אל תנתחו אותי!

חוסר אונים מוחלט!

שכבתי על המיטה וגולגלתי במהירות לחדר הניתוחים.

לא רציתי בזה, אבל אף אחד לא שאל אותי. מס' בנות שיכולתי לחושבם כאחיות גלגלו את המיטה, ועוד בטרם הספקתי לפלוט מילה של חוסר רצון, ניגשה אלי אחת וקשרה את ידי ורגלי למיטה.

מרגישה חסרת ישע! מפחדת! מבוהלת.

לאחר כחצי דקה של הליכה אינסופית ניגשה אלי אחת תמירה ומבט נוקשה בפניה. היא התקרבה לעברי, הושיטה את ידיה לכיווני, והחלה לפתוח לי את כפתורי החולצה.

'מההה??? מה היא עושה לי?!?!?' עלתה בליבי תמיהה, וגל של חרדה הציף אותי. האינסטינקט הטבעי שלי היה להדוף אותה, אך כשניסיתי לעשות זאת נזכרתי כי ידי כבולות ואין ביכולתי לעשות דבר.

הרגשתי שהיא חודרת לפרטיות שלי, למרחב האישי שלי. מי הרשה לה לגעת בי ככה?? זה הגוף שלי!!! היא לא מבינה?!?

קולות פטפוט שקטים נשמעו ברקע, וצליל גלגול המיטה ליווה אותם כמנגינת רקע.

האמת, הרגשתי קצת חסרת אונים. מובלת, קשורה, ו... כל מי שרוצה עושה בי ככל העולה על רוחו. הזכיר לי שור המובל לשחיטה כאשר אין ביכולתו למנוע זאת.

אותה אחת שוב נגעה בי. והמשיכה לפתוח כפתור אחר כפתור... מעט לאט, אבל בהתמדה. כפתור אחד.. ועוד כפתור... ועוד אחד נוסף. מגלה לאט לאט את הגוף שלי ומשאירה אותי חשופה וגלויה לעין כל.

"תפסיקי!!" ניסיתי לצעוק לעברה, "אל תגעי בי!!!!! זה הגוף שלי! שלי!!! אל תגעי בו!! תעזבי אותי..........."

היא הסתכלה עלי במבט מלא זלזול ולאחר רגע ארוך כנצח הפטירה לעברי: "איך בדיוק את חושבת שנצליח לחתוך אותך כשאת עם בגדים?!?!? אין מה לעשות. חייבים להוריד אותם. אין ברירה אחרת."

שתקתי. חסרת אונים. מובסת.

הוכנסתי לחדר הניתוחים ובעתה אחזה בי. הייתי בטוחה שאני מגיעה למקום מסודר, ומקצועי... אבל המציאות הייתה 'מעט' שונה.

אינסוף לכלוכים לכדו את עיני, כל אחד מהם היה שונה בצורתו, ובכמותו, אך המאחד לכולם היה הגועל שאחז בי למראהו. עטיפות חטיפים שכבו להם על הרצפה, גלילי טישו מטונפים התגלגלו שם בצהלה, ודם קרוש הציץ מבין הלכלוכים השונים.

זה היה פשוט הזוי! מוזר!!! ואם נרצה לדייק את הדברים- טירוף!!!!

לרגע חשבתי לעצמי שאני הוזה, אך המציאות הייתה ממשית מידי מכדי להיות הזיה.

'זהו חדר ניתוחים?' תמהתי לעצמי.

'כן! זהו חדר ניתוחים!' החזירו לעברי תשובה הסכינים ומכשירי החיתוך השונים ששכבו בחדר.

והחיידקים שעליהם קרצו לי בנחמדות 'חדר ניתוחים, מלא בחוסר הגינה- במיוחד בשבילך!'

רגע,

פתאום אני קולטת שאני כלל לא יודעת למה מנתחים אותי בכלל. לא זכור לי שנפצעתי או חליתי במשהו... ואפילו לא עברתי תהליך אישפוז, אז למה הם נוגעים בי ככה?! מה הם עושים לי???

ולמה, ריבוש"ע???!? למה אני נמצאת פה???????

מס' בני אדם התקרבו אלי. הסתכלתי עליהם והרגשתי משוגעת. לא היו להם חלוקי רופאים, הם לא לבשו מסיכות, ואפילו כפפות לא היה להם. אני לא יודעת מה הולך פה. אבל מישהו פה בטוח השתגע. או אני, או העולם שסביבי.

אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע.... להישאר במציאות הנוראית הזו, או לגלות שאני הוזה אותה ואני חולת נפש.

אחת התקרבה אלי עם סכין גדולה ומספרים חדות. היא הפשיטה ממני את החולצה, מפנה לעצמה גישה מושלמת לגוף שלי. כן! לגוף שלי, האישי, הפרטי. היא כיוונה את הסכין והורידה אותו, באה לחתוך את העור, ולפתוח גישה לפנים.

"הי" צעקתי לעברה. היא הסתכלה עלי במבט עוין ושתקה. ממשיכה להתקרב עם הסכין.

"שכחתם להרדים אותי" זעקתי לעברה בחרדה "אסור לכם לנתח אותי ככה בלי הרדמה. אני לא אשרוד את זה. אני אמות."

היא הביטה לעברי, וחיוך קל ריחף על פניה: "ואם תמותי??" היא שאלה אותי באירוניה "את באמת חושבת שיהיה לי בעיה עם זה?!"

'אהההההההההההההההההההההצילו' שמעתי מישהי צורחת, 'אבאללללההההההה'.

הסתכלתי סביבי ככל שאפשרו לי הכבלים האוזקים, ניסיתי להבין מי עוד נמצאת כאן איתי, ולמה היא צורחת, אך לא ראיתי שום דבר חדש, רק בני אדם שמתעסקים בכלי חיתוך שונים ומצביעים עלי כעל גוש בשר לבישול.

הסתכלתי שנית, ואז הבנתי כי אני היא הצועקת, אני היא הזועקת.

אבל לא היה אכפת להם. היא ניגשה אלי ובבת אחת תקעה לי את הסכין עמוק בחזה,

תקעה, ואז החלה להזיז אותו מעלה ומטה באיטיות המוסיפה כאב.

אחת נוספת באה מהצד השני וניגשה למלאכת החיתוך.

הם לא חשבו על התוצאות.

וגם לא על הכאב שאני חווה.

רק דבר אחד עמד לנגד עיניהם- לחתוך!

אז הם המשיכו לחתוך, הרגשתי את העור שלי נחתך לכל אורכו ורוחבו, והכאב היה כבד מנשוא.

'עוד רגע אני כבר לא פה' חלפה בראשי המחשבה.

כאב לי בעוצמות!!! פיזית, הכאב הלך והתפשט בכל איבר ואיבר, מהדהד, הולם, משתק, ומערפל את ההכרה.

ונפשית, החוסר אונים, הפחד, והחרדה...

הרגשתי נוזל רטוב וחם הנשפך עלי, ולאחר כדקה הבנתי כי זהו דמי הנשפך...

ובשונה מניתוח נורמלי, לא היו לצידי שום מנות דם בשעת הצורך.

הכרתי החלה להתערפל, והצבע היחיד שראיתי סביבי היה אדום בוהק, אדום דם.

הם חתכו את הגידים, ואת הרקמות, משחיתים אותם ללא יכולת תקנה. מכאיבים, פוצעים, ושופכים את דמי בחוסר אכפתיות ובלי דקת חשיבה.

אני כבר לא יכולה יותר לשאת.

נראה לי שאני עומדת להיפרד מעולם...

תמיד תמהתי מדוע מכנים את העולם 'אכזר',

עכשיו אני מבינה!

מרגישה שאני עומדת למות,

אך התמיהה עודנה קיימת,

למה אתם עושים לי את זה????

XXX

אז להבא, לפני שאתם מפטפטות על חברה שלכם, מרכלות עליה, מדברות על אישיותה, או על מה שהיא עשתה או לא עשתה.

להבא, לפני שאתם מדברות עליה, ומנתחות אותה בחוסר סטריליות על שולחן הניתוחים כדאי שתחשבו פעמיים.

כי לכן אין הכשרה וסמכות לכך.

והיא- כבולה.

כשהיא שותקת- מרוב כאב היא שותקת.

וגם כאשר היא מחייכת- זוהי רק עווית שריר.

בפנים, היא סובלת! היא נחתכת, נפצעת!

אז להבא- חשבו פעמיים...

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,

בין הטוב והרע, האסור והמותר

בין המתוק לבין המר

בין פחד לתקווה

בין כישלון להצלחה

בין העולם הזה לעולם הבא.

אין בי ולו רגע אחד של שקט,

רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה

ימי עוברים עליי ביעף,

ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,

ייאוש מהבאות,

תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,

והניכור ביני לבין עצמי גדל,

מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,

שאלו שני הפכים.

איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?

איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?

אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!

גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה

אנה אבוא כשרחק ממני לעד?

האם בנה לי אהובי משכן בליבו?

האם אוכל שוב להיות בקירבו?

אנא  שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,

אבא תוציא ממנו את הריקנות,

תקשיב לי את הניצוץ שכבה,

תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,

קצר נדודי ולצרותי---

אמור די!

חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."

ישעיה נה יג

סִרְפָּד זָב מִקְּצוֹת לָשׁוֹן

לְהִיטוּת חוֹרֶפֶת אֲחוֹרֵי נַפְשׁוֹ

נוֹשַׁכְתּוֹ בָּאֵשׁ לְהִכָּלוֹת

נְשַׁקְתּוֹ כָּאֵשׁ לְהֵיכָלוֹת

מְבֹהָל מְשֹׁחָז בְּשַׁחַד וְהֶבֶל

בְּמֶתֶק עִבְרִי וּבְנֶפֶשׁ אֶבְרָתִי

נִפְרַד בְּהִלָּפֵת

נִלְפָּת בְּהִתְפָּרֵד

כְּתֻמָּה נֶחֱרֶצֶת בּוֹ הַלֶּשֶׁם

בְּלַהֲבוֹ זִיקֶיהָ נוֹהֲרִים

שִׁלּוּמַת הַשֵּׂכֶל

מְשׂכֶּלֶת שְׁלָמִים

עֵדֶר-נֶפֶשׁ בּוֹ בְּפֶלֶךְ

הַגּוֹלֵל אִמְרִי הָאִישׁ

וּכְמִכְמַנֵּי הַתְּכֵלֶת

מִתְּכוֹלוֹ מַנְעִים

בִּבְאי-הַשַּׁחַק כִּמְטֻטֶּלֶת

נֶצַח מְטֻלָּא בְּהוֹד

שָׁב הַסֵּבֶר וְשִׁבְרוּ

סָב הַתָּם עַל עֲקֵבוֹ

מִנְּעִיצַת הַעֵין בָּעֵמֶק

וּמֵרַעַד עלָמוֹת אֵינְסְפוֹר

מְדּוֹהַר נִרְכַּב כְּאֶמֶשׁ

וְשִׁמְשׁוֹ עָלַי כַּטּוֹב

יִחוּדוֹ לָבוּד הָדוּר

פִתְאוֹמוֹ מִצּוּר לְצוּר

מְלָחֵם בַּשַּׁעַר

בְּעַרְשׂוֹ חֲלוֹם

פִּלּוּלִי-הִיּוּלִי

אָנָּא אֵלִי

פָּנַי לָאוֹת

לפעמים צריך לקום וללכת. אמרתי לעצמי.

רציתי לומר לעוד  מישהו את זה. אם זה רק היה אפשרי, קרוב. אם מישהו רק ישאל.

אסתכל אל האופק וזה בדיוק מה שאגיד לו. לפעמים צריך פשוט ללכת. 

כביכול במילים סתומות אלו תמונה אמת אדירה. תשובה חלקית לעת עתה. כיוון. משב רוח.

אני נשבע שברגע זה, כל שברצוני הוא לקום וללכת אל הלא מקום. למלאות את הציווי שגזרתי על עצמי באדיקות דתית. לשאוף אוויר פסגות ולשתות מי רחוב מזוהמים. 

מסע, אולי. המילה מתגלגלת לי פתאום מאי שם. אני חושב שכן. מסע. נפש פתאום רוצה מסע.

אני משהה את מבטי על הקיר הלבן וחסר והחלק, אפשר יש בפשטותו עומק נסתר.

לא, גלות. לגלות אני משתוקק. החלק הציני מאחורי המוח שלי מרשה לעצמו לגחך. שיגחך. שיגחכו כולם. אולי.

אני נאנח ומתרומם, שולח יד אוטומטית אל הטלפון ועוצר באמצא הדרך, מביט בו מונח. הו אלוהים איזה הרהורים עולים, אם תעזוב את הטלפון לחמש דקות. היצור הציני בראשי מגחך שוב בלי חן.

אני פותח את הטלפון וקורס בחזרה אל הספה. לפעמים נדמה שאתה חי את חייך מהצד, כמו צפיה בסרט רב חושי. חסר שליטה לחלוטין. לא, אני מגזים, לא חסר שליטה, אבל חסר תשוקה, ומה תעזור לך שליטה, בלי רצון. הציניות עולה בי שוב, ואני מדחיק אותה. פעם אחת אחרונה להיום.

פותח וואטסאפ , הודעה וחצי. עניין בתוכי נדלק ונכבה כלעומת שבא. פעם ראיתי בסרט מישהי מתה ממנת יתר.  בוודאי כך אני מרגיש, נראה. אם מותר לי, בכלל. אני ריק לגמרי במבט המזוגג הזה וחומר סמיך ומגעיל יוצא לי לאט מהפה, ומהאף. אולי מדגיש את חוסר האונים שלי. את חוסר העניין. 

הטלפון נופל לאט מידי הקפואות, ואני לא טורח להרים אותו, שישאר על הרצפה. הוא ומה שאני. הייתי רוצה להיות.

ונשאר רק אני על הספה, אני המרוקן, עלוב, חלש. רק מסע יוכל להוציא אותי מכאן. לכל הרוחות. רק גלות.

מבטי הנודד נתפס לרגע בבקבוק היין על השיש. זה גם סוג של. אה . מסע.

הציניות השפלה שבתחתית ליבי מחייכת בהנאה, ואני ניגש אל השיש בצעדים כבדים

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...

על ההר מנזר מצודה אבנים לבֵנים ברזל ספרים חיצים כתבי הקודש מול עולם שצר לו על ההר

שצר לו

ברדסים קסדות קשקשים גלימות שמן רותח מים קדושים מחסנים ספריות דמים טבילות מסדרונותבתוככי ההר

צר, נעשה צר

מגדלים חרכים רעפים אבני בליסטראות מות גיבורים אגדות מצווֹת מַצּוֹת חרוכות מלאכים נושאי חרבות יין עשָן שחר עולה מאחורי ההר

אין צר מזה

אדמה רוח דם זיעה דמעה ים מלוחים אולי עמדו החומות למרות הכל?

שיעמום בקצב קבוע

מגיע והולך

אני והוא מכירים היטב

ניגש אל המטבח ושולף את הסילאן

לאחרונה זוהי ההתמכרות החדשה שלי

סוכר בכמות גבוהה ממקור טבעי כך שאין מצפון

מחליט לחשוב על החיים

מגלה שאין מה לחשוב

בסוף הכול אותו הדבר

עושה מדיטציה להעביר את הזמן

הופה הנה עברה חצי שעה

איזה דרך טובה אתה חושב לעצמך - ניצלתי את הזמן

כותב באיזה פורום באינטרנט

בסוף כל המילים הולכות לפח מהרהר

אבל לפחות הזמן עובר יותר מהר

מנסים להאריך את תוחלת החיים למקסימום

ואז אין מושג מה לעשות עם כל הזמן

אז מתחתנים ומביאים ילדים שיעסיקו אותנו

וואלה אני יכול לדבר על אותו הדבר שעות

כי מסתבר שאין ממש מגבלת תווים

אבל אתם הבנתם את העניין אנשים

אני אמשיך לכתוב עד שהשמש תתפורר

עד שהברזל יחייך

והסילאן יזרום בנהרות של דבש

כי וואלה אין מגבלת תווים

אשכרההה

אין

מגבלת

תווים .

לכתוב ולמחוק

כדי להוציא יצירה יפה

הרי יש פה קהל משופשף

כמו נייר זכוכית שמלטש בננה

כמו סכין יפנית שחותכת גלידה אמריקאית

כמו שאלה חדה של למה לעזאזל אני קורא את זה

כי אין מגבלת תווים

ויש זמן לבזבז

התעוררנו כי שמענו צליל מאוד רועם של תו נמוך בפסנתר וטריקת דלת.

הדלת נטרקה בחבטה ודממה, והתו בפסנתר המשיך לרעום.

רטנוני, זר, כועס מאוד.

קשה לשבת בסלון ולשלב רגל על רגל

איזה רעם

הקפה נהיה חמוץ

מאכלים נשרפים על הכיריים

אין טעם לאכול

קשה מאוד לישון

איזה חייכן אחד ביקש לשיר

התנגשה שירתו בתו הנמוך הזה

מיהרנו להשתיק אותו, אבא צעק והשתעל ארוכות

"זה לא בפסנתר," הזמנו טכנאי

הוא מחייך בחיוורון כשהוא מזדקף, ואומר: "לא יודע מה להגיד לכם, זה בקירות"

אז נעבור דירה אמא אמרה וחייכה חיוך עצוב

שמענו בלילה בכייה אל כריות

למה ללכת ככה, ללחוץ כל כך חזק?

האחות מתנצלת כשהיא אומרת: "אני לא מוצאת את הסולם"

דווקא זה שלא מבין בהרמוניה אומר: "אולי פה מינור?"

רק כדי להכעיס. נכנס הביתה קור

אין טעם לדבר כשנופל איתך פסנתר

בכל דיבור מתהדהד ומתקרטע צליל רעוע

שנספג באוויר ונטמע בחלל

וסודק את הקירות ומטמא את השטיחים

גם חיוך קטן של חמלה הופך כחלחל ומתאדה

ולאמא שקים כבדים מתחת לעיניים

למה כל כך חזק

על תו נמוך כל כך

בטריקת דלת קצרה והד חלול ארוך

אבא עקר את התווים וגזם את מיתריו

"טוב שהלך!" הוא כמעט גועה בבכי

"גם ככה כשניגן תמיד זייף"

תו ארוך. זועף, נצחי

בכל טריקת דלת סתמית, גם מהרוח

בקפה החמוץ, באוכל חסר הטעם

זר