עילאי ואלי האולימפוס תעלומת ארץ הצפון פרק 3- הטיול והסימןבננה8

עבר בערך חודש מאז שהגענו, התחברתי ממש לג'ונתן וורוניקה, כל יום אנחנו עושים משהו ביחד הודיעו לפני כמה ימים שהולך להיות טיול של איזה בערך יומיים ביערות של המדינה, טיול ממש טוב, ובדיוק הגיע היום של הטיול כולם התארגנו הביאו תיקים גדולים, ויצאנו, נסענו באוטובוס בסביבות השעתיים עד שהגענו למקום שמתחילים בו את הטיול והתחלנו ללכת, מסביב הכל מרהיב, במיוחד הנופים, הגיעה השעה אחת בצהריים ועצרנו לארוחת צהריים, אני פותח את התיק והדבר הראשון שאני רואה זה ברבור מאוריגמי בתוך התיק שלי לא הבנתי מה זה וגם לא התייחסתי לזה, חשבתי אולי אחד מהילדים הכניס לי את זה לתיק לבנתיים פשוט התעלמתי מזה, המשכנו בטיול ובאמצע הטיול דניאל מלך הכיתה פתאום נפל וקיבל מכה חזקה מאוד ופינו אותו לבית חולים, חזרנו מהטיול והלכנו הביתה הברבור מאוריגמי תמיד ניקר לי בראש ולא הבנתי מה זה ותמיד נזכרתי בזה אבל לא שמרתי את אותו ברבור, באותו רגע שמצאתי אותו בטיול לא התייחסתי אליו ולא שמרתי אותו, יום אחרי הטיול סיפרתי לג'ונתן וורוניקה על הברבור מאוריגמי הם אמרו שזה בטח איזה סתם ילד שם לי את זה בתיק, שזה בדיוק מה שאני חשבתי הם אמרו אולי דניאל או מישהו מהחבורה שלו כדי לעצבן אותי, אז פשוט התעלמנו מזה והמשכנו, אחרי שהתחלתי לקרוא את כל הקומיקסים שהיו בבית של ג'ונתן התחלנו יותר לדבר על הנושא הזה של התרבות היוונית והאלים סיפרתי להם שממש התעניינתי בנושא הזה וחקרתי עליו עוד קצת אז ורוניקה התחילה גם לקרוא את הקומיקסים והתעניינה עוד, אז אמרנו שיום אחד נלך לחנות ספרים ונראה אם יש עוד ספרים בנושא הזה, הלכנו וראינו שיש עוד המון ספרים בנושא הזה, זה מה שעשינו רוב הזמן בכל יום קראנו את הספרים האלה, היינו נפגשים אצל מישהו וקוראים את הספרים מידי פעם היינו גם משחקים משחקים, קנינו כמה ספרים מהחנות אחד הספרים שקנינו היה מוזר כזה נראה שונה ומיוחד, התחלתי לקרוא אותו ובתוכו באמצע הספר בין הדפים חיכה לי עוד ברבור מאוריגמי בדיוק כמו שמצאתי בטיול בתוך התיק שלי אמרתי לעצמי אולי מישהו הסתכל בספר הזה בחנות והברבור נפל לו לתוך הספר והוא לא שם לב, רציתי לוודא שזה באמת המקרה ולא משהו אחר, חזרנו לאותה חנות ספרים ושאלנו את המוכר מה זה הברבור הזה "לא יודע" הוא אמר לי "נראה לי זה סתם משהו, לא משהו מיוחד" המוכר אמר לי יצאנו מהחנות, לפני שיצאנו זרקתי את הברבור בפח בכניסה לחנות, "זה לא אומר כלום בטח" אמרתי לג'ונתן וורוניקה, חזרנו כל אחד לבית שלו והתעסקנו בדברים שלנו חיכיתי להזדמנות לדבר קצת עם ההורים שלי והנה היא הגיעה כשחזרתי הביתה הורים שלי היו בבית אזרתי אומץ והלכתי אליהם ואמרתי להם שאני רוצה לדבר איתם התיישבנו על כוס שוקו וכוס קפה והתחלנו לדבר, העליתי את שתי הבעיות שדיברתי עליהם לפני זה הבעיה שההורים שלי צועקים עליי, רבים בניהם ולא נעים לי והבעיה השנייה שאני לא אוהב את מה שאני רואה במראה ולא אוהב את עצמי "ננסה לעזור כמה שאנחנו יכולים" הם אמרו לי, התחלנו לאכול יותר בריא בבית כדי שאני ארד במשקל ושאני יראה יותר טוב, גם בפנים החצ'קונים התחילו לרדת והתחלתי להיראות יותר טוב, התחלתי יותר לאהוב את עצמי, הבעיה השנייה לא כל כך ירדה ההורים שלי המשיכו לריב ולצעוק זה אפילו לא ירד בכמות זה המשיך באותה כמות. בגלל המצב שהמשיך העדפתי להיות כמה שפחות בבית עברתי בין הבתים שלי של ג'ונתן, לורוניקה לא כל כך הלכנו כי היא הייתה רחוקה ממש, לפעמים היא הייתה נשארת אצלי ולפעמים אצל ג'ונתן נהנינו ממש להיות ביחד זה מה שעשינו רוב היום, כמה ימים אחרי הטיול הודיעו לנו בכיתה שלדניאל יש שבר רציני ברגל ויקח לו עוד זמן לחזור ללימודים אז לבנתיים לא היה מי שיציק לי או יעשה לי בעיות, אני לא אשקר שהייתה לי איזו תחושת שמחה בפנים. פתאום משום מקום הופיעו בדירה לידנו שכנים חדשים, אני לא ידעתי בכלל שהדירה הזאת ריקה אף פעם לא ראיתי מישהו יוצא ממנה אבל חשבתי אולי יש שם איזו זקנה כזאת שלא יוצאת מהבית, מסתבר שטעיתי והיא פשוט הייתה ריקה, אני ואמא שלי הלכנו להכיר ולעזור לשכנים החדשים אמא שלי לקחה מגש עוגות כדי להביא להם, דפקנו על הדלת של הדירה שלהם האבא פתח לנו את הדלת "באנו להגיד שלום ולהביא לכם את זה אפשר להיכנס?" אמא אמרה לשכן "תיכנסו בשמחה, סליחה על כל הבלאגן" השכן אמר "זה בסדר גם אנחנו עברנו לפה לא מזמן והיה לנו אפילו יותר בלאגן" אמא אמרה לו השכנה יצאה מהמטבח ןהיא ןאמא התחילו לדבר שעות על גבי שעות, בזמן ששתיהן דיברו אני גיליתי שיש לשכנים החדשים ילד בגיל שלי והוא ביישן ממש מה שהצלחתי להוציא ממנו זה איפה הוא לומד ומה השם שלו השם שלו היה אטלס והוא אמר שהוא לומד לא בתיכון שלנו אלא בתיכון אחר שברור שלא הכרתי כי איך אני אכיר אם לפני שניה עברתי לפה, שיחקנו קצת וקצת דיברנו, בסופו של דבר הצלחתי להוציא ממנו כמה דברים, הגיעה שעה מאוחרת ואמא אמרה לי שאנחנו צריכים ללכת.

 

עילאי ואלי האולימפוס- תעלומת ארץ הצפון פרק 1 - פרוזה וכתיבה חופשית

עילאי ואלי האולימפוס תעלומת ארץ הצפון פרק 2- ילדה חדשה בכיתה - פרוזה וכתיבה חופשית

@הרמוניה

...רחל יהודייה בדם
מעניין..
אני מאוד נהנית לקרוא את זה

שים לב יותר לפיסוק
ותשתמש יותר במילות קישור,זה יעלה את זה
יאוובננה8

תודה רבה רבה ממש כיף לשמוע את זה.

..בברסלב בוער אש!

ממש סגנון מעניין שלא יצא לי לקרוא כאן הרבה, אז תודה לך!

 קראתי את שלושתם..

כיף לקרוא כאן סיפור וכיף שזה כזה כאילו מעולם אחר 

תודה לךבננה8

ממש כיף לשמוע את זה, מה את אומרת על השניים האחרים?

..בברסלב בוער אש!

גם, ממש מעניין

זה באמת סגנון מיוחד, כאילו מין התחלה של פנטזיה כזה,(ככה אני הרגשתי) אבל לא לגמרי.. כילו זה מנותק קצת מהמציאות אבל עדין נשאר מחובר, שזה ממש מיוחד.. וגם מעניין איך תמשיך את זה ולאיזה כיוון..

הערה קטנה, שקצת היה קשה לי לקרוא בגלל האורך( למרות שהתוכן שהיה מעניין ,מפצה על זה) אבל יכול להיות שכמו שאמרו לפני שאם תסגור שורות יותר ותשתמש יותר בנקודות, זה יעשה יותר קריא בעיניים.. אבל מה שאתה חושב
בכל מקרה זה סיפור מעניין

תודה רבה רבהבננה8

אני אקח את העצה הזאת. וממש כיף לשמוע את זה.

...אנא אערף

וואו יפה.

 

 

הייתי ממליץ לך קצת לתת מרווחים בשורות ופסקאות, שלא יהיה צפוף ממש.

 

כן אני אעבוד על זהבננה8

תודה רבה. קראת את הפרקים הקודמים?

קראתי נראלי את זה ועוד אחדאנא אערף


הבנתיבננה8אחרונה


סקלוני נאימח שם עראפת

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

כל אדם סוקל את עצמונקדימון

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

מה הכוונה לא תרגיש את אלוהים?קעלעברימבאר

הנה, אני מרגיש אותו

אתה ימח-שם-עראפת?נקדימון

מאיפה קביעתך שהוא לא ירגיש את אלוהים *לעולם*?קעלעברימבאר

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

חמוד שלי. אתה ימח-שם-ערפאת?נקדימון

חמוד שלי, חזרת בזמןקעלעברימבאר

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

נשמע שאתה הופך את אלוהים למושג לוגי קר וטכניקעלעברימבאר

שניכם טיפשיםימח שם עראפת

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

נעים לי לקרוא את זה ()צדיק יסוד עלום

ימח שם עראפתאחרונה

לך מפה יצר הרע לך

...רחל יהודייה בדם

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שנה טובהזיויקאחרונה

שה' ימלא כל משאלותייך לטובה

יש פה ביקוש לסיפור שהוא בעצמו פיצול של סיפור אחרמשה

שפורסם במקום אחר?

מה הכוונה?אריק מהדרום

סיפורי משה רטמשה

אני עדיין לא מבין מה הכוונהאריק מהדרוםאחרונה

שר - האורותצמר-ארד

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

געוואלדיקעימח שם עראפת

מחכה להמשך

כן?צמר-ארד

מה אהבת?

את הרפרנסיםימח שם עראפת

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

חחח...צמר-ארד

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

חיחי, לא קראתי בכלל, רק ראיתי תסרטים מזמןימח שם עראפת

לצערי..צמר-ארד

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

חחח, דונט וורי אני אתאזר בסבלנותימח שם עראפתאחרונה

בינינוצמר-ארד

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

אין מצב שאני אהיה האדם היחיד שנהנה מזהסופר צעיר
מזעזע 😀צדיק יסוד עלוםאחרונה

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

...רחל יהודייה בדם

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.

וואוכְּקֶדֶם

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

נעלמיםמשה

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

לא נראלי שזו כוונת המשוררתכְּקֶדֶם

נקרא לנערה ונשאל את פיהמשה

...רחל יהודייה בדם

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

להיות מוגדרxmasterx

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

מעניין 🧐צמר-ארד

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

געוואלדיקעימח שם עראפתאחרונה

סיפור לא מעניין שכתבתי:צדיק יסוד עלום

כותרת הסיפור: "שלוש שיחות (ואפילוג)"

1.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

2.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

3.צדיק יסוד עלום

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

אפילוגצדיק יסוד עלוםאחרונה

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.

01ריק סאנצ'ז

מיכאל לא האמין שאדם נועד לחיות לבדו. ועדיין, הוא גר לבד כבר חמש שנים.

הדירה לא גדולה, אבל עדיף ככה, זה מה שהוא תמיד אומר, אחרת אני אאבד פה.

הוא מחייך ושואף עוד קצת מאוויר הלילה הקריר.

המרפסת הזאת זה הבחירה הכי טובה בחיים שלו עד עכשיו בלי ספק.

העיניים שלו נעצמות לאט והוא מניח להם, מרפה שרירים בכיסא הנדנדה הישן.

הוא תמיד האמין שהוא יחיה ביחד. עם אישה. עם משפחה. עם חברים.

אבל הוא לא חזר הביתה אחרי הצבא. וגם לא חיפש שותפים. והוא מאוהב. בשקט של הדירה הזאת. ובבדידות.

ידו המגששת מצאה את שישיית הבירות ושלפה עוד בקבוק קריר.

אפשר לומר שהוא המאושר שבאדם? הוא גיחך לאט, פותח עיניים כדי לשלוף את פקק הבירה במיומנות.

לגימה קצרה אל הגרון.

אפשר לומר שהוא בודד. שהוא האחרון להיקרא מאושר. מבטו נדד על אנשים חולפים ברחוב.

חבורת נערים מצחקקים וצועקים. שמחים.

זוג מדבר על משהו חשוב. זה בטוח משהו חשוב. תמיד זה חשוב. חיוך התגנב לפיו.

וכמה עוברי אורח הולכים בדד. כאלה תמיד יש, בכל שעות היום.

הוא הצמיד את הבירה לפיו ולגם ממושכות. נותן למחשבותיו דרור. כמו שהם אוהבות. כמו שהוא אוהב.

תמיד עם פרצוף רציני או מודאג, הבודדים. מסכת התגוננות.

או שאולי אלה הפנים האמיתיות.

מבטו התעכב לרגע על עוברת אורח בודדת. היא הלכה לאט.

כאלה יש גם, אבל נדירים, הם לא עצובים, הם מהורהרים. הם בוהים כמו מפגרים.

משהו בה משך את עינו. בדרך החולמנית שבה היא בהתה בפנס הרחוב.

הוא שתה עוד בירה והביט בה בעניין.

היא הרימה לפתע את מבטה לאט.

מבט תוהה. הלב שלו האיץ לרגע משום מה.

היא הביטה היישר אליו. ברגע של החלטה הוא המשיך להביט.

היא הטתה את ראשה.

סקרנות.

02ריק סאנצ'ז

היא המשיכה להביט בו, היישר אליו

לרגע תהה אם היא בכלל רואה אותו או סתם מסתכלת לכיוון. אבל לא, הקשר עין היה מורגש באוויר. לפעמים מרגישים את זה.

הוא לא העיז לזוז. דקה חלפה. שניהם הביטו זה בזה.

הדופק שלו עלה וירד, הוא לא היה בטוח למה. רק בחורה שמסתכלת עליו.

הקשר עין נמשך, וכל שאר העולם נמחק לאט. מאבד משמעות. הוא לא ידע למה. אבל הוא לא יהיה האחד מבין שניהם שיפנה מבטו. אובססיה השתלטה עליו. משחקים כאלה היו מה שעשו אותו. חיוך קטן התגנב לפיו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.

אלוהים יודע כמה זמן חלף. אולי רק עשר דקות. אולי שעה. זה הרגיש כמו נצח. אבל לפתע משהו בהבעתה השתנה. היא חייכה גם.

עיניו מרותקות ומוחו מרוקן לחלוטין. הוא הרגיש את עצמו נאבד לאט, שוקע במחשבות, שוקע בעיניה המרוחקות. מאבד אחיזה עם המציאות לאט, נתלה ביד חשופה על העוגן האחרון, האישה למטה.

הוא הרגיש שהוא מתעורר פתאום, אפילו שלא נרדם, כשאור קלוש הגיע פתאום. שמש? הוא הופתע לחלוטין, מסובב את ראש בפצאומיות למזרח.

כן, שמש. אלוהים אדירים, כל הלילה. או שיט. בחורה משוגעת. הוא סובב את ראש בחזרה אליה. הרחוב היה ריק לחלוטין.

03ריק סאנצ'ז

מאז שהוא היה קטן הוא הכיר נדודי שנה מקרוב מאוד.

ההורים שלו דאגו מזה מאוד, רופא, מטפלים, כדורים.

אבל הוא? זה פשוט היה טבעי לו. לפקוח עיניים. כשכולם ישנים, כשהכל רדום ומת. לפתוח עיניים. ולחשוב.

יש לו רק אח אחד, גדול. ליאו. בכל זכרונות הילדות שלו הם ישנו ביחד, חדר גדול, אבל המיטות קרובות.

הוא היה מעיר את ליאו באמצע הלילה בהתחלה. והם היו מדברים, עד הבוקר לפעמים. זה חמוד להיזכר.

עד שאמא שמה לב לילה אחד וכעסה. אוהו כעסה.

חיוך משועשע התפשט על פניו של מיכאל והוא התיישב במיטה ואז התחרט וקם.

נדודי שינה אולי. הוא חייב לרדת למטה. איפה שהבחורה נעלמה, אולי היתה תעתוע.

רגליו נשאו אותו כמאליהם במדרגות, אל המדרכה, אור זריחה בהיר. אנשים זריזים כבר ממהרין לעבודה. אבל הוא באקסטזה משהו. עיניו חולמניות ומחשבותיו מופשטות. הוא הולך לאט. כאן, ממש כאן היא עמדה.

הוא התיישב בספסל הקרוב. מחשבותיו לאט נהיות בהירות יותר. הוא נושם עמוקות ומרגיש עייפות. למה הוא ירד בכלל?

סירנה נשמעת מאחוריו, צעקות עמומות. הוא מסתובב. שוטרים. המון אנשים. מתי הגיען כל ההמון הזה? השמש כבר במרכז השמים. צעקות מכל כיוון. מה קורה פה? הם צועקים אליו. הוא מסתובב במבטו מחפש פיתרון. ואז נעצר הלום רעם.

הנערה ישבה בספספל לידו. צווארה משוסע בגסות. והמון דם, בכל מקום. דם יבש.

04ריק סאנצ'ז

אמא מתה. די מזמן, לפני שנתיים אולי. אבל מה שמעניין זה אבא שלי.

הייתי בטוח, כלומר כולם היו בטוחים שזה יגמור את אבא.

הוא ואמא היו כל כך אוהבים. דברים שקשה למצוא היום. ולילה אחד והיא לא קמה.

בהתחלה אבא היה שקט, לא דיבר. לא איתי ולא עם ליאו.

ואז, בדיוק שלושה ימים מהרגע שהיא מתה. הוא פרח. בן אדם אחר. אני זוכר את הבוקר הזה. העירו אותי דפיקות בדלת. אבא בפתח. עשרים שנה אנחנו מדברים בטלפון. נפגשנם כשאין ברירה. והנה הוא פה על מפתן ביתי, מחויך מאוזן לאוזן.

מאז, כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע ללילה. חשבתי שהוא השתגע, השכול גמר עליו. אבל הוא היה יציב. במידה מפתיעה.

אני לא זוכר לגמרי איך הגעתי לכאן ומה שאלו אותי. אבל אני חושב שזה היה חשוב.

"חלאה" ירק האיש שעמד מתנשא מעלי בחדר הריק . שוטר. הוא שוטר.

"לשחק אותה משוגע לא יוציא אותך מזה" הוא אמר בקול מאופק משהו "מבטיח לך"

דם. משהו התחיל להבזיק בזיכרון שלי. לא חשוב.

"מי אתה?" לחשתי בשקט, מעוניין לא מעוניין לשמוע.

האיש-שוטר כיווץ את עיניו ויצא מהחדר, מתעלם לחלוטין.

נערה. ודם. המון דם. אני נזכר אולי.

הוא נעל את הדלת אני חושב. ניסיתי לזוז מהכיסא ללא הצלחה.

ספסל בודד. נערה. נערה מתה. המון דם.

אני שואף אויר בחדות, הזיכרון חוזר אלי במלואו.

רוצח. אני רוצל

וואורקאני

איזו כתיבה סוחפת

תמשיךך

05ריק סאנצ'זאחרונה

חדרים סגורים ריקים. מעולם לא החלטתי לגביהם.

אהבתי אותם. על פי רוב. את השקט שהריקנות הפיזית מביאה איתה, אין דבר חיצוני שיסיח. והייתי שוקע פנימה עוד ועוד, המקומות שבאמת מעניינים אותי. ומרגיעים.

מבטי נשאר על דלת החדר הנעולה בודאי, בוהה.

אני אוהב את זה. אבל אלוהים, אני מפחד מזה.

כששקעתי יותר מדי פנימה, הבדידות האפלה חונקת אותך לאט. ואז מהר מאוד. ואין אויר, והמון פחד. כמה חרדה.

מחדר סגור. חדר סגור וריק. אין כלום ואת זה אני אוהב. רק אני. מזה אני פוחד.

הדלת נפתחה באחת וקטעה את הרהורי. לבוש מדים וחמוש נכנס פנימה נעמד מאחורי הכיסא שלי. ממלא את החדר הריק.

אדם נוסף נכנס לאט. מביט בעיני בעצב. או כעס. אני בולע רוק בחוסר נוחות. אולי אכזבה.

"ליאו, אני-" המילים מתפרצות לי מהפה ועוצרות בעודם באויר. איני יודע.

ליאו התיישב. מולי. אין דבר שמפריד בינינו, רק כמה סנטימטרים של אויר. קרובים כל כך ורחוקים כל כך.

"הרגת" הוא לא ניתק את קשר העין כשהוא לחש רצחת אותה?"

הסתכלתי עליו. על העיניים. אני מנסה להבין מה אני רואה. ולא מצליח. מנסה. מה ליאו רוצה? מה הוא אומר.

"ליאו תקשיב" אני נאנח ועוצם עיניים חזק "אני לא יודע מה קורה. אני לא מבין, אני רצחתי. אולי לא רצחתי, אולי כן, ליאו אני נשבע אני לא יודע" אני פוקח עיניים מיוסרות מדיבור שעל הלב. "ליאו זה כמו פעם" אני מתחנן "שוב, בדיוק כמו פעם", תולה בו את עיני. מבועת.

ליאו הרחיק את ראשו במהירות, נסוג. הוא מבין אותי, אני בטוח בזה. הוא מתנשם פתאום במהירות, עיניו מתרוצצות, אני מבחין. אני מגחך, כן זה אחי.

"אז זה היה אמיתי?" הוא שואל בקול לא יציב. ספק מכחיש ספק מפחד להאמין. לי.

אני רק מהנהן.

"אז למה לא אמרת אף פעם ש-" הוא עצר באמצע, מילותיו עוצרות בפיו.

-----

כדאי שאספר לכם מה קרה לי ולליאו בקיץ שבו הייתי בן 10

אולי יעניין אותך