כי באופן אישי חשובה לי מאוד עמקות בנפש, בהתבוננות על התורה והמציאות, וגם השמחה ועבודת השם מתוך חיבור פנימי, ולמרות זאת אני לא מתחבר לסגנון של החסידות. וגם חושב שהיא תופסת מעמד לא נכון אצלנו.
ואז מסבירים לי שאצל בנות מי שחשובה לה שמחה ועבודת השם קצת יותר נפשית, הן קוראות לזה חסידות. למה?? אי אפשר להתחבר לדברים הנל בלי להגדיר את עצמנו כחסידים?
ועוד שאלה, כמה סגנון -של עמקות לא חסידית- קיים בשטח אצל בנות?
יש לי הרושם שמי שחשובים לה הדברים הנל פונה הישר לחסידות בהכוונת המדרשות ולא יודע מי. עד כאן העיקר.
מכאן הרחבה למי שיש לו ראש לאורך

מה מפריע לי בחסידות?
דבר ראשון אני פשוט לא מתחבר כ"כ לסגנון.
מעבר לזה, בעיקר מפריעה לי החלקיות של השיטה הזאת, וגם הרלוונטיות שלה כשיטה בתקופתנו.
כלומר, בחסידות יש הרבה דברים גדולים וחשובים שמושכים את הלב, מרוממים את האדם ויש בהם אמת, אבל היא לא כוללת מספיק. אין בה התייחסות מספיקה לעניין הכלל שחשוב מאוד בדורנו, לרבדים הפשוטים של התורה, ועוד. ובנוסף, יש מחלוקות ושיטות שונות אצל גדולי ישראל גם לגבי הדברים שהחסידות כן מתעסקת בהם. ולכן אני חושב שנכון לראות אותה כצד מסויים בתורה, ולא לבנות את כל ההשקפה בכפוף אליה.
ובעיקר, אנחנו בדור אחר. בכל דור או כמה דורות יש התפתחות והתאמה של עבודת השם לדור. החסידות היתה שייכת לכמה דורות לפנינו. אין שום בעיה ללמוד מהחסידות כמו שאנחנו לומדים מהרמבם והמהרל, אבל כשיטה היא לא ממלאת את כל הצרכים של הדור שלנו.
אז מי שגדלה במשפחה חסידית, אחלה. אבל מי שגדלה במשפחה דתית לאומית, קוקניקית קלאסית, למה להוסיף לעצמה הגדרה השקפתית נוספת?




