פצועה מבדידות חונקת.
פצועה מלהכיל את הרוע שבעולם.
פצועה מלגלות שהאמון במקום הכי יציב שלי כרגע, נהרס.
פצועה מלגלות דברים שנעשו לי מאחורי הגב, לכוונה טובה אמנם, אבל הם רק הורסים.
פצועה, כי אני מבינה יותר ויותר את הפסוק" כי אבי ואמי עזבוני.."
נפגעתי מאמא. נפגעתי מאוד. למרות שהיו לה כוונות טובות. קשה לי לסלח ולעבור הלאה. קשה לי לראות אותה.
וקשה לי שקשה לי איתה ככה.
זאת לא אני, אני מאוכזבת מעצמי. אבל לא מצליחה להירגע
חשה יותר מתמיד שזהו, אני לגמריי לבד. זאת כבר לא הקרקע היציבה והבטוחה שלי. התבגרתי, גדלתי, וצר לי המקום.
מקסימים ככל שיהיו. זה כבר לא המקום הבטוח.
קשה לי. לבד לי כמו שלא היה לי בחיים.
האמונה ברחה לי.
התפילות מעיקות עליי.
אני מרגישה רחוקה. מעצמי, מהיקום, מאלוקים.
חור בלב שלא מתמלא.
וכל יום שעובר התקווה דועכת, כי איך במצבי אוכל לתחזק זוגיות?
אימלה.
פחד משתק.
זקוקה לנס.
הוא יבוא?

