אל תנתחו אותי!

חוסר אונים מוחלט!

שכבתי על המיטה וגולגלתי במהירות לחדר הניתוחים.

לא רציתי בזה, אבל אף אחד לא שאל אותי. מס' בנות שיכולתי לחושבם כאחיות גלגלו את המיטה, ועוד בטרם הספקתי לפלוט מילה של חוסר רצון, ניגשה אלי אחת וקשרה את ידי ורגלי למיטה.

מרגישה חסרת ישע! מפחדת! מבוהלת.

לאחר כחצי דקה של הליכה אינסופית ניגשה אלי אחת תמירה ומבט נוקשה בפניה. היא התקרבה לעברי, הושיטה את ידיה לכיווני, והחלה לפתוח לי את כפתורי החולצה.

'מההה??? מה היא עושה לי?!?!?' עלתה בליבי תמיהה, וגל של חרדה הציף אותי. האינסטינקט הטבעי שלי היה להדוף אותה, אך כשניסיתי לעשות זאת נזכרתי כי ידי כבולות ואין ביכולתי לעשות דבר.

הרגשתי שהיא חודרת לפרטיות שלי, למרחב האישי שלי. מי הרשה לה לגעת בי ככה?? זה הגוף שלי!!! היא לא מבינה?!?

קולות פטפוט שקטים נשמעו ברקע, וצליל גלגול המיטה ליווה אותם כמנגינת רקע.

האמת, הרגשתי קצת חסרת אונים. מובלת, קשורה, ו... כל מי שרוצה עושה בי ככל העולה על רוחו. הזכיר לי שור המובל לשחיטה כאשר אין ביכולתו למנוע זאת.

אותה אחת שוב נגעה בי. והמשיכה לפתוח כפתור אחר כפתור... מעט לאט, אבל בהתמדה. כפתור אחד.. ועוד כפתור... ועוד אחד נוסף. מגלה לאט לאט את הגוף שלי ומשאירה אותי חשופה וגלויה לעין כל.

"תפסיקי!!" ניסיתי לצעוק לעברה, "אל תגעי בי!!!!! זה הגוף שלי! שלי!!! אל תגעי בו!! תעזבי אותי..........."

היא הסתכלה עלי במבט מלא זלזול ולאחר רגע ארוך כנצח הפטירה לעברי: "איך בדיוק את חושבת שנצליח לחתוך אותך כשאת עם בגדים?!?!? אין מה לעשות. חייבים להוריד אותם. אין ברירה אחרת."

שתקתי. חסרת אונים. מובסת.

הוכנסתי לחדר הניתוחים ובעתה אחזה בי. הייתי בטוחה שאני מגיעה למקום מסודר, ומקצועי... אבל המציאות הייתה 'מעט' שונה.

אינסוף לכלוכים לכדו את עיני, כל אחד מהם היה שונה בצורתו, ובכמותו, אך המאחד לכולם היה הגועל שאחז בי למראהו. עטיפות חטיפים שכבו להם על הרצפה, גלילי טישו מטונפים התגלגלו שם בצהלה, ודם קרוש הציץ מבין הלכלוכים השונים.

זה היה פשוט הזוי! מוזר!!! ואם נרצה לדייק את הדברים- טירוף!!!!

לרגע חשבתי לעצמי שאני הוזה, אך המציאות הייתה ממשית מידי מכדי להיות הזיה.

'זהו חדר ניתוחים?' תמהתי לעצמי.

'כן! זהו חדר ניתוחים!' החזירו לעברי תשובה הסכינים ומכשירי החיתוך השונים ששכבו בחדר.

והחיידקים שעליהם קרצו לי בנחמדות 'חדר ניתוחים, מלא בחוסר הגינה- במיוחד בשבילך!'

רגע,

פתאום אני קולטת שאני כלל לא יודעת למה מנתחים אותי בכלל. לא זכור לי שנפצעתי או חליתי במשהו... ואפילו לא עברתי תהליך אישפוז, אז למה הם נוגעים בי ככה?! מה הם עושים לי???

ולמה, ריבוש"ע???!? למה אני נמצאת פה???????

מס' בני אדם התקרבו אלי. הסתכלתי עליהם והרגשתי משוגעת. לא היו להם חלוקי רופאים, הם לא לבשו מסיכות, ואפילו כפפות לא היה להם. אני לא יודעת מה הולך פה. אבל מישהו פה בטוח השתגע. או אני, או העולם שסביבי.

אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע.... להישאר במציאות הנוראית הזו, או לגלות שאני הוזה אותה ואני חולת נפש.

אחת התקרבה אלי עם סכין גדולה ומספרים חדות. היא הפשיטה ממני את החולצה, מפנה לעצמה גישה מושלמת לגוף שלי. כן! לגוף שלי, האישי, הפרטי. היא כיוונה את הסכין והורידה אותו, באה לחתוך את העור, ולפתוח גישה לפנים.

"הי" צעקתי לעברה. היא הסתכלה עלי במבט עוין ושתקה. ממשיכה להתקרב עם הסכין.

"שכחתם להרדים אותי" זעקתי לעברה בחרדה "אסור לכם לנתח אותי ככה בלי הרדמה. אני לא אשרוד את זה. אני אמות."

היא הביטה לעברי, וחיוך קל ריחף על פניה: "ואם תמותי??" היא שאלה אותי באירוניה "את באמת חושבת שיהיה לי בעיה עם זה?!"

'אהההההההההההההההההההההצילו' שמעתי מישהי צורחת, 'אבאללללההההההה'.

הסתכלתי סביבי ככל שאפשרו לי הכבלים האוזקים, ניסיתי להבין מי עוד נמצאת כאן איתי, ולמה היא צורחת, אך לא ראיתי שום דבר חדש, רק בני אדם שמתעסקים בכלי חיתוך שונים ומצביעים עלי כעל גוש בשר לבישול.

הסתכלתי שנית, ואז הבנתי כי אני היא הצועקת, אני היא הזועקת.

אבל לא היה אכפת להם. היא ניגשה אלי ובבת אחת תקעה לי את הסכין עמוק בחזה,

תקעה, ואז החלה להזיז אותו מעלה ומטה באיטיות המוסיפה כאב.

אחת נוספת באה מהצד השני וניגשה למלאכת החיתוך.

הם לא חשבו על התוצאות.

וגם לא על הכאב שאני חווה.

רק דבר אחד עמד לנגד עיניהם- לחתוך!

אז הם המשיכו לחתוך, הרגשתי את העור שלי נחתך לכל אורכו ורוחבו, והכאב היה כבד מנשוא.

'עוד רגע אני כבר לא פה' חלפה בראשי המחשבה.

כאב לי בעוצמות!!! פיזית, הכאב הלך והתפשט בכל איבר ואיבר, מהדהד, הולם, משתק, ומערפל את ההכרה.

ונפשית, החוסר אונים, הפחד, והחרדה...

הרגשתי נוזל רטוב וחם הנשפך עלי, ולאחר כדקה הבנתי כי זהו דמי הנשפך...

ובשונה מניתוח נורמלי, לא היו לצידי שום מנות דם בשעת הצורך.

הכרתי החלה להתערפל, והצבע היחיד שראיתי סביבי היה אדום בוהק, אדום דם.

הם חתכו את הגידים, ואת הרקמות, משחיתים אותם ללא יכולת תקנה. מכאיבים, פוצעים, ושופכים את דמי בחוסר אכפתיות ובלי דקת חשיבה.

אני כבר לא יכולה יותר לשאת.

נראה לי שאני עומדת להיפרד מעולם...

תמיד תמהתי מדוע מכנים את העולם 'אכזר',

עכשיו אני מבינה!

מרגישה שאני עומדת למות,

אך התמיהה עודנה קיימת,

למה אתם עושים לי את זה????

XXX

אז להבא, לפני שאתם מפטפטות על חברה שלכם, מרכלות עליה, מדברות על אישיותה, או על מה שהיא עשתה או לא עשתה.

להבא, לפני שאתם מדברות עליה, ומנתחות אותה בחוסר סטריליות על שולחן הניתוחים כדאי שתחשבו פעמיים.

כי לכן אין הכשרה וסמכות לכך.

והיא- כבולה.

כשהיא שותקת- מרוב כאב היא שותקת.

וגם כאשר היא מחייכת- זוהי רק עווית שריר.

בפנים, היא סובלת! היא נחתכת, נפצעת!

אז להבא- חשבו פעמיים...

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני

מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה

נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.

והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

זה? במקום שיהיה בפורום השני

הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.

היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.

כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.

ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.

היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.

ויש התקדמות, וישנה תנועה.

תמיד ישנה תנועה.

° ° °

אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.

אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.

כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.