אז זה הריון ראשון שבא אחרי הרבה זמן ב"ה
שבוע מאוד מתקדם
ואף פעם בכל השנות נישואים שלנו לא היינו בצימר ביחד
אפילו שהוא תמיד מבטיח
הוא אדיש להבטחה הזאת ולא באמת כזה מעוניין לממש את זה ותמיד דוחה את זה.
לדוגמא "עדיף שנחכה לחורף ואז ניסע לצימר בחרמון... אז זה הכי שווה"
ואז מגיע משהו ולא יכולים
ועל כל השנת קורונה בכלל לא נדבר.
ואז מצאתי צימר קרוב במבצע לסופ"ש הקרוב,
וכבר כמעט סגרתי הכל וממש התלהבתי ודמיינתי איך אני סופסוף נחה בצימר בדיוק לפני לידה מתי שאני הכי צריכה את זה,
ואז בעלת הצימר ביטלה.
ואני לא אשקר בכיתי קרוב לאיזה שעה כשזה התבטל.
והתקשרתי לבעלי בוכה, והתגובה שלו הייתה סוג של הקלה שזה חסך ממנו לשלם עכשיו 800 שח ללילה ושהכל לטובה.
ואני כל כך התאכזבתי גם מהתגובה שלו.
זאת יכולה להיות ההזדמנות האחרונה שלנו לצימר לפני הלידה, לפני שמגיעים ילדים ואז בטח יהיה לנו פחות זמן לזוגיות ומי יודע אם יהיה לנו פנאי לזה אז בכלל. מה שגם הוא כבר שנים מבטיח לי ולא עושה כלום. תמיד "כן, נברר אחר כך.. כן, נעשה אחר כך.. אולי.. בהזדמנות" ולא עושים כלום.
ואני תכננתי וישבתי והשוותי וביררתי לא משנה שהוא תמיד גם עשה פרצופים על כל מה שמצאתי, אבל עשה לי טובה שהוא מסכים כביכול. לא יודעת אם אי פעם בכלל תהיה לי הזדמנות להיות בצימר בכלל אם זה ככה.
ועכשיו אני מרגישה שהכל על הקצה והכל צף אצלי.
לא משנה שאני עם כאבי גב מהגיהנום וכבר בקושי יכולה ללכת ועם בצקות ברגליים ומה לא, ולא יודעת איך אני אבשל ואכין הכל לשבת עכשיו.
וכשאני מתלוננת בפניו הוא מידי פעם הזכיר לי איך זה שיש נשים עם כמה ילדים והן מתפקדות עד שבוע 40 ועובדות או אפילו גרושות ואיך אני לא יכולה.
או שמבטיח שהשבת הוא יקל עליי ויעזור לי בהכנות,
ובסוף מה שקורה בפועל זה שהוא כל היום שישי יושב על הספה עם הפלאפון,
אני מבקשת ממנו משהו מאוד ספציפי
והוא קם לאט עושה את זה בעצבים וחוזר לשבת על הספה.
ואם אני מבקשת ממנו שוב אז הוא מתעצבן ואומר "נווו מה עכשיו... את לא נותנת לי רגע לנוח!!"
ואז אני מתייאשת לא מבקשת ממנו ועושה לבד.
ונכנסת לשבת עם כאבים בכל הגוף.
ואז הוא מתעצבן עליי שאני הורסת לו את המצב רוח בשבת כשאני כאובה.
אני אומרת לו שכואב לי בגלל שהתאמצתי יותר מידי ועשיתי תנועות לא נכונות ואני בקושי יכולה לקום.
והתגובה שלו זה "איזה תנועה לא נכונה בדיוק עשית? לפני רגע היית בסדר תסבירי לי בדיוק איזה תנועה לא נכונה עשית אני רוצה לדעת"
והוא לא מבין שזה פשוט השילוב של הכל ביחד..
אני ממש חוששת כשיגיע בע"ה התינוק שלא תהיה לי עזרה. אמא שלי גרה רחוק ולא בדיוק זמינה, וגם לא תוכל לעזור בהרבה. וכשאני מעלה בפניו את הנושא של אחרי לידה אני מרגישה שהוא מדחיק את זה. "כולן יולדות" "כולן עושות את זה, אז גם את יכולה". מרגישה שהוא לא מבין...
ויש עוד בעיה אחת שהיא מודחקת ובגדול היא נראה לי די עיקרית אבל בציבור שלנו לא נהוג לדבר על זה..
זה שלא היה לנו יחסים בערך מחודש רביעי בערך. (כן אני יודעת שזה נשמע הזוי אבל באמת שזה לא טרול..)
ואני דווקא כן מנסה ליזום, וגם לדבר איתו על זה. כשהיה לו חששות לגבי הבטן שהרתיעה אותו הקראתי לו שזה לא מזיק לעובר והראתי לו את דברי חז"ל שזה טוב לעובר וטוב לאמא.
והתגובה שלו זה "כן כן את צודקת אנחנו נעשה נעשה" ואמר שכבר אין לו בעיה פסיכולוגית, שהוא הבין שאין עם זה שום בעיה.
אבל תמיד יש לו איזה תירוץ שהוא עייף, כואב לו הראש, בואי נעשה את זה אחר כך לא עכשיו..
וזה איכשהו נדחה עד שהגעתי לשלב המתקדם הזה,
ואני אגיד את האמת אני ממש פוחדת ללדת כשאני במצב הזה..
מרגישה ששום דבר לא מוכן אני לא מוכנה הכל בבלאגן אני במצב רגשי לא משהו וגם מה שכתבתי מקודם.. אם זה ככה לפני הלידה מה יהיה אחרי?
שרשור פתיחה של רבנית השנה
