד שהיא הופכת להד אדיר של קולות.
נתן נטע יושב לידו. שותה בלגימות קטנות, רק בשביל המצווה. שומר על חיוך פורימי מאופק ומשחזר בראש את הדבר תורה שהוא ימסור עוד מעט.
שלמה מסתכל על הבחורים מסביב לשולחנות. הם נראים לו פתאום המון. וזה רק הולך וגדל ומכפיל את עצמו עד שהעיניים שלו מתעייפות והכל הופך מטושטש.
הוא מסתובב לנתן נטע. ''תשתה!'' הוא מוזג לו.
המפה נצבעת באדום והכוס נשארת שקופה, וריקה.
''אבא..!'' נתן נטע נבהל ומחפש איזה טישו לנקות את היין לפני שהוא יצבע גם את החולצה שלו.
שלמה שם אצבע על השפתיים. ''שה. שה. תשתה!''
נתן נטע נבוך. אבא אף פעם לא מתנהג ככה.
תמיד הוא רציני כזה. אצילי.
ראש ישיבה.
הוא מוזג ושותה קצת. כי הוא ילד טוב והוא מכבד את אבא.
רק שאבא היום קצת לא מכבד את עצמו.
שלמה מתרומם עכשיו בכבדות, שואב את עצמו מהכיסא. הוא מרים שתי ידיים למעלה.
''שה! שה..!''
הבחורים כולם, כולל השיכורים לחלוטין משתתקים.
הראש ישיבה רוצה לדבר.
בעזרת נשים יהודית מצטופפת עם עוד כמה נשים לשמוע את בעלה. משהו בעמידה שלו נראה לה מוזר ומההיכרות הארוכה שלה איתו, היא יודעת פתאום שהפעם היין לא יוציא ממנו דברי תורה חריפים כמו בכל שנה.
היא מסתכלת על נתן נטע, מצפה שהוא יעשה משהו לעצור את שלמה לפני שהוא יעשה שטויות אבל נתן נטע רק מוזג לעצמו עוד כוסית והמבט שלו אומר לה שהילד הולך בדרך אביו.
ואיך לומר? הולך להיות פה שמח.
רק השאלה למי.
לה לא.
היא מתכווצת כששלמה מתחיל לדבר.
''פעם הייתה לי ילדה.''
יהודית נושכת שפתיים. שלמה מנסה להתרכז.
''פעם הייתה לי ילדה, עם שיער זהב והיא התחפשה לכלה, בשמלה לבנה.''
כמה המהומהים תמהים עולים בקהל, שלמה משתיק אותם. ''ואז היא שאלה אותי 'אבא, לָמַה מתחפשים?' ואני ניסיתי להיות אבא חכם ושנון ואמרתי לה שאנחנו מתחפשים לְמַה שהיינו רוצים להיות, אבל היא לא קנתה את זה.'' שלמה עוצר לרגע, מתרפק על הזיכרון המתוק, על ריח הוופל שהיא הפסיקה לנגוס בו כשהיא ענתה לו. וממשיך. ''היא ניערה את התלתלים היפים שלה במרץ ואמרה לי 'לא אבא, אנחנו מתחפשים כי אנחנו לא רוצים שיראו מי אנחנו באמת.' ואז היא נתנה עוד ביס בוופל שהיה לה ביד והמשיכה לשחק בזר שלה.'' שלמה משתתק.
כמה מהרבנים מחליפים מבטים ובין הבחורים עובר גל מגחך.
יהודית קומצת אגרופים.
שלמה עוצם עיניים. ''אנחנו לא רוצים שיראו מי אנחנו באמת, אז אנחנו מתחפשים. שמים קצת כובע קצת זקן קצת פאות שמסלסלים תוך כדי לימוד כדי שיחשבו שאנחנו מתרכזים ו---''
טראח.
נתן נטע קם בתנופה. הכיסא שלו נופל אחורנית גורר איתו חצי מפה ועליה בקבוק שמתנפץ לרסיסים.
הוא לא שם לב.
''ומה זה שווה כל זה, אה?'' הוא מושך בזקן שלו. ''מה. זה. שווה. אה??''
שלמה המום לרגע.
''מה זה שווה..'' הוא חוזר אחרי נתן נטע ממלמל. ''זה סוגיה קשה זה. זה ממש קושיה לא פשוטה. כלום לא פשוט.. לא פשוט..'' הוא מתיישב עם הראש בין הידיים, מהורהר ואז מתרומם בצעקה. ''אבל זאת התורה!'' הוא קורא בניצחון. ''הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה ומצוות וחוקים וכללים וזה---'' כאב חד עובר לו בראש ומשתיק אותו לרגע.''זה מה שצריך להיות.'' הוא פוסק אחרי ההפסקה הקצרה.
הוא בא להגיד עוד משהו ואז שוב.
טראח.
כל העיניים מופנות הפעם אל הקצה השני של השולחן. זלמן נעמד שם, שיכור יותר משלמה ונתן נטע ביחד.
''תקשיב אלי רבי שלמה, תקשיב אלי טוב'' הוא מנופף לו באצבע. ''השם יתברך נתן תורה לעמ''י, והוא נתן צדיקים, והוא נתן נביאים ופוסקים. אבל הוא נתן גם לב, ואם אתה לא משתמש בו ר' שלוימה---'' האצבע שלו הופכת לתנועת איום ''אם אתה לא משתמש בו גם המלאך גבריאל לא יוכל לשחרר אותך מהגלות שלך.'' הוא מתייישב מיד כשהוא מסיים בהחלטיות.
ושלמה מרגיש שוב את הכאב החדש בראש והפעם הוא מחזיר הד גם מהלב.
הוא מתמוטט אל הכיסא כאילו ירו בו חץ ולא מוציא מילה עד סוף הסעודה.
נתן נטע יושב לידו ומקונן על הלב שלו, על תחפושות ועל המלאך גבריאל עד שמישהו שולח אותו לישון.
מאוחר בלילה שלמה נסחב הביתה, הוא מתיישב על המיטה שלו עם הבגדים והנעליים.
רגע לפני שהוא משתטח על המיטה ושוקע בשינה עמוקה הוא מחליט להשתמש בלב שלו, הלב שנשבר בתוכו כל לילה. הלב שמתגעגע וכוסף לילדה אחת בתלתלים זהב ושמלה לבנה.
הוא שולח את היד אל הפלאפון של יהודית שנמצא על השידה. מחפש.
הנה, הנה מה שהוא מחפש.
מה שהלב שלו מחפש.
הוא לוחץ על הכפתור הירוק.
הטלפון מצלצל ומצלצל.
''אין אותה.'' הוא לוחש לעצמו באכזבה.
הוא נשכב על המיטה. ''ואם תמצאו אותה, מה תגידו לה..?'' הוא שואל את עצמו בטון למדני ועונה בקול עייף. ''תגידו לה שאני חולה מאהבה, לא מכעס לא מבושה רק.. רק מאהבה.''
אף אחד לא נמצא בחדר כדי להעביר הלאה את הגל המתגעגע הזה ושלמה צונח אל תוך הכרית ושוקע בשינה עמוקה.

רחלי מתמקמת בחדר שעדן אירגנה לה ללילה.
היא פותחת את הטלפון אחרי מלא זמן ומסננת הודעות לא חשובות.
שיחה שלא נענתה מאמא.
הלב שלה קופץ. אמא לא תתקשר סתם.
מצד שני, אולי. אולי---
אולי היא גם מתגעגעת.
היא מבטלת את המחשבה הזאת מהר לפני שתתאכזב וחוזרת אליה.
יהודית מסיימת לשטוף כלים ונכנסת לחדר.
הטלפון שלה מהבהב.
רחלי.
היא עונה בבהלה. למה רחלי מתקשרת.
''קרה משהו?'' היא שואלת מיד.
''בדיוק רציתי לשאול אותך'' רחלי אומרת.
וכמה מטופש שאחרי חודשים שהן לא דיברו זה מה שיש לומר.
''למה שיקרה משהו?'' יהודית לא מבינה.
גם רחלי לא. ''למה התקשרת?'' היא שואלת.
''את התקשרת'' יהודית מחזירה לה.
רחלי נאלצת להודות שזה נכון היא התקשרה הפעם אבל לפני זה--- לא חשוב.
אין לה כוח להסביר ובטח בכלל נלחץ לה בטעות.
''לא חשוב ביי.'' היא לא מחכה לתשובה ומנתקת.
עצבות מוזרה נוחתת עליה פתאום.
אף אחד לא התגעגע אלייך טיפשונת.
העיניים שלה נחות על מטפחת צבעונית של עדן והחיוך חוזר לה לפנים.
כל המטפחת מלאה סמיילים צהובים זורחים.
שתהיה בריאה עדן הזאת.
היא נעמד מול המראה, אוספת את השיער לקוקוס עגול במרכז הראש וקושרת מעליו את המטפחת.
עקום ומכוער ולא מקצועי בעליל.
היא מחייכת לרחלי הזאת שבמראה ולסמיילים שעל הראש שלה.
ובפעם הראשונה בחיים היא מתחפשת ולא בשביל שלא יראו מי היא באמת.
בפעם הראשונה, היא מתחפשת.
למשהו שהיא הייתה רוצה להיות.


נותנים לו. אוי אוי אוי./מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
...רחל יהודייה בדם
איזו כתיבה נוגעת.
יש לך נשמה טהורה ויפה,
פשוט רואים את זה.
זה טהור ונוגע עד כאב
...געגוע~
וואו⁦❤️⁩ תודה לך!
יפהפה!Cherry
תודהגעגוע~
..אהבה.

את פשוט ואוו. אין לי מילים. את גדולה. זה רמה גבוהה מאד. 

זה מדהים. זה פשוט מופלא.

הייתי רוצה לקרוא ספר שלך.

ואוו.

..געגוע~
תודה שימחת⁦❤️⁩
וואונשמה שלי
זה מיוחד
תודה.געגוע~אחרונה
חברה הראתה לי. מה חושבים?שלום לך ארץ

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

היא כתבה, שומרת על זכויות יוצריםשלום לך ארץאחרונה
חיפוש קוראים לסיפור קצראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

 


 

מדבראני הנני כאינני

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני


מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה


נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.


והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

"ולמוות לא נתנני"תמהון לבב
עבר עריכה על ידי תמהון לבב בתאריך י"ד בכסלו תשפ"ו 18:16

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.


 

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"


 

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"


 

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?


 

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.


 

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.


 

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

...רחל יהודייה בדםאחרונה
יש בזה משהו שמעביר רטט
חיפוש קוראים לסיפור קצראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

 

...רחל יהודייה בדם

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

יפה. נסתר. גבוה.טויוטה

תודה.

יפייפה וכל-כך נכוןידידיה ג
...רחל יהודייה בדםאחרונה
תודה..
מנהל? אפשר להעביר שירשור שלי לפה?תמהון לבב

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

 

זה? במקום שיהיה בפורום השני

בלתי אפשרי 😐אני הנני כאינני
כנס להודעה שםארץ השוקולדאחרונה

תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.

(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)


אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן

תנועהמוריה.

הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.

היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.

כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.

ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.

היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.

ויש התקדמות, וישנה תנועה.

תמיד ישנה תנועה.

° ° °

אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.

אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.

כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.

מענייןיוני.ו.אחרונה

אולי יעניין אותך