עילאי ואלי האולימפוס תעלומת ארץ הצפון פרק 3- הטיול והסימןבננה8

עבר בערך חודש מאז שהגענו, התחברתי ממש לג'ונתן וורוניקה, כל יום אנחנו עושים משהו ביחד הודיעו לפני כמה ימים שהולך להיות טיול של איזה בערך יומיים ביערות של המדינה, טיול ממש טוב, ובדיוק הגיע היום של הטיול כולם התארגנו הביאו תיקים גדולים, ויצאנו, נסענו באוטובוס בסביבות השעתיים עד שהגענו למקום שמתחילים בו את הטיול והתחלנו ללכת, מסביב הכל מרהיב, במיוחד הנופים, הגיעה השעה אחת בצהריים ועצרנו לארוחת צהריים, אני פותח את התיק והדבר הראשון שאני רואה זה ברבור מאוריגמי בתוך התיק שלי לא הבנתי מה זה וגם לא התייחסתי לזה, חשבתי אולי אחד מהילדים הכניס לי את זה לתיק לבנתיים פשוט התעלמתי מזה, המשכנו בטיול ובאמצע הטיול דניאל מלך הכיתה פתאום נפל וקיבל מכה חזקה מאוד ופינו אותו לבית חולים, חזרנו מהטיול והלכנו הביתה הברבור מאוריגמי תמיד ניקר לי בראש ולא הבנתי מה זה ותמיד נזכרתי בזה אבל לא שמרתי את אותו ברבור, באותו רגע שמצאתי אותו בטיול לא התייחסתי אליו ולא שמרתי אותו, יום אחרי הטיול סיפרתי לג'ונתן וורוניקה על הברבור מאוריגמי הם אמרו שזה בטח איזה סתם ילד שם לי את זה בתיק, שזה בדיוק מה שאני חשבתי הם אמרו אולי דניאל או מישהו מהחבורה שלו כדי לעצבן אותי, אז פשוט התעלמנו מזה והמשכנו, אחרי שהתחלתי לקרוא את כל הקומיקסים שהיו בבית של ג'ונתן התחלנו יותר לדבר על הנושא הזה של התרבות היוונית והאלים סיפרתי להם שממש התעניינתי בנושא הזה וחקרתי עליו עוד קצת אז ורוניקה התחילה גם לקרוא את הקומיקסים והתעניינה עוד, אז אמרנו שיום אחד נלך לחנות ספרים ונראה אם יש עוד ספרים בנושא הזה, הלכנו וראינו שיש עוד המון ספרים בנושא הזה, זה מה שעשינו רוב הזמן בכל יום קראנו את הספרים האלה, היינו נפגשים אצל מישהו וקוראים את הספרים מידי פעם היינו גם משחקים משחקים, קנינו כמה ספרים מהחנות אחד הספרים שקנינו היה מוזר כזה נראה שונה ומיוחד, התחלתי לקרוא אותו ובתוכו באמצע הספר בין הדפים חיכה לי עוד ברבור מאוריגמי בדיוק כמו שמצאתי בטיול בתוך התיק שלי אמרתי לעצמי אולי מישהו הסתכל בספר הזה בחנות והברבור נפל לו לתוך הספר והוא לא שם לב, רציתי לוודא שזה באמת המקרה ולא משהו אחר, חזרנו לאותה חנות ספרים ושאלנו את המוכר מה זה הברבור הזה "לא יודע" הוא אמר לי "נראה לי זה סתם משהו, לא משהו מיוחד" המוכר אמר לי יצאנו מהחנות, לפני שיצאנו זרקתי את הברבור בפח בכניסה לחנות, "זה לא אומר כלום בטח" אמרתי לג'ונתן וורוניקה, חזרנו כל אחד לבית שלו והתעסקנו בדברים שלנו חיכיתי להזדמנות לדבר קצת עם ההורים שלי והנה היא הגיעה כשחזרתי הביתה הורים שלי היו בבית אזרתי אומץ והלכתי אליהם ואמרתי להם שאני רוצה לדבר איתם התיישבנו על כוס שוקו וכוס קפה והתחלנו לדבר, העליתי את שתי הבעיות שדיברתי עליהם לפני זה הבעיה שההורים שלי צועקים עליי, רבים בניהם ולא נעים לי והבעיה השנייה שאני לא אוהב את מה שאני רואה במראה ולא אוהב את עצמי "ננסה לעזור כמה שאנחנו יכולים" הם אמרו לי, התחלנו לאכול יותר בריא בבית כדי שאני ארד במשקל ושאני יראה יותר טוב, גם בפנים החצ'קונים התחילו לרדת והתחלתי להיראות יותר טוב, התחלתי יותר לאהוב את עצמי, הבעיה השנייה לא כל כך ירדה ההורים שלי המשיכו לריב ולצעוק זה אפילו לא ירד בכמות זה המשיך באותה כמות. בגלל המצב שהמשיך העדפתי להיות כמה שפחות בבית עברתי בין הבתים שלי של ג'ונתן, לורוניקה לא כל כך הלכנו כי היא הייתה רחוקה ממש, לפעמים היא הייתה נשארת אצלי ולפעמים אצל ג'ונתן נהנינו ממש להיות ביחד זה מה שעשינו רוב היום, כמה ימים אחרי הטיול הודיעו לנו בכיתה שלדניאל יש שבר רציני ברגל ויקח לו עוד זמן לחזור ללימודים אז לבנתיים לא היה מי שיציק לי או יעשה לי בעיות, אני לא אשקר שהייתה לי איזו תחושת שמחה בפנים. פתאום משום מקום הופיעו בדירה לידנו שכנים חדשים, אני לא ידעתי בכלל שהדירה הזאת ריקה אף פעם לא ראיתי מישהו יוצא ממנה אבל חשבתי אולי יש שם איזו זקנה כזאת שלא יוצאת מהבית, מסתבר שטעיתי והיא פשוט הייתה ריקה, אני ואמא שלי הלכנו להכיר ולעזור לשכנים החדשים אמא שלי לקחה מגש עוגות כדי להביא להם, דפקנו על הדלת של הדירה שלהם האבא פתח לנו את הדלת "באנו להגיד שלום ולהביא לכם את זה אפשר להיכנס?" אמא אמרה לשכן "תיכנסו בשמחה, סליחה על כל הבלאגן" השכן אמר "זה בסדר גם אנחנו עברנו לפה לא מזמן והיה לנו אפילו יותר בלאגן" אמא אמרה לו השכנה יצאה מהמטבח ןהיא ןאמא התחילו לדבר שעות על גבי שעות, בזמן ששתיהן דיברו אני גיליתי שיש לשכנים החדשים ילד בגיל שלי והוא ביישן ממש מה שהצלחתי להוציא ממנו זה איפה הוא לומד ומה השם שלו השם שלו היה אטלס והוא אמר שהוא לומד לא בתיכון שלנו אלא בתיכון אחר שברור שלא הכרתי כי איך אני אכיר אם לפני שניה עברתי לפה, שיחקנו קצת וקצת דיברנו, בסופו של דבר הצלחתי להוציא ממנו כמה דברים, הגיעה שעה מאוחרת ואמא אמרה לי שאנחנו צריכים ללכת.

 

עילאי ואלי האולימפוס- תעלומת ארץ הצפון פרק 1 - פרוזה וכתיבה חופשית

עילאי ואלי האולימפוס תעלומת ארץ הצפון פרק 2- ילדה חדשה בכיתה - פרוזה וכתיבה חופשית

@הרמוניה

...רחל יהודייה בדם
מעניין..
אני מאוד נהנית לקרוא את זה

שים לב יותר לפיסוק
ותשתמש יותר במילות קישור,זה יעלה את זה
יאוובננה8

תודה רבה רבה ממש כיף לשמוע את זה.

..בברסלב בוער אש!

ממש סגנון מעניין שלא יצא לי לקרוא כאן הרבה, אז תודה לך!

 קראתי את שלושתם..

כיף לקרוא כאן סיפור וכיף שזה כזה כאילו מעולם אחר 

תודה לךבננה8

ממש כיף לשמוע את זה, מה את אומרת על השניים האחרים?

..בברסלב בוער אש!

גם, ממש מעניין

זה באמת סגנון מיוחד, כאילו מין התחלה של פנטזיה כזה,(ככה אני הרגשתי) אבל לא לגמרי.. כילו זה מנותק קצת מהמציאות אבל עדין נשאר מחובר, שזה ממש מיוחד.. וגם מעניין איך תמשיך את זה ולאיזה כיוון..

הערה קטנה, שקצת היה קשה לי לקרוא בגלל האורך( למרות שהתוכן שהיה מעניין ,מפצה על זה) אבל יכול להיות שכמו שאמרו לפני שאם תסגור שורות יותר ותשתמש יותר בנקודות, זה יעשה יותר קריא בעיניים.. אבל מה שאתה חושב
בכל מקרה זה סיפור מעניין

תודה רבה רבהבננה8

אני אקח את העצה הזאת. וממש כיף לשמוע את זה.

...אנא אערף

וואו יפה.

 

 

הייתי ממליץ לך קצת לתת מרווחים בשורות ופסקאות, שלא יהיה צפוף ממש.

 

כן אני אעבוד על זהבננה8

תודה רבה. קראת את הפרקים הקודמים?

קראתי נראלי את זה ועוד אחדאנא אערף


הבנתיבננה8אחרונה


אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרןאחרונה

תודה. מחזקים דברייך.

נבואת הגוריםטאבי
עבר עריכה על ידי טאבי בתאריך כ' בחשוון תשפ"ז 23:10

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ויראבין הבור למים

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת תפילהאשר ברא

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

קטעאנוני.מיתאחרונה

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

...רחל יהודייה בדם

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

זיויקאחרונה

את יודעתזכרושיצאנולרקוד

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

מה שאינו עוברסופר צעיר

 

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

  

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

  

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

  

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

מיהו המדבר?טאבי

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

הסבר קצרסופר צעיר

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

הממ,טאבי

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אני חושב שללא חושך האור לא היה מובחן משאר המציאותסופר צעיראחרונה

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

בריכה, לא־כלוםטאבי

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

 

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

 

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

 

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.