תחפושות/מחכים לגשםגעגוע~
היה אמור לעלות בפורים אבל לא רציתי להעלות שני קטעים רצוף ואחרי זה התעכב קצת.. פחות רלוונטי עכשיו אבל טוב מאוחר מלא כלום;)



האולם של הישיבה עמוס מהרגיל ואפוף ריח של אלכוהול וזיעה.
שלמה יושב בראש השולחן.
הוא לא שתה הרבה, הוא אף פעם לא שותה הרבה. הכל צריך להיות במידה ושליטה.
אז למה הראש שלו כל כך כבד. למה.
הוא מסמן לאריה למזוג לו עוד קצת. אולי הוא רק צריך להתרענן.
הוא מרגיש יותר טוב אחרי הכוסית הזאת והוא פותח בשירת 'שושנת יעקב' שעוברת בגלים מהירים בכל השולחנות עד שהיא הופכת להד אדיר של קולות.
נתן נטע יושב לידו. שותה בלגימות קטנות, רק בשביל המצווה. שומר על חיוך פורימי מאופק ומשחזר בראש את הדבר תורה שהוא ימסור עוד מעט.
שלמה מסתכל על הבחורים מסביב לשולחנות. הם נראים לו פתאום המון. וזה רק הולך וגדל ומכפיל את עצמו עד שהעיניים שלו מתעייפות והכל הופך מטושטש.
הוא מסתובב לנתן נטע. ''תשתה!'' הוא מוזג לו.
המפה נצבעת באדום והכוס נשארת שקופה, וריקה.
''אבא..!'' נתן נטע נבהל ומחפש איזה טישו לנקות את היין לפני שהוא יצבע גם את החולצה שלו.
שלמה שם אצבע על השפתיים. ''שה. שה. תשתה!''
נתן נטע נבוך. אבא אף פעם לא מתנהג ככה.
תמיד הוא רציני כזה. אצילי.
ראש ישיבה.
הוא מוזג ושותה קצת. כי הוא ילד טוב והוא מכבד את אבא.
רק שאבא היום קצת לא מכבד את עצמו.
שלמה מתרומם עכשיו בכבדות, שואב את עצמו מהכיסא. הוא מרים שתי ידיים למעלה.
''שה! שה..!''
הבחורים כולם, כולל השיכורים לחלוטין משתתקים.
הראש ישיבה רוצה לדבר.
בעזרת נשים יהודית מצטופפת עם עוד כמה נשים לשמוע את בעלה. משהו בעמידה שלו נראה לה מוזר ומההיכרות הארוכה שלה איתו, היא יודעת פתאום שהפעם היין לא יוציא ממנו דברי תורה חריפים כמו בכל שנה.
היא מסתכלת על נתן נטע, מצפה שהוא יעשה משהו לעצור את שלמה לפני שהוא יעשה שטויות אבל נתן נטע רק מוזג לעצמו עוד כוסית והמבט שלו אומר לה שהילד הולך בדרך אביו.
ואיך לומר? הולך להיות פה שמח.
רק השאלה למי.
לה לא.
היא מתכווצת כששלמה מתחיל לדבר.
''פעם הייתה לי ילדה.''
יהודית נושכת שפתיים. שלמה מנסה להתרכז.
''פעם הייתה לי ילדה, עם שיער זהב והיא התחפשה לכלה, בשמלה לבנה.''
כמה המהומהים תמהים עולים בקהל, שלמה משתיק אותם. ''ואז היא שאלה אותי 'אבא, לָמַה מתחפשים?' ואני ניסיתי להיות אבא חכם ושנון ואמרתי לה שאנחנו מתחפשים לְמַה שהיינו רוצים להיות, אבל היא לא קנתה את זה.'' שלמה עוצר לרגע, מתרפק על הזיכרון המתוק, על ריח הוופל שהיא הפסיקה לנגוס בו כשהיא ענתה לו. וממשיך. ''היא ניערה את התלתלים היפים שלה במרץ ואמרה לי 'לא אבא, אנחנו מתחפשים כי אנחנו לא רוצים שיראו מי אנחנו באמת.' ואז היא נתנה עוד ביס בוופל שהיה לה ביד והמשיכה לשחק בזר שלה.'' שלמה משתתק.
כמה מהרבנים מחליפים מבטים ובין הבחורים עובר גל מגחך.
יהודית קומצת אגרופים.
שלמה עוצם עיניים. ''אנחנו לא רוצים שיראו מי אנחנו באמת, אז אנחנו מתחפשים. שמים קצת כובע קצת זקן קצת פאות שמסלסלים תוך כדי לימוד כדי שיחשבו שאנחנו מתרכזים ו---''
טראח.
נתן נטע קם בתנופה. הכיסא שלו נופל אחורנית גורר איתו חצי מפה ועליה בקבוק שמתנפץ לרסיסים.
הוא לא שם לב.
''ומה זה שווה כל זה, אה?'' הוא מושך בזקן שלו. ''מה. זה. שווה. אה??''
שלמה המום לרגע.
''מה זה שווה..'' הוא חוזר אחרי נתן נטע ממלמל. ''זה סוגיה קשה זה. זה ממש קושיה לא פשוטה. כלום לא פשוט.. לא פשוט..'' הוא מתיישב עם הראש בין הידיים, מהורהר ואז מתרומם בצעקה. ''אבל זאת התורה!'' הוא קורא בניצחון. ''הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה ומצוות וחוקים וכללים וזה---'' כאב חד עובר לו בראש ומשתיק אותו לרגע.''זה מה שצריך להיות.'' הוא פוסק אחרי ההפסקה הקצרה.
הוא בא להגיד עוד משהו ואז שוב.
טראח.
כל העיניים מופנות הפעם אל הקצה השני של השולחן. זלמן נעמד שם, שיכור יותר משלמה ונתן נטע ביחד.
''תקשיב אלי רבי שלמה, תקשיב אלי טוב'' הוא מנופף לו באצבע. ''השם יתברך נתן תורה לעמ''י, והוא נתן צדיקים, והוא נתן נביאים ופוסקים. אבל הוא נתן גם לב, ואם אתה לא משתמש בו ר' שלוימה---'' האצבע שלו הופכת לתנועת איום ''אם אתה לא משתמש בו גם המלאך גבריאל לא יוכל לשחרר אותך מהגלות שלך.'' הוא מתייישב מיד כשהוא מסיים בהחלטיות.
ושלמה מרגיש שוב את הכאב החדש בראש והפעם הוא מחזיר הד גם מהלב.
הוא מתמוטט אל הכיסא כאילו ירו בו חץ ולא מוציא מילה עד סוף הסעודה.
נתן נטע יושב לידו ומקונן על הלב שלו, על תחפושות ועל המלאך גבריאל עד שמישהו שולח אותו לישון.
מאוחר בלילה שלמה נסחב הביתה, הוא מתיישב על המיטה שלו עם הבגדים והנעליים.
רגע לפני שהוא משתטח על המיטה ושוקע בשינה עמוקה הוא מחליט להשתמש בלב שלו, הלב שנשבר בתוכו כל לילה. הלב שמתגעגע וכוסף לילדה אחת בתלתלים זהב ושמלה לבנה.
הוא שולח את היד אל הפלאפון של יהודית שנמצא על השידה. מחפש.
הנה, הנה מה שהוא מחפש.
מה שהלב שלו מחפש.
הוא לוחץ על הכפתור הירוק.
הטלפון מצלצל ומצלצל.
''אין אותה.'' הוא לוחש לעצמו באכזבה.
הוא נשכב על המיטה. ''ואם תמצאו אותה, מה תגידו לה..?'' הוא שואל את עצמו בטון למדני ועונה בקול עייף. ''תגידו לה שאני חולה מאהבה, לא מכעס לא מבושה רק.. רק מאהבה.''
אף אחד לא נמצא בחדר כדי להעביר הלאה את הגל המתגעגע הזה ושלמה צונח אל תוך הכרית ושוקע בשינה עמוקה.

רחלי מתמקמת בחדר שעדן אירגנה לה ללילה.
היא פותחת את הטלפון אחרי מלא זמן ומסננת הודעות לא חשובות.
שיחה שלא נענתה מאמא.
הלב שלה קופץ. אמא לא תתקשר סתם.
מצד שני, אולי. אולי---
אולי היא גם מתגעגעת.
היא מבטלת את המחשבה הזאת מהר לפני שתתאכזב וחוזרת אליה.
יהודית מסיימת לשטוף כלים ונכנסת לחדר.
הטלפון שלה מהבהב.
רחלי.
היא עונה בבהלה. למה רחלי מתקשרת.
''קרה משהו?'' היא שואלת מיד.
''בדיוק רציתי לשאול אותך'' רחלי אומרת.
וכמה מטופש שאחרי חודשים שהן לא דיברו זה מה שיש לומר.
''למה שיקרה משהו?'' יהודית לא מבינה.
גם רחלי לא. ''למה התקשרת?'' היא שואלת.
''את התקשרת'' יהודית מחזירה לה.
רחלי נאלצת להודות שזה נכון היא התקשרה הפעם אבל לפני זה--- לא חשוב.
אין לה כוח להסביר ובטח בכלל נלחץ לה בטעות.
''לא חשוב ביי.'' היא לא מחכה לתשובה ומנתקת.
עצבות מוזרה נוחתת עליה פתאום.
אף אחד לא התגעגע אלייך טיפשונת.
העיניים שלה נחות על מטפחת צבעונית של עדן והחיוך חוזר לה לפנים.
כל המטפחת מלאה סמיילים צהובים זורחים.
שתהיה בריאה עדן הזאת.
היא נעמד מול המראה, אוספת את השיער לקוקוס עגול במרכז הראש וקושרת מעליו את המטפחת.
עקום ומכוער ולא מקצועי בעליל.
היא מחייכת לרחלי הזאת שבמראה ולסמיילים שעל הראש שלה.
ובפעם הראשונה בחיים היא מתחפשת ולא בשביל שלא יראו מי היא באמת.
בפעם הראשונה, היא מתחפשת.
למשהו שהיא הייתה רוצה להיות.


נותנים לו. אוי אוי אוי./מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
...רחל יהודייה בדם
איזו כתיבה נוגעת.
יש לך נשמה טהורה ויפה,
פשוט רואים את זה.
זה טהור ונוגע עד כאב
...געגוע~
וואו⁦❤️⁩ תודה לך!
יפהפה!Cherry
תודהגעגוע~
..אהבה.

את פשוט ואוו. אין לי מילים. את גדולה. זה רמה גבוהה מאד. 

זה מדהים. זה פשוט מופלא.

הייתי רוצה לקרוא ספר שלך.

ואוו.

..געגוע~
תודה שימחת⁦❤️⁩
וואונשמה שלי
זה מיוחד
תודה.געגוע~אחרונה
גיליון חדש של כתב העת שלי יצא, אשמח להארות סופר צעיר
שמע זה אדיר אני חייב להתחיל לקרוא יותר ברצינותחתול זמני

זה כזה מקסים שיש כל־כך הרבה כותבים

וכולם כותבים יפה ומיוחד

 

ברמה הטכנית בלבד, הפונטית קצת מבולגנים לי

דבר ראשון ספרתי חמישה פונטים כשכל אחד מהם מיוחד / סריף רציני

לא יודע איך קוראים לכל אחד אבל:

 

– הסריף המרובע סובל מבעיית קרנינג בינונית, ומרגיש קצת "יותר מדי". לדעתי אפשר ללכת על משהו קצת יותר "מסורתי" (לא בהכרח סטנדרטי לחתולין)

– בדפים של מראה המקום, הניגוד בין הפונט המיוחד של הכותרת לבין הסריף המרובע הוא קיצוני

– בדפי השירים יש לי שלושה פונטים מאוד שונים זה מזה במהות, השילוב בין הכותרת לתוכן סבבה אבל שם המחבר פשוט לא מתחבר בגופן

– אמנם חלק מהשירים עמוסים במילים אבל חייב חייב חייב טיפונת רווח בין השורות לפחות היכן שזה מתאפשר

תודה רבה על ההארות סופר צעיראחרונה

אפיק לקחים לגיליון הבא

לא מצאתי כותרת טובהנקדימון

יוצר אור,

בוא ראה חושך

או שֶׂה שלום,

ובוא ראה את הכל.

גאוני ומקסים.חתול זמניאחרונה
ליאב ויואב ונווה וניר ודור,עיניים טובות

ליאב ויואב ונווה וניר ודור,

תסבירו לי איך יש עוד מקום במדור

לא נגמר שם למעלה? לא כלו הקיצים?

הלוואי שלא נצטרך שיפוצים

הכסאות שמורים לוותיקי המרום

החדשים עוד עומדים מפני כבוד המקום

ויש שידורים חיים מלמטה

והלוויות ובכיות של אבא אמא וסבתא

וצפוף, וצפוף, אך סוף סוף נפגשים

עם החבר'ה שמזמן כבר הפכו לקדושים

ואור גדול בניגוד מוחלט

לעולם שממנו לא רואים כמעט

נצח שמיים ואינסוף

ופורפורציות לעולם שנגדע אל הסוף

מה הלו"ז שם למעלה?

יש לו"ז בכלל?

נהנים מזיו השכינה?

חיים חיי כלל?

יש שם אחדות? יש געגוע?

הכל טוב כמו שהבטיחו? שווה להגיע?

ליאב ונווה, ניר ודור ויואב,

איך רואים מלמעלה את ארץ ארץ שנאהב?
יש איום גרעיני? יש איום? יש גרעין?

גרעין של טוב? יש במה להאמין?

והבחירות שבפתח, וכל התככים,

תהיה כאן מלחמת או שיש כאן אחים?

יואב ודור וליאב וניר ונווה,

סליחה שהפרעתי לנצח מההווה

יש כמה ניחומי אבלים השבוע

ואיזה פחד שהלו"ז הזה הפך להיות קבוע

יש בכרם מהר"ל והרצליה ובית השיטה

ובגבע בנימין וגם בהוד השרון המהלומה נחתה

אז אם לא מסובך והלו"ז התפנה

תקפצו לנחם, בשבילכם בקטנה

תזרקו קצת כוחות, בשמיים אין גבול

רק פה בארץ הלב כבר חלול

חזק מאד מאדזיויקאחרונה
וכואב ממש
לאטxmasterx

אם היית רק שלך בסדר

אבל את לא וגם אני

אבל זה עלייך ועל הכל

הכל זה רק להשכרה

חכירה הכי הרבה

הסוף יבוא

לאט

כמו שניות בשעון חול שלא רואים שזזות ופתאום חצי כבר למטה

הזיכרון

היופי

הכוח

העוצמה

המוח

הבית שקנית בכל הכסף

אפילו הילדים

הכל

בסוף זה יגיע

הזמן מגדל את כל הדברים בשביל לקחת אליו דברים שווים

בוגרים

בשלים

ואת יושבת מחייכת

שותה את השוקו שלך

כרגיל לאט

כשאני מסתכל עלייך מחייך

חושב מה למרוח לך בסנדביץ' הבוקר

וואווואברהם יאיר שטרן

אהבתי מאוד, מרגישים אותך בשיר...

ועדיין יש הערות, רוצה?

שיר גירושין קלאסיסופר צעיראחרונה
דְּמָמָה פְּשׁוּטָהנקדימון

דְּמָמָה פְּשׁוּטָה

בִּנְקֻדָּה אֲחוּזָה.

לִשְׁטֹף רוֹצָה

מִקָּצֶה לְקָצֶה.

חֻרְבָּנָהּ -

בְּמַחֲשֶׁבֶת מוּקְצֶה.

השירים שלי...אברהם יאיר שטרן

טוב אז שלום, אני אשמח שמי שקורא את זה (אם יש לו כוח וזה לא טרחה כמובן) אם יאהב יפרגן לי (לא שיש לי בעייה בביטחון עצמי ב"ה אבל לא נראה לי שיזיק... 😝 ) ואם לא יגיד למה. יציע הצעות לשיפור וכו' בנוסף רציתי לשאול, אני חושב שכדאי לשפר כמובן את השיר ולעשות לו כמה סקיצות, אבל יש לזה שני חסרונות.

א': אחרי כמה עריכות לפעמים הוא יותר יפה אבל פחות מבטא את עצמי ו/או המסר וכדו'

ב': אני כשאני כותב שיר אני נמצא באיזה מצב נפשי ולפעמים קשה לחזור למצב נפשי מגיל 16 (לפני 3 - 4 שנים...) אשמח גם בזה לעזרה (במיוחד אשמח לשמוע את דעתך @ימח שם עראפת ועוד כמה שמות שקצרה היריעה מהכיל...)

זה שיר שאני עדיין עובד עליו אז אני הכי פתוח לשינויים בו... השיר נועד לבטא את הדיכאון מהריחוק מה' (שמתבטא חזק מאוד בזה שאין מקדש) ואת זה שאנשים מנסים להמשיך בחיים על אף שאנו רחוקים מה'... וכיסופים לסוף המיוחל, לגאולת ציון. ולנקמה!

 

"זה עתה חרב הבית

כולם בוכים, נאנקים

בבלה מובל עם הזית

אבות, נשים, ילדים

 

על ערבים בתוכה אנו תולים כינורותינו

שואלים התינוקות חלב אימם

דברי שיר ושמחה רוצים עוללינו

חפצים הם לראות את ביתם

 

וגם אם תיקח הדרך שנים לא נחכה לה

 נמשיך בדרכנו לעבר הגדולה

ננפץ בעצמנו עוללים אל הסלע

נשלם לבת בבל את גמולה"

 

{בשלב הזה הרגיש לי שמשהו חסר אז הוספתי בסימן שאלה את זה:}

 

"ואז יבוא יום בוער וילהט הרשעים

ישובו לחיק האם הבנים 

ונצעד שוב בחצרות האלוהים

תתנחם ציון בבניה האובדים"

 

תודה אחים!

 

אוקי, אז אענה כהרגלי...אברהם יאיר שטרן

א' תודה רבה.

ב' מסכים איתך, הסוף יותר אופטימי אבל לפעמים דווקא צריך להתרכז במה שכואב, ברע, בשכול באובדן... ט' באב זה הדוגמא... 

ג' התלבטתי על זה, טוב לשמוע דעה נוספת בנידון.

ד' אמממ, לא חשבתי על זה, אנסה...

ככה החיים.Shandy

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה


יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב


אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.


ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה


זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....



וואו! שיר שמרעיד את הלבפ.א.

כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.

תודה😊Shandy
מטורףףתמימלה..?

את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...

"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!

מהמם

תודה אהובה😊🤍Shandy
איזה יופי.נפש חיה.
...רחל יהודייה בדםאחרונה

נוגע

באמת מורכב.

...רחל יהודייה בדם

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

מענין מה הפירוש של השיר.קבלה
..מוריה.

מסתורי ועלום.

וגם נוגה קצת.

ובעיקר נוגע.

♤♤♤♤זיויק
עמוק מאדהמפוזר מהכפר

תמיד אהבתי לקרוא אותך

וואוכְּקֶדֶםאחרונה

אולי יעניין אותך