אני מסתכל על עצמי במראה לפעמים ואני לא אוהב את מה שאני רואה, אני אומר לעצמי "אם הייתי קצת יותר גבוה או קצת יותר רזה ובלי חצ'קונים הייתי מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי" אני כל הזמן מנסה לרדת במשקל או לטפל בחצ'קונים ואני לא מצליח, אני לא מרגיש בנוח עם עצמי, אני מסתכל על עצמי במראה ונגעל. עוד בעיה שיש לי קורית בבית, עם ההורים שלי הם לא מפסיקים לצעוק עליי ולהרביץ לי הם לא מפסיקים! על כל דבר קטן שאני עושה הם מרביצים לי או צועקים עליי, מכל מה שקורה בבית שלי אני מזועזע! אני לא יכול לחיות ככה יותר זה מעצבן אותי ואין לי מה לעשות בנושא, כי לאן אני אלך? או איפה אני אהיה אם לא בבית? אני מנסה להיות כמה שפחות בבית, אני מנצל כל הזדמנות שיש לי לא להיות בבית. אני מנסה גם להתמודד, גם עם בעיית הביטחון העצמי שלי, שאני לא אוהב את מה שאני רואה במראה וגם עם הבעיה עם ההורים שלי, קשה להתמודד עם שתי הבעיות האלה אבל אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי לקבל את עצמי כמו שאני, אני גם מנסה לדבר עם ההורים שלי ולסדר את העניינים.

יום אחד המנהל נכנס לכיתתנו ואמר שיש תלמידה חדשה שמצטרפת לכיתתנו, התלמידה נכנסה והמנהל הציג אותה ואמר לה באיזה מקום לשבת, היא התיישבה במקום שהמנהל אמר לה והשיעור המשיך, המרחק ביני לבין התלמידה החדשה לא היה כזה גדול היה לי קשר עין איתה. הגיעה ההפסקה, ואני וג'ונתן הלכנו לשחק, מרחוק ראינו שהילדה החדשה מסתכלת עלינו "אולי היא רוצה להיות פה" אמרנו אחד לשני החלטנו לעבור למקום אחר, עברנו למקום אחר ושמנו לב שעדיין הילדה מסתכלת עלינו והולכת אחרינו, החלטנו שנלך אליה ונציע לה שתבוא לשחק איתנו "אני אשמח לבוא לשחק איתכם" היא אמרה לנו "בואי" אמרנו לה, הלכנו לשחק ביחד שיחקנו עם כדור ועוד כמה חברים שלא היה להם מה לעשות הצטרפו אלינו, אחרי שסיימנו לשחק התיישבנו על איזה ספסל והתחלנו קצת לדבר "מאיפה את?" שאלנו אותה "אני מהוואי" היא ענתה לנו וסיפרה קצת על עצמה "לא כל כך אהבתי את הבית ספר הישן שלי אז החלטתי לעבור לבית ספר שלכם יש לי קצת מרחק ליסוע אבל אני מעדיפה להיות פה מאשר בבית ספר הישן שלי" היא סיפרה לנו, "ודרך אגב קוראים לי ורוניקה" "אנחנו דיי לבד בבית ספר הזה" אמרנו לה "אולי בסוף נהיה איזה חבורה מגניבה כזאת נהיה ביחד הרבה" אמרתי להם היו כמה ימים שכל הפסקה היינו ביחד ועשינו דברים משוגעים, התחברנו עם ורוניקה. ככל שהימים עברו היינו יותר ביחד והקשר שלנו התחזק, עשינו דברים ביחד בתוך התיכון בזמן הלימודים וגם אחרי הלימודים, כל פעם שיחקנו בבית של מישהו אחר. פעם אחת שיחקנו בבית של ג'ונתן כמו כל יום שיחקנו את המשחקים הרגילים, פתאום שמתי לב לאיזו חוברת קומיקס על המיטה של ג'ונתן, שאלתי את ג'ונתן אם אפשר לקרוא את החוברת "כן למה אתה בכלל שואל?" הוא אמר לי, אז הוא וורוניקה המשיכו לשחק ואני התחלתי לקרוא את הקומיקס, ראיתי שכתוב על הקומיקס "מאמא באהבה" וראיתי שהקומיקס מדבר על אלים יוונים או משהו כזה, פתחתי את הדף הראשון והתחלתי לקרוא, בדיוק הגיע הזמן שאני וורוניקה צריכים ללכת הביתה הספקתי לקרוא כמה עמודים בודדים חזרתי הביתה, הספר/קומיקס היה מעניין, היה מותח "אני חייב להמשיך לקרוא אותו" אמרתי לעצמי, שלחתי לג'ונתן הודעה "אם אתה יכול בבקשה מחר להביא את הקומיקס לתיכון אני אשמח." דיברתי קצת עם ההורים שלי, מצאתי הזדמנות לדבר איתם אז דיברנו קצת. הבוקר הגיע והלכתי לתיכון פגשתי את ג'ונתן ושאלתי אותו האם הוא הביא את הקומיקס? "יאוו שכחתי ממש מזה אני ממש מצטער סליחה" הוא אמר לי "אוקיי לא נורא תביא אותו מחר" אמרתי לו, וככה עבר עוד יום רגיל לגמרי. ככה עברו עוד כמה ימים וג'ונתן כל פעם שכח להביא את הקומיקס לתיכון, כל פעם היה משהו אחר פעם היה לו משהו עם ההורים שלו, ופעם הוא היה עסוק במשהו, אחרי הלימודים הלכתי עם ג'ונתן לבית שלו כדי לקחת את הקומיקס, חזרתי לבית שלי והמשכתי לקרוא את הקומיקס הוא ממש עניין אותי וממש התעמקתי בו למרות שלא ידעתי על האלים היוונים כלום לפני זה. זה ריתק אותי ולא הפסקתי לקרוא החלטתי שאני רוצה לראות עוד כמה דברים שקשורים לזה ולהתעניין באלים האלה עוד, נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לכתוב "אלים יוונים" נפתחו בפניי המון תוצאות נכנסתי לוויקיפדיה ופשוט התחלתי לקרוא, התעמקתי עוד בתרבות הזאת וגיליתי עוד כל מיני דברים מיוחדים ומוזרים, עברו עוד כמה ימים רגילים ופשוטים וחזרנו לשחק אצל ג'ונתן ראיתי שיש לג'ונתן עוד סדרה של קומיקסים כאלה אמרתי לורוניקה שכדאי לה לקרוא את הקומיקסים האלה הם ממש מעניינים ומרתקים לקחתי עוד כמה קומיקסים לבית שלי והמשכתי לקרוא אותם הייתה לי תעסוקה בבית סוף סוף!

עילאי ואלי האולימפוס- תעלומת ארץ הצפון פרק 1 - פרוזה וכתיבה חופשית

@הרמוניה

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.