אני לא שוללת לגמרי את האמירה לגבי היחס לזרים, ולגמרי יכולה להבין מה עומד מאחוריה, אבל האמת ששמעתי פעם אמירה אחרת.
הטוויסט היה לא לבדוק את היחס לזרים, אלא דווקא לאלה שקרובים אליו מאוד..
האמירה הזאת התבססה על זה שבתכל'ס, כשנמצאים בפגישה והמלצר עושה טעות- נראה לי שדי קל לשמור על אורך רוח ו'לשחק אותה קול'. כנ"ל לגבי סיטואציות חד-פעמיות נוספות. קל וחומר כשהן מתרחשות באמצע פגישה וכל אחד יודע שהוא 'נבחן' במידה מסוימת.
אבל המשפחה והחברים הקרובים נמצאים שם תמיד. קשה להיות איתם 100%, כל הזמן, ודווקא איתם אפשר לראות כלמיני ניואנסים קטנים שיכולים (אולי!) ללמד מה יהיה היחס אל בן/בת הזוג, כשהם יהפכו להיות 'אלה שתמיד שם'.
זה לא רק בסיטואציות של מפגש משפחתי (שהן לפעמים קצת יותר רשמיות), אלא בשיח איתם/עליהם, או בקשר לא ישיר איתם. ואם איכשהו יוצא שפוגשים- אז כן, גם ביחס אליהם כשנמצאים פחות בטוב..
ובכ"מ, גם עם היחס לזרים וגם עם היחס לקרובים, ממש ממש חשוב לאזן ולהזכיר את עניין העין הטובה. אני לא מדברת על עיוורון אל מול המציאות, אבל כן חשוב לזכור-
א. מדובר בבני אדם, וכולם מועדים לפעמים. לא כל דבר שאנחנו פוגשים בהכרח מעיד על בעיה גדולה יותר או על מהות הבנאדם.
ב. לפעמים יש תמונה רחבה יותר שאנחנו לא רואים, ואם נמצאים בשלב שמאפשר ממש חשוב ותורם לקשר לנסות לדבר על זה ולהבין את התמונה הרחבה יותר (וכמובן שאם בסוף מחליטים שלא לקבל זה לגיטימי לגמרי).
ג. בסופו של דבר, רוב (ככל) בני האדם הם טובים. אפילו טובים +. צריך להיזהר לא ליפול למקום שמחפש את הקטנות האלו/מאבד אמון באנשים.
וגם. משהו קטן שאני משתדלת כל הזמן לשאול את עצמי בהקשר הזה ממש- איפה אני נמצאת?
לא ממקום של איך זה נתפס כלפי חוץ, אלא באמת ובתמים, במחשבה ובמעשה- איך אני מתייחסת לזרים? איך אני מתייחסת למשפחה ולחברות הקרובות? האם קורה שיש לי נפילות (התפרצויות) כאלו ואחרות, ואם כן- מה החומרה שלהן?
נראה לי משמעותי גם ברמת העבודה העצמית-האישית שלי, וגם בשביל לאזן (לפעמים) ולא להגיע למקום של הפוסל במומו וכו'..