הילדים שלי בגילאי 3-11, סיפרנו לכולם ביום שישי בבוקר.
דבר ראשון- מהסיבה הפשוטה שבעלי ואני כואבים, ועצובים ואין טעם לנסות להסתיר את זה.
דבר שני- הם, כולנו חלק מעם ישראל. בדיוק כמו שמספרים להם על ניסים שקורים, על השגחה פרטית בחיי היומיום, על יונתן פולארד שהשתחרר ועלה לארץ, ועוד שמחות רבות שקורות לנו כעם כך גם נספר להם על אסונות, על יום הזיכרון לשואה, לחיילים ולנפגעי פעולות האיבה... כי כולנו חלק מהדבר הזה ובעיניי זה לימוד לחיים על ערבות הדדית, על הבנה שכולנו בניו של הקב"ה.
דבר שלישי- יש פה, בעיניי, לימוד עצום על אמונה, מה זה אומר אמונה בקב"ה? האם אני מאמינה ומודה לו רק כשהכל טוב? רק כששמח לי? הרי כשקורה לנו משהו משמח ומרגש אני אומרת להם: ב"ה איזה כיף! בואו נגיד תודה לקב"ה! אז עכשיו עם האסון הזה ועם עוד כמה פיגועים שיצא לי לספר להם, אני בוכה איתם, אנחנו אומרים יחד פרקי תהילים, ומדברים על כך שאנחנו לא מבינים חשבונות שמים, וזה קשה וכואב לנו מאוד אבל הקב"ה הוא טוב והוא מנהל את העולם בחסד, שאולי לעתיד לבוא נזכה לראות... וזה לימוד לחיים, כי כשהם יגדלו הם יפתחו לעולם הגדול, ויחשפו לדברים עצובים/ לעוולות/ לטרגדיות ואז איך הם יוכלו להכיל את הכל אם בתור ילדים הם שמעו רק על דברים טובים?! איך הם ידעו להיאחז באמונה?
ברור שהכל צריך להיות תואם גיל, וכל ילד עם סף הרגישות שלו. אני באופן אישי לא מספרת פרטים רבים, לא מדברת בכלל על מחדלים כאלו ואחרים, רק מספרת שהיה אסון גדול, דווקא ביום כ"כ שמח כמו לג בעומר, ונהרגו ונפצעו הרבה יהודים, ואנחנו לא מבינים למה הקב"ה עשה את זה, ונתפלל לרפואת הפצועים ולעילוי נשמת ההרוגים..
זה מה שאני חושבת.. בשורות טובות בע"ה לכולנו..
אלא שזו הייתה כבר סעודת הבוקר...)