האולם של הישיבה עמוס מהרגיל ואפוף ריח של אלכוהול וזיעה.
שלמה יושב בראש השולחן.
הוא לא שתה הרבה, הוא אף פעם לא שותה הרבה. הכל צריך להיות במידה ושליטה.
אז למה הראש שלו כל כך כבד. למה.
הוא מסמן לאריה למזוג לו עוד קצת. אולי הוא רק צריך להתרענן.
הוא מרגיש יותר טוב אחרי הכוסית הזאת והוא פותח בשירת 'שושנת יעקב' שעוברת בגלים מהירים בכל השולחנות עד שהיא הופכת להד אדיר של קולות.
נתן נטע יושב לידו. שותה בלגימות קטנות, רק בשביל המצווה. שומר על חיוך פורימי מאופק ומשחזר בראש את הדבר תורה שהוא ימסור עוד מעט.
שלמה מסתכל על הבחורים מסביב לשולחנות. הם נראים לו פתאום המון. וזה רק הולך וגדל ומכפיל את עצמו עד שהעיניים שלו מתעייפות והכל הופך מטושטש.
הוא מסתובב לנתן נטע. ''תשתה!'' הוא מוזג לו.
המפה נצבעת באדום והכוס נשארת שקופה, וריקה.
''אבא..!'' נתן נטע נבהל ומחפש איזה טישו לנקות את היין לפני שהוא יצבע גם את החולצה שלו.
שלמה שם אצבע על השפתיים. ''שה. שה. תשתה!''
נתן נטע נבוך. אבא אף פעם לא מתנהג ככה.
תמיד הוא רציני כזה. אצילי.
ראש ישיבה.
הוא מוזג ושותה קצת. כי הוא ילד טוב והוא מכבד את אבא.
רק שאבא היום קצת לא מכבד את עצמו.
שלמה מתרומם עכשיו בכבדות, שואב את עצמו מהכיסא. הוא מרים שתי ידיים למעלה.
''שה! שה..!''
הבחורים כולם, כולל השיכורים לחלוטין משתתקים.
הראש ישיבה רוצה לדבר.
בעזרת נשים יהודית מצטופפת עם עוד כמה נשים לשמוע את בעלה. משהו בעמידה שלו נראה לה מוזר ומההיכרות הארוכה שלה איתו, היא יודעת פתאום שהפעם היין לא יוציא ממנו דברי תורה חריפים כמו בכל שנה.
היא מסתכלת על נתן נטע, מצפה שהוא יעשה משהו לעצור את שלמה לפני שהוא יעשה שטויות אבל נתן נטע רק מוזג לעצמו עוד כוסית והמבט שלו אומר לה שהילד הולך בדרך אביו.
ואיך לומר? הולך להיות פה שמח.
רק השאלה למי.
לה לא.
היא מתכווצת כששלמה מתחיל לדבר.
''פעם הייתה לי ילדה.''
יהודית נושכת שפתיים. שלמה מנסה להתרכז.
''פעם הייתה לי ילדה, עם שיער זהב והיא התחפשה לכלה, בשמלה לבנה.''
כמה המהומהים תמהים עולים בקהל, שלמה משתיק אותם. ''ואז היא שאלה אותי 'אבא, לָמַה מתחפשים?' ואני ניסיתי להיות אבא חכם ושנון ואמרתי לה שאנחנו מתחפשים לְמַה שהיינו רוצים להיות, אבל היא לא קנתה את זה.'' שלמה עוצר לרגע, מתרפק על הזיכרון המתוק, על ריח הוופל שהיא הפסיקה לנגוס בו כשהיא ענתה לו. וממשיך. ''היא ניערה את התלתלים היפים שלה במרץ ואמרה לי 'לא אבא, אנחנו מתחפשים כי אנחנו לא רוצים שיראו מי אנחנו באמת.' ואז היא נתנה עוד ביס בוופל שהיה לה ביד והמשיכה לשחק בזר שלה.'' שלמה משתתק.
כמה מהרבנים מחליפים מבטים ובין הבחורים עובר גל מגחך.
יהודית קומצת אגרופים.
שלמה עוצם עיניים. ''אנחנו לא רוצים שיראו מי אנחנו באמת, אז אנחנו מתחפשים. שמים קצת כובע קצת זקן קצת פאות שמסלסלים תוך כדי לימוד כדי שיחשבו שאנחנו מתרכזים ו---''
טראח.
נתן נטע קם בתנופה. הכיסא שלו נופל אחורנית גורר איתו חצי מפה ועליה בקבוק שמתנפץ לרסיסים.
הוא לא שם לב.
''ומה זה שווה כל זה, אה?'' הוא מושך בזקן שלו. ''מה. זה. שווה. אה??''
שלמה המום לרגע.
''מה זה שווה..'' הוא חוזר אחרי נתן נטע ממלמל. ''זה סוגיה קשה זה. זה ממש קושיה לא פשוטה. כלום לא פשוט.. לא פשוט..'' הוא מתיישב עם הראש בין הידיים, מהורהר ואז מתרומם בצעקה. ''אבל זאת התורה!'' הוא קורא בניצחון. ''הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה ומצוות וחוקים וכללים וזה---'' כאב חד עובר לו בראש ומשתיק אותו לרגע.''זה מה שצריך להיות.'' הוא פוסק אחרי ההפסקה הקצרה.
הוא בא להגיד עוד משהו ואז שוב.
טראח.
כל העיניים מופנות הפעם אל הקצה השני של השולחן. זלמן נעמד שם, שיכור יותר משלמה ונתן נטע ביחד.
''תקשיב אלי רבי שלמה, תקשיב אלי טוב'' הוא מנופף לו באצבע. ''השם יתברך נתן תורה לעמ''י, והוא נתן צדיקים, והוא נתן נביאים ופוסקים. אבל הוא נתן גם לב, ואם אתה לא משתמש בו ר' שלוימה---'' האצבע שלו הופכת לתנועת איום ''אם אתה לא משתמש בו גם המלאך גבריאל לא יוכל לשחרר אותך מהגלות שלך.'' הוא מתייישב מיד כשהוא מסיים בהחלטיות.
ושלמה מרגיש שוב את הכאב החדש בראש והפעם הוא מחזיר הד גם מהלב.
הוא מתמוטט אל הכיסא כאילו ירו בו חץ ולא מוציא מילה עד סוף הסעודה.
נתן נטע יושב לידו ומקונן על הלב שלו, על תחפושות ועל המלאך גבריאל עד שמישהו שולח אותו לישון.
מאוחר בלילה שלמה נסחב הביתה, הוא מתיישב על המיטה שלו עם הבגדים והנעליים.
רגע לפני שהוא משתטח על המיטה ושוקע בשינה עמוקה הוא מחליט להשתמש בלב שלו, הלב שנשבר בתוכו כל לילה. הלב שמתגעגע וכוסף לילדה אחת בתלתלים זהב ושמלה לבנה.
הוא שולח את היד אל הפלאפון של יהודית שנמצא על השידה. מחפש.
הנה, הנה מה שהוא מחפש.
מה שהלב שלו מחפש.
הוא לוחץ על הכפתור הירוק.
הטלפון מצלצל ומצלצל.
''אין אותה.'' הוא לוחש לעצמו באכזבה.
הוא נשכב על המיטה. ''ואם תמצאו אותה, מה תגידו לה..?'' הוא שואל את עצמו בטון למדני ועונה בקול עייף. ''תגידו לה שאני חולה מאהבה, לא מכעס לא מבושה רק.. רק מאהבה.''
אף אחד לא נמצא בחדר כדי להעביר הלאה את הגל המתגעגע הזה ושלמה צונח אל תוך הכרית ושוקע בשינה עמוקה.
רחלי מתמקמת בחדר שעדן אירגנה לה ללילה.
היא פותחת את הטלפון אחרי מלא זמן ומסננת הודעות לא חשובות.
שיחה שלא נענתה מאמא.
הלב שלה קופץ. אמא לא תתקשר סתם.
מצד שני, אולי. אולי---
אולי היא גם מתגעגעת.
היא מבטלת את המחשבה הזאת מהר לפני שתתאכזב וחוזרת אליה.
יהודית מסיימת לשטוף כלים ונכנסת לחדר.
הטלפון שלה מהבהב.
רחלי.
היא עונה בבהלה. למה רחלי מתקשרת.
''קרה משהו?'' היא שואלת מיד.
''בדיוק רציתי לשאול אותך'' רחלי אומרת.
וכמה מטופש שאחרי חודשים שהן לא דיברו זה מה שיש לומר.
''למה שיקרה משהו?'' יהודית לא מבינה.
גם רחלי לא. ''למה התקשרת?'' היא שואלת.
''את התקשרת'' יהודית מחזירה לה.
רחלי נאלצת להודות שזה נכון היא התקשרה הפעם אבל לפני זה--- לא חשוב.
אין לה כוח להסביר ובטח בכלל נלחץ לה בטעות.
''לא חשוב ביי.'' היא לא מחכה לתשובה ומנתקת.
עצבות מוזרה נוחתת עליה פתאום.
אף אחד לא התגעגע אלייך טיפשונת.
העיניים שלה נחות על מטפחת צבעונית של עדן והחיוך חוזר לה לפנים.
כל המטפחת מלאה סמיילים צהובים זורחים.
שתהיה בריאה עדן הזאת.
היא נעמד מול המראה, אוספת את השיער לקוקוס עגול במרכז הראש וקושרת מעליו את המטפחת.
עקום ומכוער ולא מקצועי בעליל.
היא מחייכת לרחלי הזאת שבמראה ולסמיילים שעל הראש שלה.
ובפעם הראשונה בחיים היא מתחפשת ולא בשביל שלא יראו מי היא באמת.
בפעם הראשונה, היא מתחפשת.
למשהו שהיא הייתה רוצה להיות.
נותנים לו. אוי אוי אוי./מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
