לא יודעת אם אמא שלך מטפלת באמא שלה,
אמא שלי כבר לא..
וגם בתקופה לפני שאמא שלי הייתה עסוקה באמא שלה, היו תחומים מאוד ספציפיים ששיתפתי אותה והיא יכלה לעזור.
אם זה מעודד אותך אז את כל ענייני ההשכלה הייתי צריכה ללמוד על בשרי מה שנקרא, מגיל קטן.
ההורים שלי מעולם לא שאלו איך הולך לי בלימודים ואם עשיתי ש"ב,
ושסיימו את ההרחבה של היישוב והצטרפו מלא בנות לשכבה, את כולם שיבצו לכיתה המקבילה, אבל בגלל שאנחנו עברו להרחבה אחרי שהתחלתי ללמוד בביה"ס לא הייתי עם אף אחת בכיתה שלי מהשכונה, ולא היה אף מבוגר להסב את תשומת ליבו לעניין.
כל החברות שלי גרו בשכונה המרוחקת אז בעצם לא הייתי שייכת לא לקבוצה פה ולא לקבוצה שם.
וכשנתקלתי ביחס גזעני התמודדתי לבד, וכשחברות פחדו לבוא לישון אצלי כי אבא שלי שחור, מעולם לא שיתפתי.
וכשנשבר לי העיפרון "חסכתי" את הפרסים שקיבלתי מהתהילים כדי לקנות עיפרון מהחנות הפרסים
וכשאיבדתי את היומן ביקשתי מאבא שלי שיאסוף דפי טיוטה וישבתי וגזרתי וחיברתי ורשמתי תאריכים בראש כל דף כדי שהמורה תפסיק לציין "חסר ציוד".
(מעניין אותי לשאול היום את המורה ההיא מה עבר לה בראש כשראתה את היומן החדש שלי שנוצר אחרי כל ההערות הפוגעות שלה)
בתיכון לא היה מי שייעץ לי על מגמות, על העתיד, על אוניברסיטה על ההשפעה של יח"ל, על ההבדל בין בגרות פנימית החיצונית (נעזרתי באבא של חברה שהוא בסגל מרצים באוניברסיטה אבל הוא לא בדיוק היה זמין לי לכל נושא)
כשנכשלתי במבחן במתמטיקה ירדתי מ5 ל4 יח' כי לא היה מי שילמד אותי את המושג קשה באימונים קל בקרב, ולא ידעתי שהמבחן היה קשה כמה רמות מעל הבגרות.
את התואר עשיתי במכללה, לא תיארתי לעצמי שיש הבדל בין אוניברסיטה למכללה וכד'
בשירות לאומי חוץ מלהתבכיין שאחרים "גנבו" להם את הילדה לא הייתה שום התייחסות (ברמה שלא רציתי שיבואו לטקס הסיום)
ויש עוד תחומים שמשמעותיים לי שאמא שלי לא הייתה חלק מחיי.
היא לא יודעת מי היו חברות הילדות שלי (היא מנחשת, אבל טועה)
היא לא יודעת מה התחביבים שלי.
היא מעולם לא ידעה ולא תדע מה עובר עלי באמת.
חוץ מהמחזור הראשון שקיבלתי שהייתי חייבת לשתף וסיפרתי לה הכי בחוסר ברירה שהייתה, היא מעולם לא שמעה ממני מילה בנושא.
כמובן שעל ההטרדה המינית שעברתי בגיל צעיר עד היום אין לה שמץ של מושג.
אבל, יש תחומים שבהם כן הרגשתי את אמא שלי. היא באה מעולם הרפואה ועזרה לנו מלא ותמיד היה אפשר להתייעץ איתה בכל שעה על כל דבר.
זה היה התחום שלנו. לפעמים הייתי מחפשת מה לא בסדר כדי להתייעץ איתה שתהיה סיבה להרים טלפון...
ואז בהריון השני שלי (בעצם עוד לפניו) אני עוד לא בת 25, המצב עם סבתא החמיר וגם היו בעיות בבית בלי קשר אז הכל ביחד היה פיצוץ
והייתי מתקשרת סתם להתייעץ על איזה נפילה בגן שעשועים ומקבלת מבול של השתפכות. אף אחד לא הכין אותי להיפוך יוצרות הזה.
וזה לא היה סתם פריקות, זה היה סיר לחץ שהרגשתי שאם אני לא עוזרת כל חיי אשא את המצפון הזה לעד.
גורמים מקצועיים אמרו לי לא להיכנס לסיפורים שלה, והיא אדם בוגר ויכולה לפנות בעצמה לגורמי הטיפול המתאימים.
אז לקחתי 10 צעדים אחורה וכבר לא יצרתי קשר וזה היה קשה קשה קשה. לעמוד מול הטלפון לבנות שעות ולא להקשר. לבכות, להירגע ולהמשיך את היום.
הרגשתי שאני מתחילה לאבד את אמא עוד בחייה.
דווקא בתחומים שהיא מעולם לא הייתה מעורבת גדלתי לתוך המציאות הזאת,
בתור ילדה בת 8 לא היה לי מוזר בכלל להכין יומן מאולתר.
אבל בגיל 25, נשואה עם ילד, אני לא יכולה להתבכיין שאוי מיי גאד נשברה לי הציפורן???
גם אחרי שסבתא נפטרה, אמא שלי הייתה שקועה שנים באבלות ולא חזרה לעצמה,
רק אחרי יותר מ5 שנים, קצת חזרה להיפתח, להתעניין, לשמוע (לפעמים הקשב עומד על חצי דקה אבל זה גם משהו)
וזהו, התרגלתי שגדלתי, ואין יותר את הסינר של אמא להתחבא תחתיו.
אחד הדברים שאמא שלי תמיד עשתה למעננו ונהיו סוג של אישיו, זה מקלחות של הקטנטנים
תמיד כשמגיעים אליהם זה התפקיד שלה, היא אוהבת ואנחנו מבסוטים.
לאחרונה כשבאנו עם התינוק והיה צריך לרחוץ אותו, התרפקתי על המחווה הקטנה שנשארה לי פינה חמה מתוקה להרגיש ילדה של אמא,
הבאתי לה את התינוק עם הציוד והכל, היא לא אמרה כלום אבל הייתה מוכנה לקלח,
באותו רגע בעלי נכנס אז היא מסרה לו את התפקיד (יכולתי לעשות בעצמי, סתם ביקשתי ממנה בשביל ההרגשה המתוקה לא באמת בשביל העזרה)
לקח לי כמה רגעים להתאושש אבל זרמתי.
גם זה נחלת העבר.
שלא לדבר על זה שהשיחה הראשונה אחרי הלידה הייתה שלושה ימים אחרי וגם בה השאלה איך את מרגישה לא הייתה מהתעניינות אמיתית אלא כדי לצאת ידי חובה. דיברנו שתי דקות. חצי דקה עלי ודקה וחצי שהיא שאלה מאיפה קניתי את התחפושות לילדות כי חברה שלה גם רוצה.. אוקי סבבה שבשביל זה התקשרת..
(לפחות אבא שלי מנצל את הוואקום שנוצר ומבקש תמונות ומתעניין אם הקטני כבר מחייך)
אז אחרי כל ההשתפכות הזאת, איפה אני עומדת הסקאלה??
אז מהמקום הזה באה ההזדהות העמוקה שלי עם אורוש על ילד חולה ואי אפשר לשתף את אמא, כי אמא עסוקה עם אמא, ולי יש קצת פחות אמא, אבל אני בעצמי כבר אמא...
נכון שזה נשמע קצת פחות זוהר ממקודם?
לפחות יש לי הזכרונות להתגעגע אליהם, תודה שאת מזכירה לי את זה!
ומקווה שגם לך יש במה להתנחם.. ♥️♥️
)