אל תנתחו אותי!

חוסר אונים מוחלט!

שכבתי על המיטה וגולגלתי במהירות לחדר הניתוחים.

לא רציתי בזה, אבל אף אחד לא שאל אותי. מס' בנות שיכולתי לחושבם כאחיות גלגלו את המיטה, ועוד בטרם הספקתי לפלוט מילה של חוסר רצון, ניגשה אלי אחת וקשרה את ידי ורגלי למיטה.

מרגישה חסרת ישע! מפחדת! מבוהלת.

לאחר כחצי דקה של הליכה אינסופית ניגשה אלי אחת תמירה ומבט נוקשה בפניה. היא התקרבה לעברי, הושיטה את ידיה לכיווני, והחלה לפתוח לי את כפתורי החולצה.

'מההה??? מה היא עושה לי?!?!?' עלתה בליבי תמיהה, וגל של חרדה הציף אותי. האינסטינקט הטבעי שלי היה להדוף אותה, אך כשניסיתי לעשות זאת נזכרתי כי ידי כבולות ואין ביכולתי לעשות דבר.

הרגשתי שהיא חודרת לפרטיות שלי, למרחב האישי שלי. מי הרשה לה לגעת בי ככה?? זה הגוף שלי!!! היא לא מבינה?!?

קולות פטפוט שקטים נשמעו ברקע, וצליל גלגול המיטה ליווה אותם כמנגינת רקע.

האמת, הרגשתי קצת חסרת אונים. מובלת, קשורה, ו... כל מי שרוצה עושה בי ככל העולה על רוחו. הזכיר לי שור המובל לשחיטה כאשר אין ביכולתו למנוע זאת.

אותה אחת שוב נגעה בי. והמשיכה לפתוח כפתור אחר כפתור... מעט לאט, אבל בהתמדה. כפתור אחד.. ועוד כפתור... ועוד אחד נוסף. מגלה לאט לאט את הגוף שלי ומשאירה אותי חשופה וגלויה לעין כל.

"תפסיקי!!" ניסיתי לצעוק לעברה, "אל תגעי בי!!!!! זה הגוף שלי! שלי!!! אל תגעי בו!! תעזבי אותי..........."

היא הסתכלה עלי במבט מלא זלזול ולאחר רגע ארוך כנצח הפטירה לעברי: "איך בדיוק את חושבת שנצליח לחתוך אותך כשאת עם בגדים?!?!? אין מה לעשות. חייבים להוריד אותם. אין ברירה אחרת."

שתקתי. חסרת אונים. מובסת.

הוכנסתי לחדר הניתוחים ובעתה אחזה בי. הייתי בטוחה שאני מגיעה למקום מסודר, ומקצועי... אבל המציאות הייתה 'מעט' שונה.

אינסוף לכלוכים לכדו את עיני, כל אחד מהם היה שונה בצורתו, ובכמותו, אך המאחד לכולם היה הגועל שאחז בי למראהו. עטיפות חטיפים שכבו להם על הרצפה, גלילי טישו מטונפים התגלגלו שם בצהלה, ודם קרוש הציץ מבין הלכלוכים השונים.

זה היה פשוט הזוי! מוזר!!! ואם נרצה לדייק את הדברים- טירוף!!!!

לרגע חשבתי לעצמי שאני הוזה, אך המציאות הייתה ממשית מידי מכדי להיות הזיה.

'זהו חדר ניתוחים?' תמהתי לעצמי.

'כן! זהו חדר ניתוחים!' החזירו לעברי תשובה הסכינים ומכשירי החיתוך השונים ששכבו בחדר.

והחיידקים שעליהם קרצו לי בנחמדות 'חדר ניתוחים, מלא בחוסר הגינה- במיוחד בשבילך!'

רגע,

פתאום אני קולטת שאני כלל לא יודעת למה מנתחים אותי בכלל. לא זכור לי שנפצעתי או חליתי במשהו... ואפילו לא עברתי תהליך אישפוז, אז למה הם נוגעים בי ככה?! מה הם עושים לי???

ולמה, ריבוש"ע???!? למה אני נמצאת פה???????

מס' בני אדם התקרבו אלי. הסתכלתי עליהם והרגשתי משוגעת. לא היו להם חלוקי רופאים, הם לא לבשו מסיכות, ואפילו כפפות לא היה להם. אני לא יודעת מה הולך פה. אבל מישהו פה בטוח השתגע. או אני, או העולם שסביבי.

אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע.... להישאר במציאות הנוראית הזו, או לגלות שאני הוזה אותה ואני חולת נפש.

אחת התקרבה אלי עם סכין גדולה ומספרים חדות. היא הפשיטה ממני את החולצה, מפנה לעצמה גישה מושלמת לגוף שלי. כן! לגוף שלי, האישי, הפרטי. היא כיוונה את הסכין והורידה אותו, באה לחתוך את העור, ולפתוח גישה לפנים.

"הי" צעקתי לעברה. היא הסתכלה עלי במבט עוין ושתקה. ממשיכה להתקרב עם הסכין.

"שכחתם להרדים אותי" זעקתי לעברה בחרדה "אסור לכם לנתח אותי ככה בלי הרדמה. אני לא אשרוד את זה. אני אמות."

היא הביטה לעברי, וחיוך קל ריחף על פניה: "ואם תמותי??" היא שאלה אותי באירוניה "את באמת חושבת שיהיה לי בעיה עם זה?!"

'אהההההההההההההההההההההצילו' שמעתי מישהי צורחת, 'אבאללללההההההה'.

הסתכלתי סביבי ככל שאפשרו לי הכבלים האוזקים, ניסיתי להבין מי עוד נמצאת כאן איתי, ולמה היא צורחת, אך לא ראיתי שום דבר חדש, רק בני אדם שמתעסקים בכלי חיתוך שונים ומצביעים עלי כעל גוש בשר לבישול.

הסתכלתי שנית, ואז הבנתי כי אני היא הצועקת, אני היא הזועקת.

אבל לא היה אכפת להם. היא ניגשה אלי ובבת אחת תקעה לי את הסכין עמוק בחזה,

תקעה, ואז החלה להזיז אותו מעלה ומטה באיטיות המוסיפה כאב.

אחת נוספת באה מהצד השני וניגשה למלאכת החיתוך.

הם לא חשבו על התוצאות.

וגם לא על הכאב שאני חווה.

רק דבר אחד עמד לנגד עיניהם- לחתוך!

אז הם המשיכו לחתוך, הרגשתי את העור שלי נחתך לכל אורכו ורוחבו, והכאב היה כבד מנשוא.

'עוד רגע אני כבר לא פה' חלפה בראשי המחשבה.

כאב לי בעוצמות!!! פיזית, הכאב הלך והתפשט בכל איבר ואיבר, מהדהד, הולם, משתק, ומערפל את ההכרה.

ונפשית, החוסר אונים, הפחד, והחרדה...

הרגשתי נוזל רטוב וחם הנשפך עלי, ולאחר כדקה הבנתי כי זהו דמי הנשפך...

ובשונה מניתוח נורמלי, לא היו לצידי שום מנות דם בשעת הצורך.

הכרתי החלה להתערפל, והצבע היחיד שראיתי סביבי היה אדום בוהק, אדום דם.

הם חתכו את הגידים, ואת הרקמות, משחיתים אותם ללא יכולת תקנה. מכאיבים, פוצעים, ושופכים את דמי בחוסר אכפתיות ובלי דקת חשיבה.

אני כבר לא יכולה יותר לשאת.

נראה לי שאני עומדת להיפרד מעולם...

תמיד תמהתי מדוע מכנים את העולם 'אכזר',

עכשיו אני מבינה!

מרגישה שאני עומדת למות,

אך התמיהה עודנה קיימת,

למה אתם עושים לי את זה????

XXX

אז להבא, לפני שאתם מפטפטות על חברה שלכם, מרכלות עליה, מדברות על אישיותה, או על מה שהיא עשתה או לא עשתה.

להבא, לפני שאתם מדברות עליה, ומנתחות אותה בחוסר סטריליות על שולחן הניתוחים כדאי שתחשבו פעמיים.

כי לכן אין הכשרה וסמכות לכך.

והיא- כבולה.

כשהיא שותקת- מרוב כאב היא שותקת.

וגם כאשר היא מחייכת- זוהי רק עווית שריר.

בפנים, היא סובלת! היא נחתכת, נפצעת!

אז להבא- חשבו פעמיים...

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.